עמוד הבית עלי מהי מלווה לאחר לידה טיפים ממני אליכםפורום| האם קיימת התייחסות רגשית שונה של אם לתאומים פגים בין התינוק הבריא לתינוק |
|
הוגש כעבודה מסכמת לקורס דולות פוסט פרטום ב"דיאדה"
האם קיימת התייחסות רגשית שונה של אם לתאומים פגים בין התינוק הבריא לתינוק
החולה / מאושפז? מגישות: עינת אהרן אנא פרס פינקלשטיין ראשי פרקים מילה אישית – אנא 3 מילה אישית – עינת 4 מבוא 5 סקירה ספרותית 6 ממצאים 13 סיכום 15 ביבליוגרפיה 17 נספחים 18 מילה אישית - אנא כתיבת עבודה זאת מהווה עבורי תחנה במסע שלי כאמא. אני אמא לאושרי ושיר, תאומים בני 3.5 שנולדו בשבוע 30 ואושפזו בפגיה תקופה ארוכה יחסית, חלק ניכר מממנה בטיפול נמרץ, וליהונתן, תינוק בן 1.4 שנולד בשבוע 41. 21.9.03, יום הולדתם של אושרי ושיר היה אחד הימים הקשים בחיי, וזאת במקום להיות אחד הימים המאושרים בחיי. ללא ספק יום זה והתקופה שלאחריו היו אבני דרך בחיי. חיי וחיי בן זוגי טולטלו טלטלה קשה מאוד, בדיעבד אני יודעת שהתקופה הנ"ל הצמיחה את שנינו כבני אדם, כזוג וכהורים. אושרי ושיר נולדו באופן מפתיע ביותר בשבוע ה 30 להריון. הם נולדו בניתוח קיסרי ונלקחו מיד לפגיה. ראיתי אותם לראשונה לאחר כ 12 שעות, קטנטנים ביותר, מחוברים להמון מכשירים מצפצפים ומפחידים. יכולתי לגעת בהם רק דרך האינקובטור. את שיר החזקתי לראשונה 3.5 שבועות אחרי הלידה. את אושרי החזקתי לראשונה חודשיים וחצי אחרי הלידה, ואז גיליתי את גומת החן שלו בפעם הראשונה. התחושות שליוו אותי מיד עם לידתם ובחודשים הראשונים לאחריה זכורות לי בבירור – הלם, האשמה עצמית וכעס, חוסר אונים מוחלט. לצד זה התחילו להתעורר בי רגשות אוהבים, התחלתי להיקשר לתינוקות הזעירים בקופסאות הגדולות וחיכיתי לרגע שאצא מבית החולים עם סלקלים בידינו. שיר הגיעה ראשונה ושוב נקרעתי – רציתי להיות איתה ורציתי להיות עם אושרי אבל לא יכולתי, כל רגע הייתי צריכה לבחור היכן להיות ועם מי, אפילו השמחה על הגעתה הביתה לא היתה שלמה ועמוקה ושוב רגשות האשם התעוררו. לא אשכח שאחד מאנשי הצוות הרפואי אמר לנו: "תשמחו על התינוקת הבריאה" אבל איך אפשר לשמוח באמת כאשר התינוק שלי מאושפז ומצבו קשה? לאחר שאושרי הגיע הביתה הרגשתי הקלה גדולה. אומנם לא פשוט להיות עם שני תינוקות בבית אבל זה גן עדן לעומת הגיהינום שבפרידה. ההבדל בחוויה ההורית שלי עם אושרי ושיר לבין החוויה ההורית שלי עם יהונתן הוא עצום. מבחינתי השוני נובע בהיותם תאומים פגים מול יחידאי שנולד במועד. להיות אמא לתאומים פגים מעצים כל רגש פי כמה. ההתמודדות הבו זמנית עם פגות של שני תינוקות הינה מורכבת ביותר. אין ספק שלהיות אמא בראשית דרכי לתאומים פגים שינה לחלוטין את תפיסת עולמי ההורית ואת דרכי כאמא ואישה בכל תחומי חיי. החלק הטיפולי המורכב של טיפול בתאומים ברור לכל אישה אך היה חשוב לי להביא את החלק הרגשי בהורות המורכבת הזאת, הורות