אם ואמהות.

"כשחדלתי לראות את אמי בעיניה של ילדה, ראיתי את האשה שעזרה לי לתת חיים לעצמי"

( "אמי ואני" / ננסי פריידיי).

  במודע ושלא במודע עיצובינו כנשים, רעיות ואמהות מושפע מיחסנו ורגשותינו כלפי האישה הגדולה שבחיינו אמנו.  נוכל להחליט שלא נהיה כלל כמוה ואולי נעריץ אותה ונרצה להצליח כמוה בכל מקרה היא האישה הראשונה בה אנו פוגשות כנשים ולפחות בתקופת חיינו הראשונה היא מהווה עבורינו דמות דומיננטית שחלקים נכבדים ממנה ייצרבו בנו ויגרמו לנו להיות הנשים שאנחנו, אם נודה בזה ואם לא. כאשר אנו הופכות לאמהות בעצמינו אנו מגלות שמהר מאוד שעלינו לעמוד לבד מול התינוק/ת כאשר הסביבה מצפה מאיתנו שנדע באופן הכי טבעי לטפל בו או בה.  כשבני הבכור נולד הגענו מבית החולים, כמובן, אבי אמי בעלי...שמחה ענקית. מניחים אותו במיטה ואמי אומרת טוב יאללה מ...ביי.  סליחה! הזדעקתי ומה אני אמורה בדיוק לעשות עם היצור הזעיר הזה ששוכב במיטה? את תסתדרי כולן מסתדרות והלכה.  ואני כואבת מתפרים שדיים של היום השלישי גדושות ומלאות ואני אפילו לא יודעת אם אני מסוגלת להחליף לו נכון.  חיפשתי הוראות הפעלה ולא מצאתי, אמרתי לעצמי טוב למדת תואר בהתפתחות הילד, תנסי להזכר ומהר מאוד מצאתי את עצמי שוכבת בוכה במיטה, הקלסרים העבים של התואר מקיפים אותי ואני ממש אבל ממש לא יודעת מה לעשות.  במשך הזמן הבנתי ועוד איך הבנתי על בשרי מה נכון ומה לא, כל ילד זו למידה מחדש ושוב אני חוזרת למנטרה שלי יש צורך בסוג של שקט פנימי כדי להתחבר לתינוק ולצרכיו כדי לרקוד איתו את הריקוד המופלא של החיים. עם כל ילד זהו ריקוד אחר. מה כן נדרש אבל תמיד: לנקות את הראש מפחדים לעטוף עצמך בתומכים משפחה, דולה, יועצת הנקה, חברה, שהמכנה המשותף להם היא העובדה שאת סומכת עליהם! בשום מקרה לא להתבייש ולבקש עזרה בעצה, תמיכה, שמירה לכמה שעות שינה שחיוניות לנשמה.

אין ברירה אנחנו כמו האמהות והסבתות שלנו צריכות לעבור תהליך של חניכה עם הלידה הראשונה.  הרבה מיחסינו אל התינוק/ת יהיה מהאם האישית שלנו, כי זו הדוגמה הראשונה שראינו והרבה מדמותנו כאמהות יתעצב עם הזמן עם ההכרות עם ילדינו.  כל תקופה תצריך אותנו להשתנות בהתאם , אבל את הזרעים הראשונים נטעה בנו אמנו.