לידת הבית השלישית של אורית ובני

טוב, אני לא ממש התחייבתי ללידה הזאת... "במצבי" באותו זמן (אמא לתאומים בני 5 חדשים) קצת קשה היה לעזוב הכל ולהעלם מהבית לכמה שעות. עם אורית הייתי ב 2 הלידות הקודמות שלה והנה הפעם לא ברור אם אהיה יכולה להגיע. לדבריה ההרכב המנצח של בעלה, ליהי המיילדת ושלי הוא מושלם מבחינתה ורק ככה היא רוצה ללדת.

מובן שאורית מבינה שאני לא יכולה להתחייב.. הטיפול בתאומים בגיל כזה דורש לפעמים הרבה יותר מזוג ידיים אחד, אבל גם היא וגם אני רוצות ומכוונות לגמרי לזה שאצליח להגיע.

אורית ובני גרים באחד המשקים השכנים. אנחנו באמצע החורף, דצמבר, יום רביעי אחר הצהריים,  בני חולף אצלינו כרוח סערה (כמו תמיד..) ואומר לי שכנראה זה קורה הלילה, לאורית יש צירים, ומה איתי, מה אעשה אם יקראו לי באמצע הלילה? האם אוכל לבוא?

אני עושה טלפון לאלינור, הבייביסיטרית האלופה שלנו ושאלת אותה אם יש מצב שהיא תהיה בכוננות לילה להגיע ולהיות כאן אם אצטרך לצאת. היא וערן בעלי יהיו צוות מעולה שיתן מענה על כל התעוררות קבוצתית אם תהיה.. היא מסכימה.. המדהימה הזאת לא מאכזבת!

לפני השינה אני מודיעה לסיני (בת 8 וחצי) שאולי אצא באמצע הלילה ללידה של אורית. סיני רוצה לבוא איתי... כמעט תמיד היא רוצה לבוא.. דמעות עולות בעיניה התמימות: למה אני לא יכולה לבוא?? אני מנסה לנחם, להסביר, אבל היא מסרבת להשלים עם גורלה והולכת לישון עצובה..

3 בלילה SMS – "ירידת מים.." "ספלאש?" אני שואלת, "חבל על הזמן" עונים. "לבוא?" אני שואלת, "כן!!".  תיק הדולה שלי כבר לא בשימוש כל כך הרבה זמן, מאז אמצע ההריון עם התאומים הפסקתי ללוות לידות. אני שולפת אותו ומתקשרת לאלינור, מקווה שהיא זכרה שהיא בכוננות, ויוצאת עם האוטו להביא אותה, היא גרה בקצה של הכפר. בחוץ חושך לגמרי, רוח חורפית והכל כל כך צלול, וההתרגשות הזאת המוכרת של לנסוע ללידה. הלידה הקודמת של אורית היתה קצרצרה ואני ממש על קוצים.. יאללה, להביא את אלינור ולרוץ . אלינור קולטת אותי ואומרת לי להוריד אותה בקצה המשק שלנו, היא תעשה הליכה קצרה ברגל, העיקר שאגיע לאיריס בזמן.

הרבה פעמים כשאני מגיעה ללידות בית אני מקשיבה שניה מבחוץ ליד הדלת. כשאני מגיעה אני נעצרת ומקשיבה.. שומעת את  אורית גונחת ובסוף הגניחה – לחיצה קטנה. או או.. ליהי, אני מקווה שאת בדרך. אני נכנסת.. הבית מלא נרות, מוסיקה שקטה, קלאסי. אורית נשענת על שולחן ולא רואה אותי. אני ניגשת בשקט והיא מסמנת לי שהיא לא רוצה מגע. בני כדרכו תזזיתי, מארגן, מכין, גורר. יאללה תעשה תה אני אומרת לו, והוא מבסוט, אוהב לארח ולפנק ושמח שיש לו משהו חשוב לעשות.  נראה שאורית מסתדרת לבד, היא על הברכיים  עם הראש בין הידיים, לוחצת. ב 2 הלידות הקודמות שלב הלחיצות היה ארוך, אבל בכל זאת כולנו מאד שמחים כשליהי נכנסת...

כמה שעות בחיים ביליתי בישיבה מאחורי טוסיק של יולדת, מחכה.. הרבה מהשעות האלה היו עם ליהי, והסצנה המוכרת הזאת חוזרת על עצמה כל פעם בסיטואציה קצת שונה, אבל הפעם משהו היה נראה לי חדש, אחר. כמה חדשים שלא ליוויתי לידה עשו משהו, כאילו מין רעננות חדשה עולה בי, ויש בי הודיה גדולה על שזכיתי שוב להיות במעמד הקדוש הזה וידיעה שהזכות הזאת לא מובנת מאליה.

