לידת הניצחון של תמי -  לאחר לידה שקטה ולאחר קיסרי

השיחה הראשונה עם תמי היתה טלפונית, היא קיבלה המלצה מחברה שלה שליוויתי.

קולה עדין, מלטף, מה יש בו, אני מנסה לקלוט.. הרבה רוך, אולי קצת חשש..

בפגישת ההיכרות אנחנו יושבות של הדשא ביום חורף שמשי מחוץ לבית שלה, מוקפות בכלניות בכל מיני צבעים, תמי אישה עדינה כמו קריסטל, שברירית. מספרת לי על הלידות הקודמות:

הריון ראשון נפסק בשבוע 28, העובר מת ברחמה והיא עוברת לידה טראומטית בליווי בעלה,

שבסופה היא נפרדת מהתינוק פרידה חטופה.

ללידה השניה שלה הגיע תמי במועד עם תינוק בריא ברחמה, והרבה פחד ששיתק אותה, לדבריה, וגרם לה לשכב בחוסר אונים ובעתה, ובסופו של דבר הסתיימה הלידה בניתוח קיסרי עקב חוסר התקדמות.

בהריון  הנוכחי תמי עם בנזוג חדש, חיים חדשים, מלאה בתקווה ורצון לעבור חוויית לידה טובה הפעם, מסתכלת עלי בעיניים שואלות, חכמות, עמוקות.

את הפגישות המקדימות אנו מעבירות בשיחות ארוכות, חודרות, מעלות חששות, פחדים, שאלות. אני מנסה לעזור לתמי למצוא מאגר של כח ואמונה בתוכה, כזה שאפשר לגשת אליו בזמן הלידה ולשאוב ממנו.. מנסות לגעת בפחד, למוסס, לא לפחד ממנו. למלל אותו, לכתוב אותו, להגיד בקול רם את החשש הנורא מכל. בנוסף, תמי אינה בטוחה שהיא רוצה שבנזוגה, אלי, יהיה נוכח בלידה ואנו בודקים אפשרות של תקשורת על הנושא לפני הלידה (בנזוגה אינו נוכח בפגישות).

תמי מחליטה לדבר איתו על הנושא ולהשאיר את ההחלטה לזמן הלידה. היא חוששת מתגובתו, ואנחנו מנסות להעלות אפשרויות למהלך השיחה ביניהם, תמי מנסה לקבל בתוכה באהבה כל רגש או תגובה שיעלו ממנו.

ביום הלידה תמי נוסעת לבית החולים לבדיקה שגרתית. בדרך הביתה המים יורדים לה, והיא חוזרת לבית החולים מיד, מזעיקה את אלי ומתקשרת אלי, נרגשת, אני שומעת אותה עוצרת את הנשימה.. בינתיים אין צירים, אני מדריכה אותם לנוח, לנוח, כמה שיותר לאגור כוחות, והצירים יגיעו. כעבור 10 שעות כששום דבר לא מתקדם - תמי מודאגת. אחרי שאלי לחץ לה על כל נקודות הלחיצה ושום דבר לא קורה היא מבקשת שאבוא.

אני מגיעה, תמי יושבת על המיטה בחדר צירים, מחייכת, מחוברת למוניטור. במוניטור אין צירים, ואנחנו יושבות ומדברות. הומאופטיה נשלפת, רפלקסולוגיה, והשעות עוברות, משמרות מתחלפות ואין לנו צירים. בערב מגיעה מיילדת שאני אוהבת במיוחד. המחלקה שקטה והיא יושבת איתנו ומצחיקה אותנו.. כעיסוק צדדי היא עושה עיצוב גבות והיא גונבת אותי לחדר סמוך ומתנפלת על הגבות שלי במרץ.. השעות חולפות.. תמי, תשושה אך לא מיואשת, נרדמת סופסוף וגם אני הולכת לישון על מיטה פנוייה בחדר ההתאוששות של המחלקה, סוגרת וילון וישנה שינה טרופה בין ההתרחשויות בחדר. בצהרים של היום למחרת תמי מבקשת מאלי לנסוע הביתה, להיות קצת עם הילד הגדול. כבר עשרים ומשהו שעות אחרי ירידת המים. היא יושבת ואוכלת צהרים ואנחנו מנצלות את העדרו של אלי כדי לדבר יותר לעומק, לצלול למעמקי הפחד, שתמי מודעת לעובדה שהוא זה שיושב שם ועוצר הכל. אחרי האוכל אנחנו מתיישבות על המיטה, הידיים של שתינו על הבטן שלה ואנחנו מדברות עם התינוק.

לאט לאט הדמעות משתחררות (אצל שתינו..), התשישות, השעות, החששות.. ידיים מלטפות בטן ואנחנו מדברות אליו ושרות לו, נשימות עמוקות אל הבטן, תמי מנסה להיות עם ההרפיה, עם זמזום השיר. והנה, הנה..... מתחילים צירים ממש ברגעים אלה! ציר פה וציר שם, ובהתחלה הם קצרים וחלשים, ואחר כך הם מתחזקים בקצב מרשים, תמי נרגשת כולה, נושמת, זזה, לא מדברת, מרוכזת כולה בצירים שנדמה שהיא מקבלת אותם בברכה ובאהבה גדולה.. והצירים דוהרים קדימה. 4 שעות של צירים שמתקבלים בהודייה כמו גשם.. אני המומה מהקצב שהם באים, כאילו הקטנצ'יק פתאום התעורר ונזכר שהגיע השעה.. תמי ממשיכה להתקדם, וכאילו כבר אין הפסקה, ואין זמן להתארגן, אנחנו עוברות לחדר לידה תוך כדי צירים מטורפים.. טלפון לאלי – בוא!! הצירים מתקדמים בקצב, ותמי מתמודדת איתם פשוט מדהים. לרגע החיוך אינו יורד משפתיה, יפה כל כך ונרגשת, היא כל כולה מתמסרת לתהליך ולצירים, והנה אני רואה ושומעת שהיא מתחילה ללחוץ (איפה אלי???)המיילדת מגיעה, ואנחנו שומעות שזה ממש קרוב, עוד 2 צירים ואלי נכנס בבהילות ועיניים פקוחות לרווחה, כולו נרגש, לא אשכח את המראה הזה..

אני חוזרת הביתה תשושה ומאושרת עם גבות של דוגמנית – על.

בפגישה אחרי הלידה היא מקריאה לי שיר שכתבה. שיר לפחד. בשיר היא מציעה לפחד שלה חברות.. היא מתפייסת איתו. סולחת לו, מחבקת אותו. מסיימת לקרוא היא מרימה את המבט אלי, ועם דמעות היא אומרת – בעצם לא את הפחד אני מחבקת. אני מחבקת את התינוק שלי הראשון.