שלי ועמיר– לידת בית

שלי ועמיר, זוג חברים שלנו, גרים לידינו בכפר.  את הבן הבכור הם ילדו בלידת בית קצרה יחסית עם ליהי לובל המיילדת.

הלידה הבאה תוכננה להיות באותו ההרכב, ובזכות הקרבה שלנו היה זה טבעי שהוזמנתי גם אני לבוא ולתמוך. באותו זמן הייתי דולה מתחילה ויצא לי ללוות עד אז רק מספר קטן של לידות.

סביב אותו תאריך מתוכנן של הלידה עמד זוג נוסף של חברים קרובים להתחתן, ולשמחתנו החצר שלנו נבחרה כמקום האידיאלי לערוך את החתונה.

כל מה שקשור בתכנון והפקת החתונה בשבועות שקדמו לה לא היה באחריותינו, אך עלי הוטל לדאוג שהכל ידפוק כמו שצריך ביום החתונה עצמו, וכמובן להיות המארחת הרשמית של האירוע ביחד עם ערן, בעלי. ביקשתי משלי בנימוס אך באסרטיביות שלא ללדת ביום הזה, כי זה אומר שלא אוכל להיות בלידה.

התאריך של החתונה התקרב והלידה עדיין לא היתה. למרות שלא הייתי אחראית על ההפקה של האירוע היה לי חשוב להיות מעורבת ואת הימים שלפני החתונה העברנו בתיאומים, תכנונים והתרגשות כפולה, ובשבוע של החתונה החצר שלנו הפכה להיות גן אירועים בטבע, כשאת תפקיד החשמלאים, הסבלים, מסדרות הפרחים, הקייטרינג ואנשי הבמה והסאונד ממלאים חברים, ידידים ושכנים, מה שהפך את כל האירוע למרגש ושמח במיוחד.

יום החתונה הגיע והעניינים מתחממים, הכל דופק כמתוכנן, ההתרגשות וההכנות בשיא, פרחים, כלי אוכל, מפות, ציוד הגברה, כל דבר מגיע בזמנו ומותקן במקומו, האורחים מתחילים לזרום, מוסיקה, חופה, אוכל, ריקודים... מגיע תורי לנגן ולשיר כמה שירים לחתן ולכלה, ולאחר מכן אני חומקת באלגנטיות ונכנסת לתוך הבית לשבת רגע בשקט, מותשת אך שמחה מכל היום הארוך הזה. בדרך לשירותים אני פוגשת את שלי. מה קורה? נראה לי שיש לי צירים.. המבט בעיניה נרגש וחושש.. אני הולכת הביתה.. תוכלי לבוא עוד מעט? אני מעריכה את המצב... הכל דופק, החתונה זורמת, נראה לי שכן!... גם אני אנוח קצת, תסמסי לי כשתרצי אותי.

אני נכנסת למיטה. נו, לכי תישני כשבחוץ יש חתונה פרועה, ריקודים, מוסיקה, וגם לבית נכנסים ויוצאים אנשים, ואני בכלל כולי מוצפת אדרנלין מכל הימים האחרונים, מהחופה, מההתרגשות...    בכל זאת אני שוכבת קצת, מקשיבה לחתונה בחוץ, מקשיבה קצת לנשימות שלי, מרפה את הגוף, לנוח.. לפחות שהגוף יחווה קצת מנוחה, לחסוך אנרגיה כדי שאוכל לעזור לשלי.

עברה כשעה וחצי וההודעה מגיעה – בואי!  אני מתלבשת בשקט ומנסה לחמוק החוצה אל האוטו בלי שיראו אותי... אבוד מראש. לאן את הולכת???

מה, באמצע החתונה, מה בוער כל כך? טוב, נו, "אני צריכה ללכת ללידה", אני משחררת מידע חסוי, לא רוצה לספר ללידה של מי.. "תהנו.."

