תמי מתרגלת אצלי יוגה כבר משלבי הריון מוקדמים.

בשל מצג עכוז של התינוק שלה עברה השבוע היפוך עובר בבי"ח "מאיר". לאחר ההליך היא כתבה איך עזר לה תרגול היוגה. בהסכמתה, בחרתי להביא את הטקסט הנפלא שכתבה ולהאיר בו שתי נקודות משמעותיות שמתוכן אפשר לקחת כלים להתמודדות עם כאב בתהליך הלידה עצמו.

הנה הוא לפניכם:

"השבוע עברתי תהליך מאוד לא נעים, וליתר דיוק מכאיב, של היפוך חיצוני לתינוקי שהיה במצג עכוז (לא לפני שניסינו דיקור, מוקסה והומאופתיה שבמקרה שלי לא עבדו).

ההיפוך היה מוצלח, אבל נדרש מספר רב של נסיונות. התינוק החליק חזרה עם כל ניסיון, לרופאים היה ספק אם יצליחו אבל לא ויתרו, ואמרו לי שהם הפעילו יותר לחץ ממה שבדרך כלל משום שנראה שהתינוק הרגיש טוב, כל התנאים היו לטובתנו, ואני אפשרתי להמשיך ולנסות. מה זה "אפשרתי להמשיך"? מסתבר שבתהליך הזה נדרשת האישה להרפות מאוד את הגוף כולו. זה הפוך מהאינסטינקט להתכווץ ולהתנגד בשעת כאב.

ההנחיה היחידה שנתנו לי הרופאים היתה "תרפי כמה שאת יכולה". אבל איך עושים את זה?

אני תרגמתי את זה לכמה פעולות שיכולתי לעשות בצורה אקטיבית, פעולות שלמדתי ותרגלתי בשעורי היוגה בהריון ונשלפו לעזרתי בלי קושי בזמן שהייתי צריכה אותן:

- לפני תחילת ההיפוך, בזמן ההמתנה עם המוניטור, שכבתי בתנוחת האישה והמהמתי. זה עזר לי להיכנס למצב של רגיעה ונינוחות ולהפחית את המתח והפחד.

- בזמן פעולת הרופאים עצמתי עיניים, הושטתי ידיים לאחור ברפיון, שאפתי דרך האף ונשפתי דרך הפה תוך השמעת שששששש או פפפפפפ (כמו כיבוי נר(.

- כשהכאב גבר, השמעתי בזמן נשיפה קולות נמוכים שקטים.

- בזמן מנוחה בהפסקות שבין הניסיונות, שוב המהמתי בתנוחת האישה, ואפשרתי לעצמי לנוח באמת, ולא רק לחכות לניסיון הבא. נזכרתי שבשעורים הילה סיפרה על יולדות שנרדמות בין הצירים, והצלחתי לנמנם כמה דקות.

לכל אורך התהליך תשומת הלב לנשימה אפשרה לי להיות לא רק עם הכאב או הלחץ או הפחד הנקודתי במקום שבו הוא הופעל, אלא בהתבוננות בגוף כולו, בנשימה, בזרועות המאוד רפויות, בכפות הרגליים המאוד רפויות שבן הזוג שלי החזיק בעדינות רבה, מה שמאוד עזר לי, מכיוון שזה נתן לי תחושה נוספת בגוף, שהזכירה לי איפה אני עכשיו ושיש עוד מגע עכשיו בגוף שהוא דווקא עדין ולא מאיים.

לסיכום, הנשימות והטכניקה של התמקדות בגוף והרפיה אפשרו לי לקחת חלק פעיל בתהליך שהוא כביכול חיצוני ותלוי רופאים, אבל בהחלט אפשר לעזור לו ולשתף איתו פעולה.

מה שמאוד מעניין אותי הוא שאלו דברים שאת מדברת עליהם בשיעור: אנחנו מתרגלות את תשומת הלב הזו, וכשהגעתי להתמודדות עם הכאב בהיפוך, התרגול הזה הופעל בלי שאתכנן אותו ובלי שאזכור איך המערכות עובדות, רק מתוך זה שהוא מופנם ומוכר. אני חושבת שהתרגול השבועי בשיעור הוא כמו תזכורת: זו אפשרות קיימת, כך אני מפעילה אותה. בעזרת התרגול היא הופכת לכלי שימושי. זו הפתעה טובה מאוד עבורי.

תמי".

