חזרתי הביתה, בוכייה ואומללה, מסרבת להכיר בעובדה שעכשיו אני אחת מאותם נשים "מסכנות ואומללות" עליהן קראתי בעיתונים, אבל בעיקר – אובדת עיצות.

ואז נכנסתי לפורום פוריות בתפוז, שם כתבתי את ההודעה הראשונה בחיי. שם, באותו היום, הכל התחיל להשתנות. גלית, שניהלה שם את הפורום, יחד עם שאר בנות הפורום היקר והאהוב, הפיחו בי תקווה, הסבירו לי שהעולם לא נחרב, נתנו לי מידע שערכו לא יסולא בפז, אבל בעיקר, נתנו לי כתף תומכת ואת ההרגשה שהגעתי לבית אוהב ומסור, שיקבל אותי עם כל חולשותיי, ללא שיפוט וללא ביקורת. הפכתי להיות אורחת קבועה בפורום, ואח"כ בת-בית, והרגשתי שקיבלתי שם את כל מה שהעולם מסביבי (חברות, משפחה, בן זוג), לא יכלו לתת לי.

בתחילה זה הספיק לי ושימח אותי. התחלתי עם טיפול ה-IVF הראשון, והרגשתי שהכל קטן עלי, שאני גיבורה ומוצלחת, ובעיקר – הרגשתי שתוך חודש אני בהיריון, ויוצאת לדרך חדשה.

ואז בא השלילי הראשון. כואב יותר, מפתיע יותר, שחור יותר מכל מה שאפשר לדמיין. לא האמנתי שאחרי כל מה שעברתי (פרוטוקול ארוך מאוד, שאיבה מוצלחת, גירוי יתר מזעזע, החזרה מוצלחת, שבועיים של אופטימיות ממש לא זהירה) – לא האמנתי שהטיפול יכול להיכשל.

הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. שאני טובעת בכאב ולא מצליחה להתמודד. אבל בעיקר הרגשתי ל-ב-ד. עם כל הפורום האוהב והתומך, והתמיכה הוירטואלית הנהדרת שיש בו, בסופו של יום, פשוט הרגשתי לבד. הרגשתי שאני חייבת לדבר עם בנות כמוני, או שאני אתפוצץ. הרגשתי שיש דברים אותם אני לא יכולה להגיד לאף אחד, רגשות אותם אני חייבת להוציא, מילים שהם מאוד לא "פוליטקלי קורקט" ומי שלא היה שם לא יבין לעולם.

כהרגלי באותם ימים, נכנסתי לפורום, ומצאתי בגוף אחת ההודעות משפט קצר שדיבר על "מעגל הפוריות" עם גלית. ההודעה בכלל היתה בנושא אחר, אבל הרגשתי שמצאתי קצה חוט להיאחז בו. פניתי במסר לאותה כותבת, שאלתי אותה מה זה בכלל "מעגל פוריות", והיא הסבירה לי שמדובר בקבוצה קטנה ואינטימית של מטופלות פוריות, שנפגשת אחת לשבוע ומדברת. על הכל. היא הפנתה אותי לגלית, שניהלה את מעגל הפוריות, וגלית קיבלה אותי בחיוך אמיתי ובזרועות פתוחות.

ב"מעגל", הרגשתי שאני לא לבד. דיברנו על הכל: על הטיפולים, הקשיים, התיסכול, הקינאה. הרגשתי שיש לי את היכולת להיפתח באמת, לספר דברים שקשורים ולא קשורים לטיפולים, הרגשתי שמותר לי לשתוק, כשלא רציתי לדבר, הקשבתי הרבה, למדתי הרבה, ולהפתעתי... אפילו צחקתי הרבה. ימי שני בערב הפכו בשבילי לאוויר לנשימה ונתנו לי כוח לעבור את המשך השבוע. אפילו בעלי אמר לי שבימים האלו אני חוזרת עם ברק בעיניים, ועם אנרגיות אחרות, טובות יותר.

ב"מעגל", מצאתי את גלית. גיליתי אישה שנותנת מעצמה מעל ומעבר, שאיכפת לה באמת, מכל הלב, מכל אחת ואחת מאיתנו. גיליתי אדם בלי רוע ובלי שיפוטיות, שיודע לתת כתף כשצריך ולשתוק כשצריך. ומעבר לזה, גיליתי מאגר ידע עצום ובלתי נדלה. בחורה שיודעת הכל על הכל, לפחות בכל הנודע לעולם הטיפולים, הקונבנציונלי והמשלים כאחד.

גלית, יקירתי. תודה לך על כל מה שהיית בשבילי ובשביל שותפותיי למסע הארוך. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר לך אפילו במעט על כל מה שהיית בשבילי ועל כל מה שנתת לי. עכשיו, "ממרומי" חודש שישי של היריון יקר וקסום, אני לא מבינה איך נשים עוברות טיפולים בלי המפגשים החשובים האלו, ששמים הכל בפרופורציות ומלמדים אותנו המון על עצמנו ועל הכוחות שיש בנו. תודה שפתחת לי צוהר לעולם של נתינה וחוכמה, תודה על ההזדמנות לחלוק איתך את הדרך.

תודה על הכל, ובהצלחה בכל דרך אליה תפני.

Pupupidu.