ישבתי בצד, ליד בריכת הלידה, נשענת על פוף גדול. עייפה משעות של לידה ולילה ללא שינה. העיניים שלי היו חצי עצומות, לעיתים שקעתי בנמנום קל שהיה מלווה בקולות שהפיקה היולדת.

היולדת, אישה–ילדה בת 20, נמצאת בלידה מתקדמת בתוך הבריכה. הלידה קשה לה. ארוכה ומאתגרת, לא כמו שהיא חשבה שתהייה, והיא עייפה ומותשת מהמסע הארוך, מהאינטנסיביות והעוצמה של הצירים שרק מתעצמים ומתגברים עוד ועוד.

היא נשענת על אמא שלה. מהזווית בה אני שוכבת אני מביטה בפני האם העומדת ליד הבריכה ומעסה את גבה של ביתה ללא הפסקה. השעות הארוכות ניכרות עליה, ואני מהופנטת מהקוקטייל המדהים שאני רואה על פניה. כל כך הרבה עומק בפנים של אישה יפה אחת. דאגה. אין ספק שזו המילה הראשונה שעולה בי. אבל יש כאן עוד כל כך הרבה. אני ממשיכה לבהות במחזה וככל שאני מסתכלת היופי מעמיק. דאגה, עייפות, אהבה, רוך, עדנה, התרגשות, פחד, תקווה ומסירות אין קץ. דמעות עולות בעיני. איזה דבר זה. להיות אמא. לו רק יכולתי עכשיו לצייר את פניה.

המיילדת גם היא מנמנמת עכשיו לידי. קשובה תוך כדי נימנום למתרחש. אני מהרהרת באמנות הנוכחות. אמנות ה"לתת מרחב אבל להיות נוכחת". ברגע הנכון שתינו קמות ביחד, מתואמות בלי מילים, ומכינות את החדר ללידה המתקרבת.  אמא גם מרגישה את העניינים מתחממים ומפנה את המקום ליד הבריכה. אני מספיקה לראות שבשניה שהיא מתרחקת דמעות מתחילות לזלוג מעיניה ואני מרגישה את הבכי שלה בכל תא בגופי.

בא לי לחבק אותה. להגיד לה – הכל בסדר. הכל כל כך בסדר, את השראה גדולה והבת שלך אמיצה כל כך, ועוד מעט תהיי סבתא גאה ומאושרת.  אבל אני מחכה רגע, נותנת לה לבכות קצת באמבטיה לבד, וכשהיא יוצאת אנחנו מתחבקות. חיוך. הכל בסדר. ממשיכים.

שלב הלחיצות גם הוא מתארך והיולדת נואשת ובוכה בין הצירים. עיני ילדה עמוקות וגדולות.. "אל יאוש, יקירתי, הנה זה מתקרב.." כולנו לוחשות, מעודדות. וכשתינוקי סופסוף מגיח ויוצא מן המים אל אויר העולם אנחת רווחה גדולה משתחררת מכולנו, מחזיקים את האמא החדשה, שמאבדת את ההכרה לכמה שניות קלות, מהתשישות, מההלם שהנה, זה הגיע. הרגע הגדול שהיא ציפתה לו כל כך הרבה, שעבדה לקראתו בפרך כבר כמעט 2 יממות ללא הפסקה הכה אותה בתדהמה בעוצמתו. אישה-ילדה תמימה ומקסימה.

לאחר שהתאוששה אנו עוזרים לה לצאת מהבריכה ומארגנים לה מקום נח לשכב עם התינוקי. הם עטופים וחבוקים וממלמלים אחד לשני מלמולי אהבה. וכשמגיע הרגע לינוק והמיילדת עוזרת לה קצת ואני – מביטה מהצד ולרגע פתאום רואה שוב, הפעם על פני היולדת הצעירה, את אותם הפנים של האם, מלאים באותו הקוקטייל המהמם הזה של דאגה, עייפות, אהבה, רוך, עדנה, התרגשות, פחד, תקווה ומסירות אין קץ. דמעות עולות שוב בעיני. איזה דבר זה. להיות אמא.