לתאומים והורות לפגים. בחרנו לגעת בסיטואציה מתוך ניסיוני האישי והחוויה הקשה שלי– מצב שבו תאום אחד משתחרר הביתה ואילו תאום שני נשאר מאושפז. יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא זה. לצערי הרב מקוצר היריעה נאלצנו להתמקד בנושא נקודתי מאוד. אני מקווה שהעבודה הזאת תפתח עוד צוהר לעולם של הורות לתאומים והורות לפגים. מילה אישית – עינת יותר מחצי שנה עברה מאז המפגש הראשון בקורס דולות פוסט פרטום ועד היום. חצי שנה של למידה - למידה תיאורטית, למידה מעשית, למידה של הרגש, של אדם לאדם של אישה לאישה, למידה שלי על עצמי בנקודות שבהם לא העזתי לתת מקום. לא ידעתי אז לאן ייקח אותי הקורס, לאיזה מקומות של עשייה ונתינה מקומות של ביטחון מול המון שאלות וסקרנות. כבר כמה שבועות ארוכים אני ביחד עם אנא יושבות על העבודה המסכמת נחשפת לראשונה לחומר שהיה רחוק ממני, כשאני חסרת ניסיון ונדמה שגם העולם המקצועי שחוקרת הריון לידה ומה שביניהם רחוק לא מעט. למדתי בזכות אנא, שחשפה אותי לנושא מתוך ניסיונה האישי ועל כך תודה לך אנא, שלימדת אותי ושיתפת אותי במקום שלא היה לך קל, אני מעריכה את זה. כמו כן בזכות העבודה זכיתי לגלות את עולמם של ההורים לתאומים פגים, הפחד שמהול בהתרגשות. הבכי האין סופי כמעט עם ניצוצות של צחוק ברקע. הייאוש מול התקווה. אולי יותר מכל למדתי שבהורות אין מובן מאליו, היצירות האלו הקטנות התינוקות הן מדהימות אך גם רגישות ושבריריות. מנסה היום, כל רגע מחדש, להודות על שני הילדים הבריאים והנפלאים שיש לי מאור ואביב. רוצה להסיר את הכובע בפני אותם הורים שעברו את החוויות הקשות של לידת פגים וההתמודדויות היומיומית מול המציאות הזו שבה רוב הזמן אין לך שליטה, ידע ויכולת להשפיע ממש על הילד הפרטי שלך. הוא שם באינקבטור, מנסה לנשום, לגדול לחיות ולך כהורה כל שנשאר הוא לגעת ולקוות. דרך העבודה הגעתי לפגיה וניסיתי במעט שאפשר להבין על מה ההורים לפגים מדברים על מה אותן אמהות כל-כך כואבות. יש היום המון אור בקצה של תקופת הפגייה, הרפואה מאפשרת לאחוז ניכר מאוכלוסיית הפגים לגדול ולזכות באיכות חיים טובה לצד הוריהם. נפלא לראות את זה וכל שנשאר הוא לקוות שהתחום הזה יתפתח עוד וייתן מקום משמעותי ודומיננטי יותר לרגש הכואב והפוחד של ההורים כי על זה לא נותנים מספיק את הדעת והחיבוק הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול בעייני. אני מקווה שבעקבות העבודה הזו היכולת שלי לתמוך ולעזור להורים לתאומים פגים, הורים לפגים בכלל והורים לתאומים בכלל תהיה טובה ומשמעותית יותר. מבוא בעבודת הסיכום שלנו במסגרת הקורס דולות פוסט פרטום בחרנו להתמקד בנושא שלא מטופל בצורה מקיפה בעולם הספרותי וההישנות שלו עם התקדמות הרפואה הולכת וגדלה. הנושא אותו בחרנו לחקור הוא האם קיימת התייחסות רגשית שונה של אם לתאומים פגים בין התינוק הבריא לבין התינוק החולה/המאושפז. התמודדות