אני רוצה להרחיב על שתי פרקטיקות מתוך תרגול היוגה להריון שבהן השתמשה תמי בזמן תהליך ההיפוך. אנסה להסביר כיצד ניתן ליישם את ההבנות הללו גם בתהליך הלידה, ככלי פרקטי.

"ואיפשרתי לעצמי לנוח באמת, ולא רק לחכות לניסיון הבא"

אנחה גדולה יצאה מתוכי כשהגעתי למשפט הזה. כמה הוא מדויק לעבודה עם צירים וכמה הוא נכון לחיים בכלל...
כשאנו נחות במרווחים שבין הצירים אנו מאפשרות לגופנו לווסת את מערכת העצבים, להסדיר את הנשימה ואת קצב הלב ולהגיע אל הציר הבא מתוך בסיס נינוח.

כשאנו "נכנסות פנימה" אל תוכנו בצורה אקטיבית אנו מעוררות את המערכת הפראסימפתטית (1) לפעולה, משום שהיא קשורה לתודעה של האברים הפנימיים. התודעה הזו לא עובדת כשאנחנו בסטרס: בטבע למשל, מערכת העיכול של האיילה לא תפעל כשהיא במנוסה מהאריה. כל הגוף ממוקד בהעברת דם ואנרגיה לגפיים.

הטקסט של תמי מרחיב עבורנו את ההבנה אודות דרכי ההתמודדות שלנו גם בזמן תהליך הלידה ומתאר את היכולת שלנו לעורר את השלוחה הפראסימפתטית בצורה מודעת ואקטיבית בכל רגע שבו אנו זקוקות להרגעה של המערכת.

כשמתחילים צירים, עוד בבית, כדאי לאכול, לשתות, לנוח. אפשר לשכב על הצד עם כרית גדולה בין הרגליים כמו שאנחנו עושות בזמן הרפיה בסוף שיעור היוגה, אפשר להניח כרית חמה למיקרו על הגב התחתון אם הציר מורגש שם. כשמגיע ציר, אפשר להמהם או לנשום - ממש כמו שעשתה תמי - ולטלטל בעדינות את האגן, וכשהציר מסתיים לחזור לישון. כל דקה של שינה ומנוחה הן משמעותיות להמשך הדרך. המערכת הפראסימפתטית נטענת בזמן שינה ובזמן אכילה. המהום יוצר גירוי של עצב הוואגוס, שהוא העצב העיקרי של המערכת הפראסימפתטית. הוא מעצבב, בין היתר, את הלשון, את חלל הפה, את האוזניים וחלק גדול מהאיברים הפנימיים שלנו; כך שלהמהום יש אפקט מרגיע (חשבו איך תינוקות נוהגים להרדים את עצמם - אצבע בפה, יד ממוללת אוזן והמהומים מתוקים ומונוטוניים נשמעים עד שהתינוק נרדם).

נחזור ללידה. במהלך הלידה המנוחה שבין הצירים חשובה לתינוק לא פחות מאשר לאם. בכל ציר כלי הדם שברחם מתכווצים והתינוק מקבל רק את רזרבת הדם השלייתית. בהפוגה שבין הצירים נרפים כלי הדם, ויש זרימת דם חדשה אל הרחם, אל השליה ואל התינוק. ככל שנאפשר מנוחה טובה לגוף שלנו, הרפיה של מתח שרירי ונשימה מלאה - כך גם אנו וגם התינוק נרגיש טוב יותר - אפשר לראות זאת יפה במוניטור - ואל הציר הבא נגיע עם אנרגיות וכוחות (חשבו על הפעם האחרונה שהייתן צריכות לתפקד בעבודה אחרי לילה לבן או כשאתן רעבות... לא משהו, נכון?).

בנוסף, כשיש נוכחות של השלוחה הפראסימפתטית, האדם פנוי לתקשורת, משאביו הפנימיים והחיצוניים זמינים לו והוא חווה את עצמו כבעל אפשרויות בחירה. מתוך מצב הרגיעה של תמי היא הייתה מסוגלת לפנות למשאביה החיצוניים והפנימיים ולעבוד עם הכלים שהגוף שלה תרגל לאורך כל ההריון.

"לכל אורך התהליך תשומת הלב לנשימה אפשרה לי להיות לא רק עם הכאב או הלחץ או הפחד הנקודתי במקום שבו הוא הופעל, אלא בהתבוננות בגוף כולו, בנשימה, בזרועות המאוד רפויות, בכפות הרגליים המאוד רפויות שבן הזוג שלי החזיק בעדינות רבה, מה שמאוד עזר לי, מכיוון שזה נתן לי תחושה נוספת בגוף, שהזכירה לי איפה אני עכשיו ושיש עוד מגע עכשיו בגוף שהוא דווקא עדין ולא מאיים".

