לאט לאט ובשקט, בדרכה כדרכה תמיד, נפרדה ליליאן שלנו האמיצה, הענווה והאצילה מהעולם. היום בשעה שלוש וחצי אחה"צ, תמו ייסוריה, תמו תקוותיה בגלגול הזה והיא הולכת לעולם שאין לי ספק, כולו טוב. ליליאן הגיעה לקורס דולות כשהיא אחרי סידרה של טיפולים. למיון בקורס דולות הגיעה עם פיאה ואחר כך התהדרה בשער ראשה. ליליאן אהבה אנשים, אהבה את היולדות, במקצוע הדולות נפתח לה צוהר לדבר שאהבה מכל לעשות – לתת. והיא נתנה. אם זה בדאגה לבנות הקורס – שיאכלו שישתו, שיטעמו מהעוגה שהיא אפתה ואם זה ליולדות ברות המזל שזכו לפגוש אותה. מאחר ובשל מצבה היה לה לא קל להתחייב לקחת לידות היא דאגה להגיע פעם בשבוע ללניאדו ולהתנדב. בשבועות האחרונים היא שכבה בהוספיס בתל השומר. עדיין אופטימית, עדיין מאמינה שהיא תחלים. נישקנו,חיבקנו וליטפנו אותה. ביום שישי, היא כבר לא תקשרה. היא היתה יפה ושקטה. הפנים שלה היו מתוחים וחלקים כשל ילדה קטנה.
אנו, שמעגל החיים הוא לחם חוקנו. אנו שנחשפות יום יום לסוד הגדול מכולם – סוד הבאת חיים לעולם, יודעות שעל אותו רצף נפלא ומשמח נמצאות צורות שונות של התגלמות אותה אנרגיה. תינוק נולד ומישהו אחר מת. הגוף פושט ולובש צורה. והנשמה מתגלמת היכן שנכון לה. איני מתיימרת לפענח את סודות היקום אבל אני יודעת שבחרתי/בחרנו להיות שם, בתוך ההתגלמויות השונות של האנרגיה הזאת. לחבק וללטף כשצריך, לעודד כשצריך, לדבר על הדברים הפחות קלים , כשצריך וגם - להיות עדות.
ליליאן הותירה בעל, שלושה ילדים , אבא ואמא, אחים ןאחיות, חברים ומשפחה גדולה ואוהבת. אנו, משפחת הדולות שהכירו אותה נוצרות אותה, כל אחת וזכרונותיה, כל אחת ולילאן שלה. אני, חוץ מהגעגועים שתמיד נשארים והאהבה, מחכה עוד למתכון פאי הלימון הנהדר שלה.
|
תוכן ההודעה:
|