מסוג זה חוותה אנא באופן אישי ולכן לעבודה זו יש פן של התמודדות אישית חשובה ומלמדת. כשבחרנו להתמודד עם שאלת המחקר הזו לא ידענו לאן היא תיקח אותנו. היה לנו קושי רב במציאת חומר תיאורטי שמתייחס לנושא באופן ישיר והינו צריכות לעשות השלכות בין החומר הקיים לסיפורים שעלו מתוך הראיונות שביצענו. לאחר סיכום החומר המקצועי מצאנו שלא פשוט למצוא נשים שעברו את החוויה שאנו מבקשות לחקור שתהיינה מוכנות להיפתח ולהתמודד מחדש עם הפצע של להיות אמא לתאומים פגים. אנו מבקשות להודות באופן אישי לתמר, לילך, רונית, אסנת ורוחל'ה ששיתפו אותנו בפתיחות ורגישות מדהימה בסיפור האישי שלהם. נתתן לנו הצצה לעולם הזה של אמהות לתאומים פגים בלי לפחד להתמודד מחדש ועם המון כוונה לעזור לנו ולאמהות שעוד יעברו את החוויה הזו, אתן נפלאות – תודה. פגשנו 5 נשים – אמהות שכל אחת היא אחרת, כל אחת היא סיפור, כל אחת היא עולם אבל התמונה שקבלנו מהן דומה וקשה, ונפלא היה לראות שלמרות ההתחלה הקשה הן כולן מחוברות לילדיהם באותו קשר אימהי מדהים. מתוך העבודה למדנו בעיקר על החשיבות הגדולה שיש לתמיכה הרגשית שיש לתת לאמהות ולשאר בני המשפחה במקרים אלו ואנו מבקשות מפה לתת את הדעת יותר בכובד ראש לתמיכה והעזרה שכל-כך מתבקשת. נהנינו לפגוש, לחקור , ללמוד , להתמודד ואנו יוצאות עכשיו לדרך. סקירה ספרותית לידה היא תהליך מורכב, ולמעשה כולל לידה פיזית לצד לידה פסיכולוגית. תהליך הלידה הפסיכולוגית ארוך יותר ומתחיל למעשה בתחילת ההיריון ומסתיים בהדרגתיות לאחריה אך ללא ספק במהלך הלידה התהליך מואץ ומגיע למעין שיא. האלמנט הפיזי יחד עם הפסיכולוגי יוצר מצב שהאישה מוצפת בהורמונים, עוברת טלטלות רגשיות, בלבול, חוסר אונים מההתרחשות, פחד וחרדות מהלא נודע, מתי ייגמר ואיך ייגמר. אך בסיומה של הלידה מגיע ברוב המקרים רגע הקתרזיס/השיא – האם היולדת מקבלת את תינוקה. ברגע זה לפחות הלידה הפיזית הסתיימה ומתחיל תהליך חדש לחלוטין, להיות אמא, בו מתחיל תהליך ההתקשרות בין האם לתינוקה. מיד לאחר הלידה מתחיל מסע חדש לתינוק ולהורים – מתינוק הפנטזיה לתינוק הקונקרטי. ההורים רואים למעשה בפעם הראשונה את תינוקם, ואז מגיעה ההבנה שזה לא התינוק אותו הם דמיינו. תינוק מיד לאחר לידתו אינו נראה כמו תינוק בסרטים. ככל שהפער בין התינוק הממשי לבין התינוק בפנטזיה גדול יותר כך עלול להיווצר קושי בהתקשרות בין האם לתינוק. לידת תאומים, כמו גם ההיריון, שונה בהרבה מובנים מלידת ילד יחידאי. הטלטלה הנפשית דומה לטלטלה של כל אישה בלידה אך הלידה כמובן מורכבת בהרבה, הסיכונים גדולים יותר, מה שעלול להעצים את הפחד והחרדות. וכמובן השיא – פעמים רבות התינוק נולד אך האם לא יכולה להתייחד איתו, אפילו לא ברגע לידתו. מיד מתחילים בלידת התינוק השני. כבר ברגע זה ההורים חווים את אשר ילווה אותם תמיד – פיצול הקשב. אין זמן, רגשית ונפשית, להתפנות