(המאמר נכתב בהסכמתה של נועה, שמות ופרטים מזהים שונו)

נועה טלפנה אליי שלושה חודשים לאחר לידתו של יונתן, בנה הבכור. בטלפון נשמעה חשדנית מעט, ניסתה להבין איזה מן טיפול בדיוק אני עושה עם הנשים שאני פוגשת. היא סיפרה שכבר הייתה בחייה בהרבה טיפולים, ושהיא מחפשת משהו אחר.

הסברתי לנועה שמדובר בטיפול תמיכתי, המתמקד בעיקר באימהות ובמה שקשור לכך. הטיפול נערך בבית, בנוכחות התינוק, והמטרה היא לעזור לה לשאוב כוחות ותמיכה ולבנות את האימהות שלה. לאחר שיחה לא פשוטה החליטה נועה להזמין אותי לביתה לפגישת היכרות. נראה היה שהיא עושה זאת בעיקר מתוך סקרנות לפגוש עוד אימא ללא אימא, כמוה.

הגעתי לביתה של נועה. בלול שכב תינוק יפהפה עם עיניים גדולות - יונתן. את תשומת לבי משכה העובדה שנועה לבושה ומאופרת; היא נראתה כעומדת לצאת מהבית עוד רגע לפגישה חשובה. יונתן שכב כל הזמן בלול בשקט, כאילו הקשיב ונתן לאמו את הזמן שהיא צריכה בשביל עצמה.

 

נועה, מהנדסת במקצועה, התייתמה מאמה בהיותה בת חצי שנה, לאחר שהאם נהרגה בתאונת דרכים. היא אינה זוכרת אותה כלל, ויש לה מעט מאוד מידע עליה. באלבום שלה יש תמונות של אישה יפה עם עיניים גדולות. אביה מעולם לא נישא בשנית. לאחר שנועה התחתנה הכיר מישהי, והוא חי אתה כבר שנים רבות. לנועה שני אחים גדולים, שניהם גרים בחו"ל, והקשר שלה אתם אינו קרוב ביותר. 

בתחילת ההיכרות שלנו ניסתה מאוד להיצמד לתחומי הידע - מה מאפיין אימהות ללא אימהות, שכיחותן באוכלוסיה, הבעיות האופייניות להן. היא רצתה מאוד לשמוע סיפורים של אחרות. לאט לאט נפתחה, והתחלנו להתעמק באימהות שלה, ובאופן שבו היא תופשת את האימהות. עברנו יחד תהליך מקסים, אשר ממנו נולד מאמר זה.

נועה מספרת שתמיד הרגישה שונה: היא הייתה "ההיא בלי האימא", זו שמרחמים עליה, ומתוך המקום הזה היה לה תמיד חשוב להצטיין - להיראות טוב, להצליח מאוד בלימודים, לשרת בתפקיד יוקרתי בצבא וללמוד הנדסה במוסד אקדמי נחשב ויוקרתי.

במהלך שירותה הצבאי הכירה את רון, בחור מקסים ממשפחה יציבה. הקשר ביניהם מיוחד מאוד, והוא תומך בה ומעריץ אותה. מאז הלידה הבין פתאום כמה הדברים לא פשוטים עבורה, וקצת נבהל שאין זו אותה אישה שהוא מכיר. נועה ורון התחתנו בשנה הראשונה של התואר. הוריו סייעו להם לקנות דירה קטנה באזור טוב. מדי פעם היו הוא או הוריו מעלים את נושא הרחבת המשפחה, ונועה הייתה מבהירה להם ש"אין על מה לדבר לפני סיום התואר". לקראת סיום התואר רון החל לדבר אתה ברצינות על רצונו העז בילד, אמר שהוריו יוכלו לעזור להם, הן כלכלית, והן פיזית בטיפול בתינוק. הוא דיבר על הזמן שלפעמים נדרש כדי להיכנס להיריון, ועל שהיה רוצה משפחה גדולה - לפחות ארבעה ילדים.

נועה מצִדה הרגישה שהיא ממש לא מוכנה לילד. רק עכשיו היא מבינה שהייתה ממש מבועתת מהרעיון. היא גדלה בלי אימא, והרגישה שאינה יודעת איך להיות אימא. היא פחדה שיקרה לה משהו דומה למה שקרה לאמה, הרגישה שהחיים שבירים כל כך, ושבמצב חוסר ודאות כזה לגבי החיים, אין זה הוגן ולא נכון להביא ילד לעולם. בשלב ההוא לא הייתה מחוברת לחרדה העצומה שלה מרעיון ההיריון, והיא מצאה סיבות שונות לדחותו – תחילה אמרה שעליה למצוא עבודה ולהתבסס בה, אחר כך בדיוק קודמה לתפקיד חדש, ואחר כך... ואחר כך... וכך חלפו להם עשר שנות נישואין. חבריהם הטובים של נועה ורון כבר הפכו להורים, חלקם בפעם השנייה. הלחץ החברתי בשילוב הלחץ המסיבי של רון הביא את נועה להסכים לנסות. וכבר בחודש הראשון מצאה עצמה מחזיקה ביד את בדיקת ההיריון שעליה שני פסים ורודים.

