1. השראת ביוץ
מכאן הכל מתחיל. פרוטוקול להשראת ביוץ מהווה את אבן היסוד בטיפולי הפוריות ומטרתו – הפקת המספר המתאים של זקיקים (המכילים ביציות) לטיפול המתוכנן.
פרוטוקול השראת הביוץ כולל נטילת תרופות שונות, רובן המכריע בהזרקה, ומעקבים תכופים –
מעקבי זקיקים ובדיקות דם לרמות הורמונים.
בהתאם לתוצאות מעקבי הזקיקים ובדיקות הדם, מתקבלת הנחיה מהרופא להזריק את הורמון הביוץ על
מנת לגרום לביוץ בתזמון הנכון.
פרוטוקולים להשראת ביוץ מתנהלים בדרך כלל באופן הבא:
- דיכוי המערכת ההורמונלית– במקרה הצורך ובד"כ רק בפרוטוקולים המיועדים ל IVF – הפריה חוץ גופית.
- סטימולציה – גירוי השחלות לצורך ייצור זקיקים.
- מעקבי זקיקים ובדיקות דם
- השראת ותזמון ביוץ.
- תמיכה הורמונלית לאחר הביוץ (במקרה הצורך)
דיכוי:
מיועד למנוע ביוץ מוקדם תוך כדי גירוי הזקיקים, ע"י דיכוי המערכת ההורמונלית,
וכך לאפשר לרופא שליטה מלאה בתהליך.
התהליך מתבצע ע"י שימוש בתכשירים משני סוגים - אגוניסטים או אנטגוניסטים,
אשר נקראים בלשון יומיומית : "מדכאים" או "דיכוי".
לרוב, יעשה שימוש בסוג אחד של מדכאים בכל פרוטוקול .
אגוניסטים :
תכשירים אשר, במתן ארוך טווח, גורמים לדיכוי ההפרשה הטבעית של הורמוני גונדוטרופינים
שהם – FSH ו LH.
(ליתר דיוק, תחילה גורמים האגוניסטים להפרשה של הורמוני גונדוטרופינים אך לאחר מכן הם גורמים
לשפל בייצורם ובסופו של דבר – דיכוי מוחלט של הפרשתם).
הם ניתנים בזריקות או במשאף.
השמות העיקריים של תכשירים אלו כיום הם : דקפפטיל, דיפרלין, סינרל, סופרפקט - ועוד)
אנטגוניסטים :
GnRH antagonists -
מונעים את העלייה הטבעית של הורמוני הגונדוטרופינים בתהליך קצר ופשוט יותר מאשר האגוניסטים
ועם פחות תופעות לוואי.
הם ניתנים בזריקות , והשמות העיקריים של תכשירים אלו כיום הם : צטרוטייד ואורגלוטרן.
גירוי:
במסגרת הגירוי/סטימולציה נוטלים הורמונים המכונים בשם הכללי גונדוטרופינים והם מיועדים ל גירוי
השחלות לייצור הזקיקים.
הורמונים אלו מכילים בעיקר FSH, LH או שילוב של השניים,
(ישנם גם תכשירי סטימולציה המכילים גם HCG שהוא הורמון ההיריון)
והם מופקים משני מקורות אפשריים : אנושיים (הומניים) או סינתטיים.
תכשירי הסטימולציה הנפוצים ביותר כיום הם gonalf, puregon, menogon, menopure ,
אך כמובן שישנם עוד תכשירים נוספים.
תכשיר נוסף שנעשה בו שימוש לצרכי סטימולציה הינו clomiphene citrate ובשמו המסחרי : איקקלומין.
זהו תכשיר שאינו גונדוטרופין אלא עובד בשיטה של חסימת רצפטורים של אסטרוגן ,
הוא הניתן בכדורים ולא בזריקות וניתן לקבלו גם מרופאי נשים שאינם מומחי פוריות.
היתרון העיקרי שלו הוא במחירו הנמוך, ובקלות היחסית של השימוש בו לעומת הזריקות.
החיסרון העיקרי שלו הוא הפוטנציאל הגבוה שלו לפגיעה ברירית הרחם ולהיווצרות ציסטות שחלתיות,
וכן לקלות היחסית בה מחלקים אותו רופאי נשים שאינם רופאי פוריות, ללא מעקב זקיקים מסודר ואחראי
הנדרש בכל טיפול פוריות.