לתינוק האחד בלי להיות עסוקה בשאלת הקיום של השני. בלידת תאומים כמובן שמדובר בהתמודדות רגשית כפולה – שני תינוקות פנטזיה, מול שני תינוקות ממשיים. לפעמים שניהם שונים מהפנטזיה, לפעמים אחד דומה לתינוק הפנטזיה ואחד לא, לפעמים כשהתינוקות זהים כבר בחדר הלידה עולה בעוצמה הפחד של "האם אוכל להבדיל בינהם". בראשית תקופת ההתקשרות הקשר הוא בעיקר אינסטרומנטאלי - האם דואגת להישרדות תינוקה על ידי טיפול יומיומי ואינטנסיבי בו, טיפול פיזי ופסיכולוגי. מגע, הנקה/האכלה, החלפה וניקיון, דאגה והתייחסות לבכי ולצרכיו הפסיכולוגיים. לאט לאט תוך כדי טיפול בתינוק נוצר הקשר, נוצרת ההתאהבות. ככל שהתינוק גדל ומגיב יותר כך הקשר מעמיק ומתעצם. הורים לתאומים השבים עם שניהם הביתה מגלים מיד שהטיפול בתאומים הינו אינטנסיבי ביותר בגלל הצורך לטפל בשני תינוקות בו זמנית, דבר היוצר רמות גבוהות של STRESS. נוצר מצב שההורים נעים כל הזמן סביב ציר של תור, חלוקת קשב וחלוקת משאבים, וכמובן של בחירה – מי ראשון ומי שני. המעבר מהריון להורות – החודשים הראשונים לאחר הלידה החודשים הראשונים לאחר הלידה הינם למעשה תקופת מעבר, תקופת הסתגלות למידה והכרות של האם את תינוקה, וכן את עצמה כאמא. זהו השלב הראשון בבנייה הפסיכולוגית של האישה את עצמה כ"אמא". החוקרים אנתוני ובנדק קבעו את המושג: הורות טוטלית. זהו למעשה תהליך שעוברת האם (במקביל לתינוק) מיד לאחר הלידה ובו האם מרוכזת בצורה מוחלטת בצרכים ההישרדותיים של התינוק הכוללים צרכים פיזיים כפי שציינו לעיל לצד צרכים רגשיים. ככל שצרכים אלו מסופקים יותר לתינוק כך התחושות האימהיות נבנות ומתעצבת דמות האם. הורות טוטלית במהותה הינה למעשה הורות נותנת ומספקת לתינוק, ללא גבולות ואיסורים. לתהליך ההורות הטוטלית מס' מטרות: 1) המשך תהליך ההפרדות וההתקשרות – תהליך הלידה הינו למעשה תהליך של הפרדות בין האם לעוברה. עד רגע הלידה הקשר בינהם סימביוטי לחלוטין, ומרגע הלידה מדובר בשני בני אנוש נפרדים. התינוק זקוק לאם להמשך הישרדותו והטיפול בו נחוץ לאם הן על מנת להתאושש גופנית (למשל הנקה) והן על מנת להתאושש פסיכולוגית – הפרידה מהתינוק בפנטזיה וההתקרבות לתינוק המציאותי. כמו כן ישנה ההתמודדות עם הריקנות שנוצרת עם התרוקנות הבטן ההריונית. 2) היכרות עם הזר – התינוק המציאותי שונה בד"כ מתינוק הפנטזיה של האם. התלות המוחלטת של התינוק באם גורמת לה להיות מחויבת כלפיו: עליה ללמוד להכיר אותו, להכיר את רצונותיו וצרכיו. לכן עליה להתרכז בו לפרק זמן מסוים. הטוטליות באה לידי ביטוי בתקופה זאת בכמה מישורים: א) מישור הזמן – כל הזמן של האם מוקדש לה ולתינוק במטרה ליצור היכרות הדדית. ב) ריכוז – האם ממוקדת כולה בתינוק על מנת שתוכל להכיר את רצונותיו ואת האיתותים והסימנים שלו: שפת גוף, סוג בכי, מחוות פנים. ג) ניסוי וטעייה – הלמידה נעשית בעיקר בתהליך המוכר של ניסוי