במהלך כל ההיריון המשיכה נועה לתפקד כרגיל. נראה היה שההיריון כלל לא משפיע עליה. למעשה ניסתה להדחיק אותו ו"לדחות את הקץ" - כפי שהגדירה זאת - את הלידה שתהפוך אותה לאימא, ושאולי גם תביא בשלב כלשהו את הקץ לחייה.

ההיריון היה תקין. נועה הגיעה לשבוע 40+3, ואז ירדו לה המים. נועה ורון הגיעו לבית החולים. אך במשך זמן רב הלידה לא התקדמה, וגם צירים לא הופיעו, למרות כל הזירוזים האפשריים. נועה לא זוכרת כמעט כלום מבית החולים. לא ברור לה איך זה קרה בדיוק, אבל לבסוף ילדה בניתוח קיסרי את יונתן.

נועה החליטה שלא להניק אותו. היא פחדה מיצירת קשר בלעדי ביניהם, כי חשבה לעצמה: ומה יקרה אם אמות? גם בשיחותינו המשותפות בשלושת החודשים הראשונים נדמה היה שנועה עסוקה מאוד בהכנת אלטרנטיבות ליונתן אם וכאשר יקרה לה משהו. נועה יצאה לחופשה של שישה חודשים מעבודתה, כי כך מקובל וכי חשוב היה לה להיראות כלפי חוץ כאימא המושלמת. יונתן היה תמיד מסודר ורגוע, היא תמיד מסודרת, הבית מאורגן. רון לקח אותו לסדנת עיסוי תינוקות, היא השתתפה בחוג בייבי יוגה בבוקר, המשפחה המושלמת ממש... אבל בפנים, החרדה שלה הלכה והתעצמה. בינה ובין רון נתגלעו חילוקי דעות רבים לגבי הטיפול ביונתן. הם רבו הרבה, היא הייתה עצבנית, ואז ראה רון את הפלאייר שלי ועודד אותה להתקשר אליי ולשמוע עוד על אימהות ללא אימהות.

 

נועה ואני נפגשנו אחת לשבוע במשך שלושת החודשים שנותרו לחופשת הלידה. יחד הבנו עד כמה גרם לה מות אמה לפחד מהאימהות, ויחד התמודדנו עם החרדות. לאחר שחזרה לעבודה המשכנו להיפגש אחת לשבועיים במשך שלושה חודשים נוספים.

יחד חגגנו יומולדת חצי שנה ליונתן, הגיל שבו הייתה כשאמה נהרגה. יחד ראינו אותו מתהפך וזוחל, והתפעלנו מהתפתחותו. ליוויתי אותה בהיבטים הפרקטיים (איך מתחילים עם אכילת מוצקים? איך בוחרים את המסגרת המתאימה לילד?), ובעיקר בהיבטים הנפשיים - איך היא כאימא, מה היא מרגישה, ממה היא חרדה, איך נפרדים מהילד כשהוא הולך למטפלת, איך סומכים על המטפלת. דיברנו על הפחד העצום מהאימהות שלא נתן לה להתקדם בלידה, על ההבדלים המשפחתיים בינה ובין רון, שכל כך משתקפים בגישתם כלפי יונתן. דיברנו על הקושי להיות אימא, על השינוי בחיים, על אובדן השליטה, על השינוי בזוגיות. דיברנו על השאלה - איך היא יכולה להיות אימא כשבעצם אין לה שום דימוי אימהי, ויחד בנינו דימוי אימהי, למדנו וחקרנו על אודות אמה של נועה. לאט לאט השתנה משהו אצל נועה: החרדות פחתו, היא הרשתה לעצמה להיקשר אל יונתן ופחות להתכונן לפרדה ממנו.

 

נועה ואני החלטנו לסיים את הטיפול בשלב זה. סיכמנו שתוכל לחזור לטיפול בכל שלב שתרצה, כי יש עוד נושאים רבים שלא נגענו בהם, והמון קשיים שעוד מצפים לה. כיום היא מרגישה שטוב לה יותר באימהות שלה, והיא רוצה להמשיך את המסע בעצמה, עם רון ועם יונתן, ולבנות את משפחתה.

כעת, לפני פרידה, החלטתי בהסכמתה לכתוב מאמר זה, אשר יפנה לנשים ויגיד להם - אל תתעלמו מהקושי, אל תעטפו אותו במיתוס של "להיות אימא זה דבר טבעי שבא בקלות". לימדו להכיר את עצמכן, מה קשה לכן, מה מפחיד אתכן, מה הייתן רוצות. לימדו להכיר את התינוקות שלכן, התחברו למשפחת המקור שלכם, לאימא, או לחסרונה של אימא, ובנו לכן אימהות מודעת שבה יש לכן מקום אמיתי.

אני מודה לנועה על שהכניסה אותי לחייה, על הפתיחות וההסכמה לשתף עוד נשים בסיפורה האישי. אני שמחה שזכיתי ללוות אותה, את רון ואת יונתן במסע המשפחתי שלהם. וליונתן ולאחיו/אחיותיו שעוד יבואו לעולם: זכית באימא מיוחדת שאוהבת אותך, שתלווה אותך בחייך ותעטוף אותך, כפי שהיא הייתה רוצה שיעטפו אותה.