אני מגיעה אליהם. שלי על הכדור, מחייכת. עמיר מצחיק אותה, הוא יושב ומעשן והיא צוחקת לה. טוב, זה נראה שיש עוד זמן, הכל רגוע.. ציר פה, ציר שם, לאט לאט מתחזקים, בין ציר לציר עמיר זורק בדיחות והכל מתנהל לו נעים ורגוע, יש הימורים – זה בן? זו בת? מה הייתם רוצים?

 שלי מתמודדת מדהים, נושמת, זזה, צוחקת.. שיטה מעולה לתמוך ביולדת – בדיחות! תמיד לומדים משהו חדש. מדי פעם שלי מבקשת ממנו די, זה כואב לה כשהיא צוחקת, אבל הבדיחות לא מפסיקות וגם הצירים.. טלפון לליהי – את יכולה לבוא, זה מתקדם.  ליהי גרה מרחק של רבע שעה נסיעה. יש לה בעצמה תינוק בן 3 חדשים והיא צריכה גם לארוז אותו, אז ככה שהיא תוך חצי שעה גג אמורה להגיע.

השיחה מסתיימת ובשניה הזו המים של שלי פוקעים בבת אחת, והצירים מתחילים לדהור קדימה, עוד ציר ועוד אחד, כמעט בלי הפסקה, שלי על המיטה, אני ועמיר לידה, הוא כבר לא מתבדח, עוקב ודרוך.

 הצירים כבר ממש חזקים וזה ברור שהלידה מתקרבת, שלי מחפשת תנוחה נוחה ולא מוצאת, גונחת ונושפת.. ופתאום היא לוחשת "אוי אני לוחצת!". אני מציצה – כן. אני רואה את ההתחלה של הראש..

רגע קצר של מתח.. אף פעם לא קיבלתי לידה, אני לא מיילדת! עמיר תדליק את האור! אני אומרת. לזה לא התכוננתי .. רגע של חשש עובר בי ומיד לאחריו הידיעה – הכל בסדר! אני כורעת ליד המיטה, מופתעת ששלי מצאה את עצמה בשכיבה על הגב,

והנה - 3 צירים והראש בחוץ! עמיר מחזיק את שירי ומחבק, ואני רואה את חבל הטבור מלופף מסביב לצוואר הקטן, עוד ציר והופ הגוף הקטן מחליק לי לידיים ואני מורידה את החבל ומניחה על שלי את הגוף הקטנטן..

כולנו קצת בהלם. אני מרוב התרגשות לא בטוחה שחבל הטבור לגמרי שוחרר מהצוואר, בודקים – זה בסדר... אז למה כל כך שקט???  אני משפשפת את הגוף הקטן והבכי המתוק משחרר מכולנו אנחת רווחה,- הוא נושם!!! עמיר מביא שמיכה לכסות, כמה שניות קצרות של רווחה, ואז אנחנו נזכרים – לא בדקנו בן או בת??? שלי מסתכלת ומדווחת – בת! כולנו לאט לאט מעכלים מה קרה כאן הרגע, ההלם עוד גדול וההתרגשות בשיאה. מרחוק שומעים עדיין את החתונה בשיא הריקודים והשמחה.

ליהי מגיעה. היא נכנסת עם כל התיקים והסל קל עם התינוק שלה. עמיר, כבר מאושש קצת חוזר לעצמו ולבדיחות "עכשיו באים?!".. ליהי צוחקת בשמחה, מה, איחרתי?!..

השלייה יוצאת וליהי בודקת את שלי, אין קרעים, הכל מושלם.

אני שולחת הודעה לערן בעלי שמזל טוב, לשלי ולעמיר יש בת!! בתום כמה רגעים אנחנו שומעים את כל הקהל בחתונה צועק ביחד אל עברינו "שלוש, ארבע, ו... מזל טוב!!!!!!" כולנו בשמיים, מתרגשים, צוחקים...אח, איזו נחת, כמה שמחה!!

לפנות בוקר. אני חוזרת הביתה, מצטרפת אל מעט האנשים שנשארו יושבים ליד המדורה בחצר. החתן והכלה הלכו, בני ביתי ישנים בשלווה, מישהו מנגן לו בשקט. מביטה בלהבות והתפילה זורמת מתוכי ללא מילים..

 דסי אלעד - דולה בצפון