27/4/2006 8:34
|
גילי אבישי
|
מאת:
|
כמה מחשבות/תהיות
|
כותרת:
|
קראתי את איגרתה של גילה רונאל המופיעה בדף הפתיחה. אני מסכימה מאד עם דברים שכתבה ,בעיקר בהקשר של ל-א לעשות. מאידך או אולי דווקא משום כך יש בעיני חשיבות עליונה להבנתה של הדולה את המקום בו היא נמצאת,קרי שלב הלידה על כל מורכבותו-הפיזית ,הרגשית,הרוחנית. כדי לא לעשות על הדולה לדעת ולהיות נינוחה מתוך שהיא מבינה ומרגישה את מצב הדברים באותה עת. גם כשהיא עושה הרי שזו אמורה להיות נקודת המוצא ואני תוהה-איך מקנים את ה-חוש הזה,מהי התכונה שאנחנו מבקשות לאתר אצל סטודנטית מועמדת לקורס מלוות וכמה מתוכנו באמת כאלה? האם יש קשר ללימודים? ומהו? מה מקומם של הלימודים בתהליך הסינון של העובדות בשטח? האם התארגנות מקצועית תביא לרמה אחידה יותר וגבוהה יותר של השרות? האם דרישה לסטאז' ארוך בליווי של דולה ותיקה כולל שיחות וכתיבת דוחות היא פתרון שאפשר לממש? אני,כדולה וכמטפלת יודעת כמה קשה לי להתחבר למישהי בלידה שלי. מצד שני קל לי להגדיר לעצמי מה אני צריכה ,מחפשת ולפי זה לבחור אם בכלל. אני קוראת בהרבה מקומות את התשובות שנותנים לנשים/זוגות המתלבטות בסוגיה הזו מבלי שתדענה להגדיר במדוייק מה מטריד,קוראות לזה בכל מני שמות שלהם יש מענה אך הוא אינו התשובה לשאלה. מה חושבות?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|