"השפעת בקשת עזרה וקבלתה על הדימוי העצמי" – אני מקלידה את המילים הללו ונעצרת. נשמע מאוד יפה, מאוד אקדמי; כמה מצער שמאחורי הכותרת הזאת עומדת מציאות שכל כך רלוונטית לחיינו. עד כמה אנחנו הנשים, האימהות, מודות אפילו בפני עצמנו כי ייתכן שאנחנו צריכות עזרה? עד כמה אנחנו מרשות לעצמנו לבקש עזרה? והאם אנחנו מפרגנות לעצמנו את העזרה שאנו רוצות?

נושא בקשת עזרה וקבלתה עולה בחיי היום-יום אצלי, אצל חברותיי, אצל המטופלות שלי:

אחת מחברותיי סובלת זה זמן רב מדיכאון העונה על הקריטריונים של דיכאון קליני, ואני ממליצה לה לגשת לפסיכיאטר ולקבל תרופות. היא מסרבת; היא תצא מזה בכוחות עצמה. היא לא יכולה לחשוב על עצמה נעזרת בתרופות.

בחורה צעירה פונה אליי ומתעניינת בטיפול שאני מציעה: היא מספרת על קשיים בתחילת האימהות, ואנחנו קובעות פגישה. ברגע האחרון היא מתחרטת; היא כבר תסתדר לבד, תדבר עם חברות.

אני נכנסת להציץ בפורום התמיכה בנשים אחרי לידה: כולן מספרות בצורה אנונימית על הקשיים המתעוררים אצלן, שולחות זו לזו חיבוקים וירטואליים מחזקים, ואני תוהה, האם ביום-יום נשים אלה מאפשרות לעצמן לבקש ולקבל עזרה גם באופן לא וירטואלי?

אני זוכרת שלאחר הלידה הראשונה שלי הציעה לי יועצת ההנקה להיעזר בשירותיה של פוסט פרטום דולה – מישהי שתבוא לעזור לי קצת אחרי הלידה. ואני – למרות לידה קשה, עם תפרים כואבים עד טירוף, קושי בהנקה וגם דכדוך קל – לא יכולתי לשאת את המחשבה להביא אשת מקצוע בתשלום לעזור לי במקום שבו אמנם "כולן" אומרות כמה זה קשה, אבל "כולן" מסתדרות –  המקום שאמור להיות הכי טבעי ואינטואיטיבי בעולם: האימהוּת. כי אם אני מרגישה שאני לא מסתדרת, אז אולי אני אימא לא מספיק טובה? אולי משהו דפוק בי? ואם אביא מישהי, אולי היא תרחם עליי? תראה אותי במקומות שקשים לי, ותרחם?

כשבניתי את השירות שלי, הטיפול התמיכתי בנשים אחרי לידה, חשבתי על עצמי אחרי הלידה, חשבתי על החברות שלי ועל יולדות שאני פוגשת. נשים רבות מחפשות את מקומן בשלב זה בחייהן: איך להתמודד עם השינוי הגדול שמזמנת הרחבת המשפחה? איך להתמודד עם הרגשות שלא תמיד אפשר להביע? איך לבנות לעצמי מקום אישי משלי שלא ייבלע בתוך האימהות? איך לתת מקום לזוגיות? איך להתמודד עם זיכרונות העבר על ילדוּתי? איך להתמודד עם אמי שלי, עם אבי, או עם החסר של אחד מהם, או של שניהם? איך מתמודדים עם ציפיות החברה? איך מתמודדים עם הטוטאליות שדורשת האימהות? עם אובדן השליטה? איך לומדים לשחרר? איך בוטחים באחר שיטפל בילדיי? איך מתמודדים עם כל הצדדים הפרקטיים? איך לבנות לעצמי חוט שדרה כאימא? כאישה שהיא גם אימא? כאימא שהיא גם אישה?

פעמים רבות אני אומרת למטופלות שלי שהיכולת שלהן לבקש עזרה – זהו כוח!

אצל רוב האנשים שאני מכירה, מתן עזרה לא בא ממקום של רחמים. הוא בא מתוך רצון כן ואמיתי לתת תמיכה. ייתכן שנותן העזרה היה פעם במקום דומה, ויתכן שהוא פשוט יכול להזדהות עם מקבל העזרה. צריך לזכור גם שמתן עזרה משרת לא רק את מקבל העזרה, אלא גם את הנותן.

כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו במקומות שבהם הוא צריך עזרה כמו גם במקומות שבהם הוא עוזר לאחרים. כשאנחנו נותנים עזרה, הדבר משפיע על הדימוי העצמי שלנו: אנחנו החזקים, אלו שיכולים לעזור. וכשאנחנו צריכים עזרה? האם זה הופך אותנו ל"קטנים"? הרי בוודאי לכל אחד ואחד יש מקום שבו הוא חש קושי, פחות בטוח בעצמו, מקום שבו הוא מטיל ספק בעצמו ומתקשה להתמודד לבד. לכן צריך לראות את קבלת העזרה לא כסימן לזה שמשהו לא בסדר, שאני לא בסדר, שאני לא כמו כולם, אלא ככוח: אני יודעת לזהות מה יכול לעזור לי ומה יסייע ליצור בי תחושה טובה יותר, ואני לוקחת אחריות ופועלת לשיפור המצב. אני לא מניחה לדברים לקרות מעצמם, אלא אני השולטת בעניין.

אחת המטופלות שלי אמרה לי: "אני לא איזו מסכנה שקשה לה למצוא את מקומה. להיפך – אני ברת מזל שאני יודעת לומר לעצמי שלא הכול מושלם, שאני יכולה להיעזר, שאני יודעת שאני יכולה להיות יותר מאושרת ופועלת בכיוון הזה. בקשת העזרה שלי באה ממקום של כוח – אני יודעת שיכול להיות לי קצת יותר טוב ממה שעכשיו, ואני מפרגנת את זה לעצמי. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה. להיפך, זה הופך אותי לאמא טובה יותר, מודעת יותר. וכולי תקווה שאני אוכל להעביר לתינוק שלי את היכולת המופלאה של בקשת עזרה מאחרים."

אני מזמינה אותך להעניק לעצמך, להזמין אותי מתוך מקום של כוח, מתוך רצון לצמיחה. אני באה אלייך לא מרחמים אלא מרצון אמיתי לתמוך, להכיר אותך, לעזור לך להכיר את עצמך, לשאוב כוחות ולמצוא בתוך עצמך את הכוחות, לתת לך כלים להמשך הדרך, שתרגישי טוב יותר עם עצמך, עם הבחירות שלך. אני בטוחה שאם תתני לעצמך את ההזדמנות, זו תהיה עבורך חוויה מיוחדת, מעצימה ומחזקת.