ההכרה בגוף כבגוף שלם ומושלם מעצם היותו נקראת ביוגה "פורנאם". הגוף השלם מורכב מחלקים חלקים, וכל חלק יכול לחוות חוויה שונה. התודעה הרחבה שלי כשלם שמורכב מחלקים רבים מאפשרת לי להיות לא רק אני הכואב, אלא לשים לב שחלק בי מרגיש כאב ויש בי גם חלק שחווה משהו אחר - נשימה מלאה, נינוחות באזור אחר בגוף וכדומה. בזמן כאב או כיווץ אפשר לעורר מודעות גם לאזור אחר שמרגיש פחות כאוב או יותר נינוח, ואפשר גם להניח ידיים על החלק הזה. לפעמים המגע יעזור להנכיח אותו יותר. ואם נשוב למבנה מערכת העצבים האוטונומית, ניתן לומר שהחלק הכואב משקף את המערכת הסימפתטית והחלק הפחות כואב משקף את המערכת הפראסימפתטית. ההנכחה של שתי שלוחות אלה של מערכת העצבים מאפשרת לתנועת המטוטלת (שעליה הרחבתי בהפניה מספר 1) בין שתיהן לשוב ולפעול. התנועה שבין שתיהן היא שמביאה למצב מאוזן ומאפשרת התמודדות טובה יותר עם הכאב - יש בי חלק שחווה עכשיו כאב ואני יכולה לשים לב גם לחלק שחווה תחושה של מגע עדין ולא מאיים.

על פי גישת ההתמקדות שפת החלקים הזו נקראת "שפת הפרזנס". (פרזנס = נוכחות) פיתחה אותה אן וייזר קורנל, מורה בכירה להתמקדות, שכתבה את הספר "כוחה של ההתמקדות". שפת הפרזנס מאפשרת להיות בקשר עם החלקים השונים בגוף ולהיות בדיאלוג איתם, במקום להזדהות עימם או להיות בהצפה מהם.

אם כואב לי, אני יכולה לשים לב שחלק בי מרגיש כאב. כשאני חווה את הכאב כחלק, זה לא אני =הכאב, אלא יש אותי, ויש את הכאב שבי. יש לי יכולת להיות עם החלק שמרגיש כך, לבדוק מה הוא צריך, ובו זמנית להיות בקשר עם החלקים האחרים שחווים משהו אחר.

בנוסף, תשומת הלב לחלק הכואב מסמנת את גבולותיו: היכן זה כואב, כמו מה זה מרגיש, באיזה איזור בגוף זה ממוקם. כשאני מזהה את הגבולות שלו אני יכולה להיות בקשר עם כל מה שמחוץ לגבולות האלה, עם חלקים אחרים שמרגישים די בסדר. בלידה שליוויתי השבוע האישה הייתה מאוד כאובה בשלב השני של הלידה. בהפוגה שבין הצירים די היה לה לשים לב לחלק אחר בגוף שמרגיש בסדר כדי שהציר הבא יגיע מתוך בסיס פראסימפתטי, ולא מתוך העוררות שנשארה בה עוד מהציר הקודם. בלידה אחרת שליוויתי הכאב היה גדול, והיה לאימא קושי למצוא מקום שמרגיש נינוח. הזמנתי אותה לבדוק אם היא יכולה למספר את דרגת הכאב ואז למצוא איזור שכואב בדרגה אחת פחות. די היה בכך על מנת לווסת את המערכת.

אם כן, התיאור של תמי מלמד על פרקטיקות להתמודדות בלידה:

כשמופיע כאב אפשר לשים לב אליו או לסמן בעזרת מגע את הגבולות של האזור הכואב.

בשלב הבא אפשר לבדוק האם יש חלק אחר שמרגיש נינוח ורפוי – די אפילו באזור מצומצם שמרגיש קצת פחות כואב. יתכן שמספיק לשים לב לאוזניים, לשיער על העורף או לחוד האף שמרגישים בסדר וכבר משהו ישתנה (לא חייבים למצוא מקום שמרגיש מאוד טוב או מאוד רפוי). ניתן גם להוסיף מגע עצמי או מגע של המלווה שינכיח את החלק הזה, כפי שעשה בן זוגה של תמי.