בין ציר לציר בני מנסה למצוא את מקומו, בלידות הקודמות אורית נשענה עליו, ועכשיו היא בתוך עצמה. אני רומזת לו עם האצבע לבוא לשבת לידינו ולראות. התקשורת בנינו יפה – ליהי רומזת לי עם העיניים או בפנטומימה מה צריך ואני ובני בלחישה מביאים, מארגנים. שלב לחיצות ארוך.."תזכיר לי לקשור חצוצרות" אורית גונחת פתאום, בשיא צירי הלחץ,  קצת לפני שהראש יוצא ואנחנו מתגלגלים מצחוק מאחוריה..

הראש מציץ לו ואחרי 2 לחיצות התינוק מחליק לו החוצה,  בני כמעט מתעלף ברוב הפתעה, וזרם הסטרי של דם מתחיל לזרום החוצה. אורית מתיישבת ומקבלת את תינוקי אליה, והם שלושתם נכנסים לכמה רגעי חמידות והתרגשות משפחתית. אני מביאה פנס ומאירה לליהי בין רגליה של אורית. זה לא נראה טוב, הדם זורם וזורם והשלולית שמתחתיה הולכת וגדלה. נראה שהזוג המאושר  לא מודע למה שקורה. אני מרגישה את ליהי נדרכת, מתחילה לחטט בתיק. "מה?" אני שואלת אותה במבט בלי מילים, היא עונה לי "פיטוצין", ומכינה בשקט את הדברים. היא כל כך קולית, אני פשוט מעריצה אותה בקטעים האלה. מתוך השקט שלה היא קולטת את עיניה של אורית ומיידעת אותה בעדינות שיש דימום כבד "אז להפסיק לדמם בבקשה". אורית עוצמת את עיניה ונושמת עמוק. בני מחבק אותה חזק, כמה שניות של התכוונות. ליהי בודקת שוב, הרחם מכווץ טוב, והנה השלייה מחליקה החוצה והדימום כבר נראה ממש בסדר. ברוך השם. כנראה שהשליה נפרדה מוקדם מדי לפני שהרחם הספיק להתכווץ, אבל תודה לאל הכל בסדר וכולם נושמים לרווחה. אורית איבדה ממש המון דם ואנחנו מנקים סביבה ומנסים לדאוג שיהיה לה נח.

החלום שלה זה להתקלח ולהכנס למיטה.. אני יושבת מולה. היא חברה כל כך טובה שלי ואני מאד מתרגשת עבורה. שחררי את החלום הזה אני אומרת לה, איבדת כל כך הרבה דם. תני לליהי לרחוץ אותך, נארגן לך כאן בסלון לישון, אל תלכי לשום מקום. היא מתעקשת, מוסרת לי את התינוק. מנסים לקום. לאט לאט..אני עם התינוק בפינת החדר בהתאהבות סוערת. אורית נשענת על בני ועל ליהי, עוד קצת והנה היא כמעט נופלת.. ובני משכיב אותה בחזרה. מחכים שהסחרחורת תעבור. אוקי.. אני משחררת... היא לוחשת. עשו בי כרצונכם.

אחרי השטיפה והארגונים, אורית ובני נשכבים על המזרון הזוגי בסלון עם הקטן, נושמים לרווחה. רגע של נחת ושקט.  והנה נשמע מהחדר קול קטן.. אמא! בואי.. בני מזנק אל החדר. הילד הבכור – בן 4, קורא לאמא ולא מסכים לצאת מהמיטה בלעדיה. אמא! בואי אלי עכשיו! הוא בוכה ומתעקש, לא מעניין אותו הסברים, ונשמע שהוא קצת מבוהל שבני מסביר לו שאמא ילדה ויש אח חדש ואמא לא יכולה לקום.. הצרחות שלו נהיות יותר ויותר חזקות אמא! בואי עכשיו! האור עולה לאט לאט והפסטורליה כאילו מתפוגגת לאיטה.. ברוכים הבאים לפרק החדש בחיים שלכם – הורים ל 3 ילדים קטנים.. הנה זה בא!

אני נותנת נשיקה לכל אחד מהנוכחים וחומקת לי אל הבוקר הקר – הביתה!! מי יודע מה הסצנה שם.. אולי יש מצב לכמה דקות של נמנום??? או שאולי התחיל כבר היום?

בבית עוד שקט. התנור עצים בוער. אלינור שוכבת בסלון, ישנה מכורבלת עם עדן, אחד התאומים..אני מנסה להחליק למיטה בשקט, בין סיני הגדולה לזהר התאומה השנייה ובין ערן בעלי הנוחר. זהר הקטנה מרגישה אותי, זזה ומתמתחת ופוקחת עיניים כחולות גדולות אל העולם. טוב נו, לישון כבר לא יצא לי...  יומולדת שמח אני לוחשת. ערן ממלמל מתוך שינה – מה באמת? כבר? מזל טוב!! סיני שומעת אותי וקופצת מהמיטה – נולד? איך היה? אני רוצה לראות!!  תוך כמה דקות היא כבר לבושה מתרוצצת בבית בהתרגשות ורוצה כבר לצאת לראות את התינוק החדש. זהו.. כל הבית כבר ער,   בוקר חדש מתחיל......

 דסי אלעד - דולה בצפון