בראשית עבודתי            

הזיכרון הראשון שלי כ"מלווה בלידה"  מגיע מן העבר,לפני כעשור . הייתי אז תלמידה בבית ספר לסיעוד ,מלאת רצון לתרום את חלקי בפרויקט של עזרה לזולת.

וזה באמת מה שהיה.הייתי בחדר הלידה כ-9  שעות.משמרת ה"תצפית "שלי הסתיימה לפני אך לא הרגשתי שיש לי את הכוח לעזוב לפני שהתינוק הרך הונח בזרועות אימו.יצאתי מלאת התרגשות,מלוות בקולות המשפחה החדשה:"תודה"...

כמעט ושכחתי אותם,אך לא את החוויה.עברו כ -4 שנים, ואת האבא פגשתי במקרה ,במסגרת תפקידו כרופא בבית החולים בו עבדתי.הוא זכר אותי ,הסתכל עלי בפליאה:"מה את עושה כאן?הרי את אמורה להיות בחדר לידה !

האמירה שלו ליוותה אותי בהמשך, עד הרגע בו החלטתי לעשות מהפך.לאחר כ-10 שנות עבודה כאחות בבית חולים התחלתי את לימודי כדולה.נוכחתי לדעת שהמון שינויים היו בתקופה הזאת.המדריכה המקסימה שלי מחדר הלידה הפכה למיילדת בית, בחדר הלידה עצמו יותר ויותר מודעים לצורך "במענה רגשי" לו זקוקים  הזוגות הממתינים ללידת תינוקם...ואני? אני עובדת  כעת כדולה, נהנית מכל רגע ורגע וממשיכה להתרגש כל פעם מחדש כמו בפעם הראשונה.