גם המלצותיי ללכת למומחים גדולים יותר בהיפוך נתקלו באדישות, והיא הדגישה כמה פעמים שכמות המים פוחתת מבדיקת US אחת למשנה, מה שהופך אותה לסקפטית לגבי הצלחת ההיפוך. גם המלצתי לשתות הרבה כדי להרבות את מי השפיר, מתקבלת בנימוס. מנסה לארגן לה פגישה עם קיסרית לשעבר, כדי שתהיה הכנה מתאימה לקיסרי (הם לא לקחו קורס הכנה ללידה) אך בפרק הזמן הקצר הזה לא הצלחתי. אציין שלאורך כל הדרך, היא יודעת שהיא רוצה אותי לצידה גם בהיפוך, וגם אם יהיה ניתוח. אז היא ביקשה שאהיה אצלה ב9 בבוקר כדי לנסוע ביחד. התייצבתי. הגענו. הבחורה מצטלמת שוב ושוב "פעם אחרונה עם הבטן" וברור לי שהיא רוצה להיות כבר אחרי. מכינה עצמה לניתוח. לבסוף, כשרצו לשים אפידורל כדי לנסות היפוך (תמיד עושים זאת עם אפידורל?) היא ויתרה על זה כליל, אך זה היה כבר צפוי מבחינתי. אני שם בשבילה בכל אופן. שעות רבות של המתנה ב*קבלה של חדר לידה* עד 2 או 3 בצהריים היא רק ממתינה שיעבירו אותה לחדר במחלקה. בינתיים שיחררתי את הבעל והאמא לאכול צהריים, ועשיתי לה כמה טיפולים מרגיעים. את הצירונים הקלים שנצפו במוניטור היא תיארה ככאבים בלתי נסבלים. גם אחרי שהגענו לחדר במחלקה, שעות רבות של המתנה ללא מעש, במהלכן התקשרתי לאשה מקסימה שילדה לידה שישית בקיסרי אחרי 5 לידות טבעיות, ורשמתי מפיה כ3-4 עמודים של טיפים, תובנות, הנחיות ואינפורמציה לגבי היולדת בקיסרי, ולגביי כדולה. מרגישה שכרגע אין מצב לדבר על התובנות הנ"ל, הבחורה ב"היי" וגם לא רוצה לישון, אני מוצאת את עצמי יושבת ומאזינה לפטפוטים של אמא שלה כשהיא ובעלה מטיילים, והחלטתי להעיז לקחת לעצמי פסק זמן, בתקווה שכשיקראו לה לניתוח זה יקח כמה זמן ואוכל להגיע חזרה. וכך היה. יצאתי ב5 בערך, ביקשתי שיקראו לי ואגיע מיד. הגעתי הביתה, שמחתי להניק את נריה שהפגין כל היום התנגדות לבקבוק, אכלתי טוב, התקלחתי, ועשיתי כמה דברים בבית. נהנית מהזמן הזה, אם כי מרגישה שאני לא בת חורין, ביטלתי פגישות, ארגנתי כאן את הבית ליום שלם, בהנחה שבערב או בלילה הכל מסתיים. אבל אני עדיין בכוננות, והאיש-בעל-האינטואיציות שלצידי, אומר לי שהניתוח לא יהיה הערב. ב9 אני מקבלת טלפון מהבעל שלה, שמכינים אותה לניתוח. מודיעה לו שתוך רבע שעה אני אצלם. לוקחת מונית, כמה תקלות קטנות בדרך שמלחיצות אותי שמא אאחר, ובכניסה לחדר ניתוח, כשאני לא מוצאת אותם, נגמר לי הביג טוק בפלאפון... אך אנשים טובים נתנו לי להתקשר משלהם, והבעל יוצא אלי. אני אוחזת בידה, סביבה הבעל, אמא שלה, והורים של בעלה, ממול הטלויזיה עם החדשות (בעעע) והתגובות של הסובבים לחדשות ואני מדברת איתה על התינוקת שאוטוטו נפגוש עכשיו. משהו בפניו של הבעל שלה התרכך. פייר, אני ממש מרגישה שב12 שעות הללו הוא הבשיל, ואני אומרת לו את זה. אנחנו ממתינים וממתינים בלי סוף. ** המשך יבוא
|
תוכן התגובה:
|