וטעייה. בהדרגתיות האם לומדת מתי היא מגיבה נכון לתינוקה (והוא רגוע) ומתי היא לא מגיבה נכון (בוכה ולא נרגע). הטוטליות מאפשרת לאם לבצע את תהליך הניסוי וטעייה לבד וללא כל חשש מתגובה או ביקורת חיצונית. ד) בלעדיות - הטוטליות נותנת לאם את תחושת הביטחון שהיא הדמות המרכזית בחיי התינוק.. תחושה זאת יוצרת רוגע אצל האם. העדר תחושת בלעדיות עלולה לגרום לקנאה ותחרותיות מול הדמות האחרת. ה) בניית העצמי האימהי/ההורי – תקופת ההורות הטוטלית היא התקופה שבה תפקיד האם תופס את המקום המרכזי ביותר ביחס לשאר תפקידיה בחיים (אישה, בת זוג, קרייריסטית וכו'). ו) הפנמת יחסי אובייקט – עם לידתו התינוק מתחיל לחוות גירויים רבים, פנימיים כגון: רעב, צמא וכו', וחיצוניים: אור, צלילים, קור וכו'. תפקיד האם הוא להיות דמות מגינה ומתווכת. האם עושה זאת בדרכים הבאות: טפלנות (HANDLING) שמשמעותה לעטוף את התינוק פיזית ולספק לו הגנה מהאי נוחות; הכלה (HOLDING) העברת המצוקה מהתינוק לאם ע"י האחיזה בו כך שהוא חש במגעה הבטוח והמוכר; יצירת קשר (BONDING) דרך הטיפול הפיזי אל הקשר הרגשי הבטוח בין האם לתינוקה. למעשה ההורות הטוטלית יוצרת אצל התינוק חוויות החוזרות על עצמן שוב ושוב ובכך הוא בונה מאגר זיכרונות בהן האם היא במרכז והיא האובייקט החיובי שלו. זה הבסיס של התפתחות ה"עצמי" של התינוק. אם תומכת ומספקת בונה אצל תינוקה "אחר" (אובייקט) משמעותי חיובי. הבסיס של הפנמת יחסי אובייקט חיובי הוא הבסיס לפרידה ולנפרדות שיתרחשו בהמשך ההתפתחות. מצד האם כאשר היא מגיבה לתינוקה והיא מקבלת תגובה חיובית (הוא רגוע) היא מפנימה ומחזקת אצלה את האישיות ההורית ע"י יחסי אובייקט חיוביים עם התינוק. הפנמת התחושות האלה הכרחית להמשך התפתחות האישיות ההורית וכן לשם המעבר לשלב הבא – הורות מתחלקת. כאשר האם מגיבה לתינוקה והתגובה שלו לא חיובית (הוא לא רגוע) מתעוררת באם חרדה סמויה שאולי הוא אינו אוהב אותה ולכן היא ממשיכה לדפוס ההורות הטוטלית ובכך עלולה להקשות ולסכן את התפתחות העצמי של התינוק ובניית הנפרדות שלו וכן את המעבר שלה להורות מתחלקת. כל אישה עלולה לחוות קושי בהורות הטוטלית וזאת מסיבות רבות: 1) גורמים משפחתיים: ילדים נוספים, בעיות בזוגיות, שכול סמוך ללידה. 2) גורמים סביבתיים: מצב בריאותי לקוי של התינוק, מצב בריאותי לקוי של האם, מצב כלכלי קשה. 3) תשישות מתמשכת של האישה. 4) חוסר בגרות של האם 5) הריון לא רצוי ע"י האם 6) הפרעות אישיות של האם הגורמות לבלבול האם בין תפקידיה לתפקידי התינוק שגורמים לה להעמיד את צרכיה לפני צרכי התינוק. הורות טוטלית לתאומים הורות לשני תינוקות בו זמנית גורמת לפיצול בהורות הטוטלית. האם למעשה צריכה לעבור את תהליך ההורות הטוטלית בו זמנית עם שני תינוקות שונים אך עם צרכים דומים. זהו מצב מורכב מכיוון שבהורות טוטלית יש צורך בנוכחות של האם, ללא נוכחות של אחרים. נוכחות של "אחר" עלולה להקשות על יצירת הקשר בין האם לתינוקה. האם עלולה להרגיש מאוימת מנוכחות של "אחר". אמא לתאומים מהרגע הראשון צריכה ליצור "תור", חלוקת משאבים. מצב זה יוצר הרבה פעמים מצוקה אצל האם כאשר היא מטפלת באחד אך קשובה באותו זמן לשני "הנטוש". זהו מצב של סיכון בהורות הטוטלית שעלול להביא למצב של "רעב ילדי", וכן להביא למצב של תחושת אשמה. תחושת האשמה נובעת ממס' גורמים: 1. פער בין ההורות בפנטזיה להורות בפועל. 2. נוצר מצב של "רעב ילדי". האם לא יכולה להיות במצב של הורות טוטלית, התמזגות, עם תינוקה. תמיד קיים תינוק נוסף. הורות לתאומים לא יכולה להיות הורות טוטלית ועליה להיות כבר מהשלב הראשון הורות מתחלקת. ברור כי הדילוג על שלב ההורות הטוטלית לשלב ההורות המתחלקת לפני שההורה מוכן לכך חושף את ההורה לבעייתיות בהפנמת החוויה ההורית. גם התינוק עובר תהליך שונה – עליו לשמור על קשר עם ההורה אך בו זמנית גם להתמודד עם פרידה ממנו. הורות לתאומים היא אינטנסיבית מאוד. היא דורשת מהאם להיות זמינה לשני התינוקות, להיענות לצרכי שניהם. למשעה אין לה כל אפשרות להיות טוטלית עם אף אחד מהם. על מנת להיות טוטלית עם תינוק אחד היא צריכה להתפנות מהתינוק השני (שבו יטפל מישהו אחר) ולו לזמן מה. מצב זה קשה מכיוון שמצד אחד יש חשש להיחשף באי הצלחה / כישלון (שהרי כמו שנאמר הקשר נוצר תוך כדי ניסוי וטעייה וחלק מזה זה להיכשל על מנת ללמוד מה נכון) ומצד שני יש חשש שהאחר יצליח "יותר ממני". האם חוששת מלאבד את תינוקה למישהו אחר (גם אם זה משיהו קרוב כמו האב, או סבתא). כאשר הביטחון ההורי עדיין לא מבוסס עלולה להתפתח אצל ההורה גישה של להיטיב עם התינוק ומיד, בלי ללמוד אותו, או לחלופין לפצות את התינוק לתמיד על כל אי הצלחה שהייתה. קיימת תחושה של "נטישת" התינוק לטיפול בידי מישהו אחר והחשש שהתינוק יעדיף את אותו אחר. אמהות רבות שנעזרות במישהו אחר מכיוון שאין ביכולתן להתמודד לבד עם הטיפול האינטנסיבי בשניים, מגלות רגשות "שליליים" כלפי אותו אחר, מתפתחת קנאה ותחרות עם אותו אחר וזאת מחשש של אי הצלחה וחרדת נטישה. הקושי בהורות הטוטלית לתאומים מביא לפעמים להעדפה של תינוק אחד על פני השני, שלא במודע או במודע עם מנגנון של הצדקות ההעדפה (הוא זקוק לי כי... והשני מסתדר). לפעמים ההעדפה קשורה לטמפרמנט ולפעמים למצב הפיזי והבריאותי של התינוק. טמפרמנט –כאשר שני התינוקות שונים מאוד בטמפרמנט על האם לשנות תוך שניות גישה מתינוק לתינוק. קל יותר לאם להעדיף את התינוק עם הטמפרמנט הדומה לזה שלה. לפעמים האם תעדיף דווקא את זה השונה ממנה מתוך חשש לאבד אותו (שכן זה הדומה לה לא יוותר עליה). הקושי הזה עלול ליצור מצב שאחד יהיה התינוק של אמא והשני יהיה התינוק של האחר (אבא, סבתא, מטפלת). מצב זה עלול להתקבע בעתיד ולהיות בעייתי מאוד מחינת ההתפתחות הפסיכולוגית והמשימות ההוריות והחינוכיות בעתיד. מצב