כיום, רופאי פוריות מעדיפים להשתמש בו פחות ופחות,
להגביל את השימוש בו לשלושה מחזורי טיפול ולעולם לא יותר משישה מחזורי טיפול,
בשל השפעותיו השליליות על רירית הרחם ומכיוון שנמצא כי שישה מחזורי טיפול באיקקלומין מעלים את
הסיכוי לסרטן השחלות.
ועדיין, זהו טיפול שרופאי נשים "רגילים" מרבים להשתמש בו ולהמליץ עליו,
לעתים קרובות ללא מעקב מסודר ובלי להיות מודעים באופן מלא להשלכות.
במהלך תקופת הסטימולציה יתקיימו מעקבי הזקיקים ובדיקות הדם,
ובהתאם להם יקבע מועד השראת ותזמון הביוץ.
השראת ותזמון ביוץ:
ע"י זריקת השראת ביוץ, המכילה את הורמון ההיריון – HCG אשר גורם לביוץ.
גם הורמון זה יכול להיות מופק ממקור אנושי או באופן סינתטי.
השמות הנפוצים של התכשירים מסוג זה כיום הינם אוביטרל ופרגניל.
לאחר מתן זריקת השראת הביוץ, ובתנאי שלא התחיל ספונטני של ביוץ, יתרחש הביוץ כ 36 שעות
ממועד מתן הזריקה.
לעתים, במקרה של חשש מגירוי יתר , יעשה שימוש דווקא במתן חד פעמי של מדכאים מסוג
אגוניסטים לצורך השראת ביוץ (זאת בתנאי שלא נעשה מוקדם יותר שימוש באגוניסטים לצורך דיכוי)
במועד הביוץ יתקיים הטיפול הנבחר : הזרעה תוך רחמית – IUI, הפריה חוץ גופית IVF
או פשוט – תזמון קיום יחסי מין.
תמיכה הורמונלית לאחר הביוץ:
(נקראת לעתים גם תמיכה לוטאלית)
לאחר הביוץ ובמקרה הצורך תינתן תמיכה הורמונאלית, המיועדת לשמור על רמות הורמונים גבוהות המתאימות לשלב הלוטאלי, ואשר מונעות מרירית הרחם להתפרק בשלב מוקדם מדי, טרם השתרשות העובר ברחם.
התמיכה ההורמונלית שלאחר הביוץ יכולה לכלול תכשירי פרוגסטרון (בהחדרה וגינלית או בהזרקה תוך שרירית), תכשירי אסטרוגן, תכשירי HCG ואפילו אנלוגים, הכול בהתאם לפרוטוקול הטיפולי.
תמיכה שלאחר הביוץ היא חלק בלתי נפרד מפרוטוקולים של IVF, ואילו בפרוטוקולים של IUI
או תזמון יחסי מין היא נתונה לשיקול דעת הרופא בהתאם למצב אצל כל אישה.
מתי לבצע בדיקת הריון?
ניתן לבצע בדיקת הריון 14 יום לאחר הביוץ, ובכל מקרה לא לפני שעברו 10 ימים מלאים ממועד
זריקת ה HCG (אחרת עלולה להתקבל תוצאה חיובית כוזבת).
ניתן לבצע בדיקה ביתית הבודקת את רמות הורמון ההריון HCG β (ובלשון יומיומית : "בטא" )בשתן,
או בדיקת דם המאתרת את הורמון ההריון בדם.
בדיקת הדם נחשבת לאמינה ומדוייקת יותר ובעלת סיכוי גבוה יותר לאתר הריון צעיר.
בנוסף, בדיקת השתן היא איכותית – כלומר נותנת תשובה של כן/לא לגבי המצאות הורמון ההיריון,
ואילו בדיקת הדם הינה בדיקה כמותית ונותנת מידע באשר לכמות הורמון ההיריון בדם.
תוצאה חיובית מוגדרת כרמת HCG β של מעל ל 20 יחידות. תוצאה שבין 10 ל 20 יחידות נחשבת
לתוצאה גבולית, ותוצאה של פחות מ – 10 יחידות נחשבת לשלילית.
רמות הבטא אמורות להכפיל עצמן לפחות פי 1.5 מדי יומיים בשבוע הראשון, ובד"כ תתקבל הנחייה
לחזור על בדיקת הדם לפחות פעם אחת בשבוע הראשון כדי להיווכח כי ההיריון מתקדם באופן תקין
בשלב זה. |