סיפור הלידה של אביב

אינטואציה..... אין לי מילה אחרת להגדיר את מה שחוויתי כשראיתי את אביב בפעם הראשונה. הפשטות שלה, הרכות, הצניעות שבה היא מדברת על החיים שלה. משהו בה רמז לי, ידעתי עמוק בתוך תוכי שיהיה בסדר. שהיא בסדר. שהיא מדהימה, והיא מכירה את הכח שלה ושל הגוף שלה אבל סיפור הלידה הראשונה שלה פיזר לה ערפל על הידיעה הזאת, כמו הסתיר ממנה את האמת החקוקה אי שם עמוק בתאים שלה.

היא גם יפהפיה. חמודה אמיתית. מאלה שההיריון מוסיף להן מתיקות כמו של תינוק, עור חלק ועיניים עגולות, וחיוך מלא אור.

אנחנו נפגשות עוד פעמיים לפני הלידה. הפגישות נעשות במרכז הלידה, מדברות על הלידה הקודמת. היא בוכה, מספרת ונרגשת לגלות כמה כח טמון בה, איך היא מסוגלת לגעת בכאב, לחוות אותו שוב, ולפנות מקום ללידה הבאה – נקייה, מלאת אופטימיות ושמחה. אנחנו עושות גם טיפול עיסוי ארוך. הגוף שלה רך ונושם, אני מרגישה שוב את מה שחשתי בפגישת ההיכרות איתה – יש בגוף הזה תבונה, ידיעה, אומץ.

את בעלה לא פגשתי בעצם עד הלידה. בלידה הקודמת הוא היה נוכח, ולא ידע איך לעזור, ועל כן עכשיו הוא חושש. לא רוצה להיות חלק מהתהליך, לא רוצה לדעת.

ימים יפים של אביב. החורף הקדים לפנות את מקומו. גם הלילות כבר חמימים וכל החלונות בבית פתוחים, ממלאים את הבית בריחות של פריחה. ב 4 בבוקר היא מתקשרת אלי שיש לה צירים כבר חצי שעה.. אני מחייכת לעצמי, אם מישהי אחרת היתה אומרת את זה לא הייתי מייחסת חשיבות גדולה לחצי שעה של צירים,  אבל היא – שוב משהו לחש לי שזה יהיה מהיר וחלק.. היא מתלבטת אם כבר לצאת לדרך נסיעה של כחצי שעה לבית החולים? אחרי שיחה קצרה היא מחליטה להשאר עוד קצת בבית. אני מתלבשת, מארגנת את הדברים שלי ונכנסת למיטה עם הבגדים.. כל שניה של שינה היא יקרה מפז, אלוהים תן לי עוד קצת, מה אכפת לך  . נרדמת מיד ובחלום אני מקבלת סמס :"הגעתי לבית החולים ועשו לי סטריפינג  , אני עם פתיחה מלאה, יולדת." אני מתיישבת במיטה. לא הבנתי כלום.. כל כך רצית דולה, ודווקא אותי שלא התאים לי בכלל כי הייתי בחופש, לחצת אותי, עשית לי רגשות אשם עד שהסכמתי, ועכשיו את נוסעת לבית חולים בלי להגיד לי?.. מבולבלת אני מסתכלת בשעון - 6:00. הטלפון מצלצל - "אני יוצאת לבית חולים!" אוקי, גם אני..

תוך כדי נסיעה אני צוחקת על החלום המפגר שלי.. מקווה שהנסיעה שלהם עוברת בשלום, היא ביקשה שאפגוש אותם בבי"ח, לא רצתה לחכות שאגיע אליהם וניסע ביחד. בעיקר אני חושבת על בעלה, ומקווה שהוא נושם בכל ציר..

כשאני מגיעה לחדר לידה בעלה בחוץ, משחק אותה קול,  אבל אני רואה את הידיים שלו לא יציבות כשהן מחזיקות את כוס הקפה. אני מחייכת אליו. אתם כאלה גיבורים, עוד מעט יש לכם עוד ילד!! " .  הוא מצליח לחייך קצת, אני ממתינה איתו עוד דקה ואחר כך רצה פנימה. היא בפנים עם מוניטור בעמידה, צועקת בצירים ורוצה להכנס לחדר הטבעי לג'קוזי, ומיילדת צעירה מסרבת לשחרר אותה מהמוניטור "עד שהרופא יבוא". אני יוצאת לפינת אחיות לראות אם יש עם מי לדבר. לשמחתי אני פוגשת 2 מיילדות ותיקות שאני מאד אוהבת שהגיעו בדיוק להחליף משמרת - אוי אלוהים אתה רחום. מבקשת עזרה מהן. אחת מהן נכנסת ומארגנת את העניינים מחדש.. אחרי 30 שנה במחלקה היא יודעת לנהל את העניינים,  ותוך 2 דקות אנחנו בג'קוזי.. לבד.. הצירים חזקים ואביב מרגישה שעוד שניה התינוק יוצא, "יופי!" אני אומרת. "אבל אי אפשר במים", היא צוחקת, "אפשר" אני מסננת בשקט "בטח שאפשר.. את רוצה שאקרא למיילדת?"  .. עוד לא...נשארות עוד קצת, עוד כמה צירים, לצאת? היא שואלת. "מה את מרגישה? את רוצה לצאת?". "לאא!!"

אוקי. אני קוראת... למיילדת הכי מקסימה שקיימת, איזה כיף שהיא כאן. היא מגיעה, מחוייכת. "את רוצה ללדת במים?" היא לוחשת. "כן!!!" אביב צועקת תוך כדי ציר חזק. "יופי, קדימה!" מוניטור אלחוטי נשלף, ולהפתעתי היא נותנת אותו לי. "את אחראית מוניטור." דופק טוב. הכל טוב. איזה יופי של לידה!  אביב על 6 בג'קוזי, מחייכת... "איזה קטע לא כואב לי!!". הראש מתחיל לצאת ("עכשיו כן כואב, כואב!!!")  המיילדת אוחזת תינוק שמנמן, ומסירה 3 סיבובי חבל טבור מהצוואר הקטן. המים באמבטיה אדומים, אביב מתיישבת לקבל תינוק, בעיניה אני רואה את המבט הזה, של "אני לא מאמינה שעשיתי את זה"..  המיילדת, שלווה ומתוקה, שמחה בשמחתה, מנשקת את קדקודה.. "כל הכבוד לך, איזו לידה מקסימה! " השעה – 8:00. זה היה זריז!

אני יוצאת לקרוא לבעל, ואחרי כחצי שעה יוצאת ומשאירה אותם קצת לבד בפרטיות, במיטה הזוגית, מניקים, מצחקקים, שמחים.  4 קילו תינוק בלידה כל כך מהירה.. הולכת לשתות קפה עם המיילדות במטבחון הקטן. המחלקה שקטה, ואנחנו מקשקשות.. כמובן – על לידות. הן מבקשות שאספר על לידות בית, על לידות במים, על מרכז הלידה. ואני מקשיבה לסיפורי לידות בי"ח... יכולתי לשבת שם עוד שעות, אבל נכנסת לראות מה שלום הזוג המאושר, ולאחר שהם עוברים למחלקה נוסעת בשמחה הביתה.

נוסעת עם חלונות פתוחים,  נושמת אביב פורח. בכל רגע יש בריאה, בכל רגע נולד תינוק, או פרח חדש, או רעיון. צידי הדרך מלאים פרחים מכל הצבעים, וליבי מתרחב כדי להכיל את כל היופי הזה.