בריאותי – במצב של תינוק בריא מול תינוק חולה או תינוק חלש יותר, יש נטייה להעדיף את חלש יותר, החולה שדורש יותר טיפול. מצב זה עלול לגרום לקנאה בהמשך מצד הילד "החזק" כלפי הילד "החלש". כל בחירה שהיא בין הילדים, לא משנה מאיזה סיבה, תגרום להורה לחוש רגשי אשמה, תחושות של בלבול וקושי. לפעמים מתוך המצוקה הזאת ההורים יוצרים מנגנון של איחוד וחיבור בין התינוקות. פיזית ופסיכולוגית. הפניה נעשית אליהם בלשון רבים ולא לכל ילד בנפרד, כל פעילות היא תמיד ביחד ולא לבד עם ילד אחד, והתייחסות לשניהם ביחד בצורה דומה על מנת שהאחד לא יקנא בשני. בשלב ההורות הטוטלית מצב כזה מביא את ההורים לרוגע, ירידה בלחץ הפסיכולוגי. הפנמת יחסי האובייקט מצד ההורה לא נעשית כלפי תינוק אחד אלה כלפי שניהם בו זמנית כדמות מאוחדת, לא מציאותית. הסכנה במצב זה היא כי ההתפתחות הפסיכולוגית העתידית של כל ילד תפגע ועלולה להיווצר בין התאומים סימביוזה פתולוגית. הורות מתחלקת היא השלב השני בבניית ההורות. מבחינה מעשית מדובר ביכולת ההורית להמשיך לאהוב ולטפח את ילדו לצד היכולת לאפשר לילד עצמאות תוך הצבת גבולות בטוחים. זאת הורות שומרת ומגבילה. מבחינה פסיכולוגית קיימים מס' מאפיינים: 1. הוויתור על השליטה ההורית: היכולת של ההורה לוותר על ה"בעלות" שהוא חש כלפי ילדו, תוך כדי חלוקה באחריות ובסדר החיים, וזאת מבלי לחוש נוטש את ילדו. 2. התחלקות עם אחרים: לאפשר ל"אחרים" בסביבת הילד להיות מעורבים ומשפיעים על התפתחותו, וזאת מבלי לחשוש מלאבד את אהבת ילדו. 3. הפרידה מהפנטזיה: היכולת לוותר על הפנטזיה של הילד כממשיך דרכו של ההורה ולראותו כאינדיבידואל פרטי ועצמאי. ההורות הטוטלית מספקת את הבסיס הפסיכולוגי שעליו נבנית ההורות המתחלקת. מדובר ברכישת ביטחון בקשר הורה ילד, בטחון באהבת הילד ובייחודיות הקשר בין ההורה לילד. חשוב למצות את ההורות הטוטלית מכיוון שכאשר ההורות הטוטלית אינה מספקת נוצר מצב של "רעב ילדי" – ההורה חש רעב תמידי לעוד זמן מיטיב עם ילדו. במצב כזה עלול להיות קושי במעבר שבין הורה מספק ונותן (הורות טוטלית) לבין הורה מגביל ושומר (הורות מתחלקת). הורות לתאומים היא מצב שבו תמיד אין סיפוק מהשלב הראשון, ההורות הטוטלית. שהרי כבר בשלב הראשון הם נכנסים גם להורות המתחלקת. הורים לתאומים מרגישים פעמים רבות עייפות פיזית ונפשית, וביחד עם ה"רעב הילדי" המתמשך הם נוטים להאריך את ההורות הטוטלית יתר על המידה. הורות מתחלקת לתאומים הינה למעשה הורות מתחלקת כפולה. לאחר שסקרנו את תהליכי ההורות על שלביהם השונים, דברנו על התאומים וההורות לתאומים נעבור לדון בנושא הפג. פג הינו תינוק שנולד בטרם הגיעו לשבוע ה – 37 להריון. תינוקות במשקל לידה הנמוך מ – פגים סובלים בדרך כלל מסיבוכים המחולקים לשלוש קבוצות של בעיות עיקריות:
