חדר לידה באחד מבתי החולים בצפון, לילה חורפי וסוער. אישה עם שלוות נפש מדהימה, נושמת עמוק אל תוך הצירים ובין לבין מנהלת את העניינים מסביב. היא יודעת בדיוק מה היא צריכה.. "אני צריכה שתלחשי לי באוזן שאני יכולה ויודעת ללדת, בכל ציר, תזכירי לי שזה פשוט, שזה רך..תזכירי לי להרפות" ואני - עושה מה שאומרים לי.. בשביל זה אני שם, לא? במשך שעות אני מזכירה ולוחשת כישופים באוזנה, הבעל מעסה את הגב בכל ציר. המיילדת יושבת ליד ומקשיבה. יוצאת ונכנסת שוב בשקט ובכבוד, מתיישבת ומקשיבה. אחרי הלידה היא תספר לי שהיא נכנסה לחדר שוב ושוב כדי להתענג על הרוגע והשקט, על האהבה והפתיחות.. היולדת, אישה יקרה ורכה כל כך, כל כולה רוך ומתיקות מחליפה תנוחות, נושמת ונושפת, מרפה את עצמה ומאפשרת לתינוק 4 קילו להחליק החוצה בכמה צירי לחץ קצרים..

האישה היקרה הזו עברה לידת ואקום בלידה הקודמת. אל תוך הפחד והחששות היא בחרה להרפות, לנשום ולהכנע.

שוב נוכחתי בעוצמת הרכות, ובכח של הכניעה למוסס פחדים ולהמיס קירות..