תרגול קצר

התנועה הקוטבית הזאת מתקיימת בתוך הריתמוס האורגני של הלידה עצמה גם מבלי שנעשה דבר. זו התנועה שקיימת בין ציר לבין המנוחה שבאה אחריו. ולמעשה קיימת כמעט בכל דבר בטבע. (בתורות רוחניות רבות זה נקרא "עקרון הקוטביות").

לפני כמה חודשים, בעודי מהרהרת בכל אלה, שאלתי חברה ערביה איך אומרים "ציר" בערבית. אני מאוד אוהבת לבדוק איך שפה או מילה לוכדת בתוכה חוויות ותחושות גופניות. "טאליק", היא אמרה והוסיפה שהפירוש הוא "בא והולך". אפשרתי למילה טא-ליק להדהד בתוכי עוד ועוד, גלגלתי אותה על הלשון והפניתי את תשומת הלב לתחושות הגוף. חזרתי על זה כמה פעמים, ולאט לאט שמתי לב להקלה הגדולה שהגוף שלי חווה באיזור החזה, הבטן והאגן. הרבה יותר קל להתמודד כך כשמילה אחת מנכיחה בתוכה את ההתרחבות שתבוא בתום ההתכנסות.

בתוך המילה "טאליק" נמצאים הן הציר והן המנוחה שתבוא אחריו, הן השלוחה הסימפתטית והן השלוחה הפראסימפתטית, הן ה"סוקה" והן ה"דוקה" (2) יש בה את שני הקטבים, את הכיווץ ואת ההרפיה. המילה "טאליק" לוכדת בתוכה את היום ואת הלילה, את הגאות ואת השפל, את השאיפה ואת הנשיפה - ואת כל אלה הגוף שלי כבר מכיר...

בברכת טאליק,

הילה

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 (1)מערכת העצבים האוטונומית שלנו אחראית על תהליכים פיזיולוגיים פנימיים, שקורים באופן אוטומטי ולא רצוני (איזה מזל שאנחנו לא צריכים לחשוב או לתכנן בצורה מודעת את קצב פעימות הלב, את תנועת הנשימה או את הפריסטלטיקה של המעיים כדי לעכל את הארוחה שאכלנו). תפקידה של מערכת זו הוא לאזן ולווסת גירויים פנימיים וחיצוניים, והיא עושה זאת באמצעות שתי שלוחותיה:

השלוחה הסימפתטית היא כמו דוושת הגז של מערכת העצבים שלנו: היא מפעילה אותה, אחראית על תגובת Fight Flight Freeze וידועה כשלוחה המתעוררת במצבי לחץ או איום. התודעה שלה היא של ערות נוכחת - הדם זורם לשרירים מחוץ למערכת העיכול, האישונים גדלים, קצב הנשימה עולה, יש פחות פעולה של האברים הפנימיים ויותר אקטיבציה (חיובית או שלילית), יותר פעולת שרירי השלד.

בתרגול היוגה שלוחה זו מתקשרת לצד האחורי של הגוף - לאקסטנסורים (המרחיקים) ולאקסטרנל רוטיטורים (סיבוב חיצוני ופשיטה לאחור).

השלוחה הפראסימפתטית היא כמו דוושת הבלם של המערכת: היא מסייעת לפרוק עוררות שמקורה בשלוחה הסימפתטית. היא מאטה את קצב הלב ומגבירה את תפקודה של מערכת העיכול, דם זורם אל האיברים הפנימיים, לחץ הדם יורד, טונוס השרירים רפוי. מנוחה ושינה היא התודעה שלה ומה שמעורר אותה הוא כל מה שגורם לנו להרגיש נעים ובטוח.

בהיבט של תרגול היוגה - מה שיעודד פעילותה של שלוחה זו הוא מערכת יחסים עם החלק הקדמי של הגוף, עם הפלקסורים (שרירים היוצרים כיפוף של הגוף קדימה) ועם רוטציה פנימית (למשל, סיבוב פנימה של הזרועות), תרגול מתוך תודעת האברים הפנימיים, ובהריון - חיבור עם העובר.

שתי השלוחות הללו של מערכת העצבים האוטונומית משלימות זו את זו, והתנועה ביניהן מבססת איזון בגוף. כשאנחנו רגועים יש תנועה בין שתיהן הלוך ושוב, כאשר כל שלוחה תומכת, מאזנת ומווסתת את האחרת .

בגישת הSE מכנים את התנועה הזאת "תנועת המטוטלת" (pendulation)

(2) סוקה ודוקה, SUKH & DUKH, עונג וסבל על פי פילוסופיית היוגה