עבור ההורים לידת פג הינה אירוע טראומתי. הלידה טרם הזמן מפתיעה ומטלטלת את ההורים. הם חווים תחושות של ניפוץ החלום –הפנטזיה, מרגישים אכזבה קשה, כשלון, האשמה עצמית ותחושות כבדות של דאגה וחרדה. פתאום הזמן עוצר מלכת וניתן לראות רק את ההווה והעתיד אינו ניתן לחיזוי. העבר מלא התקווה נמחק ונעשה כואב, חסר שליטה וכל רגע מלווה באי ודאות לגבי העתיד לקרות. את ההתרגשות והשמחה מחליפים בלבול, ייאוש, בכי ועצב כבד. ההתמודדות עם המצב החדש והבלתי צפוי מורכבת בד"כ מארבעה שלבים: שלב ראשון: ההלם - ההורים המומים ממה שקרה להם, מההיריון שנגמר כ"כ מהר ובזמן לא צפוי והם לא מעכלים את המצב. שלב שני: ההכחשה - שלב בו ההורים מדחיקים הן את הרגשות החיובים והן את הרגשות השלילים כלפי התינוק ומתקשים עד נמנעים מלפתח קשר עם הפג. שלב שלישי: אשמה, כעס, דיכאון ואבל – תחושת האשמה מופנת כלפי חוץ כלומר הרופאים המטפלים והסביבה בכלל וכן כלפי פנים – האישה חשה שהגוף בגד בה, חשה אשמה על שאולי לא שמרה מספיק על ההיריון או יצרה את הלידה המוקדמת מסיבות כאלה ואחרות. לאשמה מתלוות תחושות עמוקות של כעס של האם כלפי עצמה וכלפי הסביבה. כמו כן מתעוררת תחושת אבל כלפי אובדן החלום אובדן הילד לו יכלו ואותו רצו. שלב רביעי: ההשלמה – שלב של הסתגלות שבו מתחילה להיווצר ההזדהות ההורית. תהליך ההזדהות הטבעי שנוצר בין אם לתינוקה הופך להיות קשה ולעיתים בלתי אפשרי במקרים הללו. יחד עם זאת נוצרת התקשרות שלפעמים היא נכפית ומפגישה את האם עם מקומות הזדהות שלא ידעה שקיימים בה לולא היה זה פג. הורים לתאומים פגים עוברים למעשה שני תהליכים במקביל. לפעמים מצבם הרפואי של שני התינוקות טוב למדי ועיקר משימתם היא לגדול. לפעמים שני התינוקות חולים ועליהם להתגבר על מגוון שונה של בעיות רפואיות, ולפעמים תינוק אחד בריא ועליו לגדול והשני חולה ועליו להתמודד עם מהלך החלמה שעלול להיות מורכב וארוך. בכל סיטואציה ההורים מתמודדים פיזית ומנטלית בצורה שונה לחלוטין עם כל תינוק. אנחנו בחרנו בעבודה שלנו להתמקד במצב שבו תינוק אחד בריא ותינוק שני חולה. מקוצר היריעה נתמקד בהתקשרות הראשונית של האם לתינוקות ונבדוק האם יש שוני בתהליך ההתקשרות. בסיטואציה כזאת ההתמודדות של ההורים עם כל תינוק שונה לחלוטין. בעוד שתינוק אחד גדל ומתפתח בצורה תקינה, מה שמביא לשמחה רבה אצל ההורים, התינוק השני עובר מהלך אשפוז קשה, דבר המביא את ההורים לדאגה עצומה, לפעמים אף דאגה קיומית אמיתית: האם הילד שלי ישרוד, ואם כן כיצד הוא יתפתח. תחושות שונות כ"כ אצל ההורים מעוררות הרבה פעמים רגשות אשמה לגבי הרגשות החיוביים, רגשות השמחה לגבי התינוק הבריא. השמחה אינה שלמה, וכל הזמן מהולה בחרדה ועצב. פעמים רבות יש תחושה של קושי להתמודד בו זמנית עם רגשות כ"כ קוטביים לצד הכאב על הוויתור הזמני של האחד למען השני. תהליך ההתקשרות מושפע מיחסי הגומלין בין האם לתינוק. במצב של תינוק בריא ותינוק חולה עלול תהליך ההתקשרות לאחד התינוקות להיפגע:
|