דולה אחת, שלוש לידות

1.

נפגשתי איתם בביתם. הם לקראת הלידה השניה. זוג שקט. לא מדברים הרבה. כדי לקבל מעט מידע הייתי צריכה לשאול הרבה מאד שאלות ..  גם התקשורת בינם לבין עצמם פשוטה ושקטה.

היא -  רוצה לידה ללא התערבויות. כמו הראשונה. הוא - "אני מאד פרקטי " הוא אומר. "לא מתרגש מכלום, עושה מה שאומרים לי".

כשהגעתי, היא שכבה עם המוניטור בחדר-לידה. הפתיחה  - 3 ס"מ. קשה היה להבחין מתי היא עוברת ציר -  שקטה ובתוך עצמה, היא לא זזה, והבעת פניה כמעט לא השתנתה.

בדמיונה ראתה לידה מהירה.  את הגדולה ילדה שעות ספורות מהרגע  בו הגיעה לבית החולים. אולם עתה  השעות חולפות,   ובדיקה פנימית נוספת, מספרת על ארבעה ס"מ פתיחה.  הראש, לדברי המיילדת, עדיין ב  3- .  הצירים מעט התרחקו.

- הפסקה, אני חושבת לעצמי.

שעה לפני-כן, היא הביעה את דאגתה מהמרחק הגדל בין הצירים.  'לעיתים יש פסק-זמן בלידה, מעין מישור עד העלייה הבאה, כך זה בלידות', סיפרתי לה. 'יש לכך סיבה ואפשר לנצל הפוגה שכזו למנוחה כי עוד מעט הלידה תיכנס לשלב יותר אינטנסיבי שידרוש מאמץ וכוחות'.  היא נשכבה במיטה הצליחה לנוח בין הצירים, ואני הנעתי אותה בזמן הצירים להקל עליה לעבור אותם בשכיבה.

היא עדיין הייתה מאד מאד שקטה ומכונסת.

בבדיקה הבאה בה התברר שאין שינוי משמעותי, הציע הצוות הרפואי פיטוצין לזירוז.    ביקשה לחכות, הם הודיעו "נחזור עוד שעה ונראה..."  היא נראתה די מיואשת, ועייפה. לשאלתי איך היא מרגישה אמרה שחוששת מפיטוצין והתערבויות. הצעתי שנתחיל לעבוד ולהיות יותר פעילות. פרשנו את כל האפשרויות לפנינו והבנו שהנתונים תקינים לחלוטין, היא מרגישה טוב,  התינוקת מסתדרת מצוין לפי המוניטור האחרון , וגם לפי תחושת הבטן שלה.    אפשר להמשיך לתת ללידה להיות בדיוק כפי שהיא.  

הוא, היה עייף מלילה ללא שינה, פרש מזרון על הרצפה ונמנם.  נתתי קאולופילום בהומאופתיה, בין הצירים ביקשתי ממנה לעסות את הפטמות, ואני לחצתי בנקודות הלחיצה הרלוונטיות להניע את מה שצריך לנוע.  בזמן הציר עבדנו על תנועה מעגלית גדולה של האגן, לשחרר את הסגירות.. הרבה ניעות וכריעות, פתיחת רגליים רחבה, שמיניות באגן, נשיפות וקולות. העבודה עם הגוף לוותה בהסברים לוגיים לשם מה כל דבר, איך זה עוזר לראש לרדת, ובאמצעות זה גם לקדם את הלידה.

כך היא, זקוקה להבנת-הראש  כדי להמשיך ולעשות  - בגוף.

בדיוק שעה אחרי הבדיקה הקודמת -  הפתיחה גדלה לחמישה  ס"מ, והצירים התקרבו והתעצמו. הצוות הציע לפקוע את שק מי-השפיר. היא היססה והם לא התעקשו. סביר להניח שזה יקרה מעצמו בזמן הנכון, אמרתי לה, והוספתי שאם היא תרגיש עוד מעט שהיא בוחרת בכך, אפשר בכל רגע להחליט.  תוך 20 דקות,  אחרי שני צירים ארוכים במיוחד, שק מי-השפיר פקע מעצמו, ואחרי 40 דקות נוספות, נולדה תינוקת חזקה ובריאה.

- מה גרם לשינוי?  אפשר רק לנחש.

האם ללא התנועה, ההומאופתיה, עיסוי הפטמות, הלחיצות והעבודה לשחרור הסגירות (בדמיון מודרך), הייתה הלידה מתקדמת?  אני מאמינה שכן, בקצב זה או אחר.

ואולי רק הביטחון שהתהליך מתקדם בקצב הנכון ובדרך הנכונה איפשר הרפיה ואיתה שינוי?

יש בי אמונה עמוקה שאישה בנקודה מסוימת יוצרת מתוכה את הצורך לשינוי ומוצאת את הדרך הנכונה לה - אם רק מאפשרים לה פרטיות ובטחון, אם קיימת בתוכה האמונה בעצמה ובכוח הלידה.  אך בתוך סביבת בית החולים לעיתים נלקחת מהיולדת בהינף מילה, הידיעה הפנימית.      ההתייחסות לממד הזמן כאומדן לתקינות התהליך, הצורך לעמוד בקריטריונים, ההיאחזות במדדים חיצוניים וחוסר ההקשבה לתהליך שהיולדת עוברת בתוכה יוצרים סביבה בה היולדת אינה קשובה להנחיה הפנימית אלא נדרשת לייצר משהו אחר מתוכה , תחת איום הזמן המביא איתו חומרים שנכנסים לתוך גופה.

האם בלידה שכזו, בה היולדת והתינוקת מרגישות טוב, נדרשות בדיקות פנימיות למדידת קצב ההתקדמות?

ואולי ללא הייאוש  לא היה נוצר מרחב המאפשר שינוי?

האם המגע הפיזי המאוד קרוב שנוצר ביננו , ההתמקדות באגן, העבודה המאוד מוחצנת של תנועות הגוף והקולות  (אשר כל –כך שונים מההתנהלות הרגילה שלה)  - יהדהדו אל תוך המשך חייה שלה ושל בני משפחתה? ומה ייוולד מתוך הלידה הזו? אין סקרנית ממני לדעת...

2

הייתה לה שנה אינטנסיבית והיא מחכה לפרוש מהכל ולהיות עם התינוקת . זקוקה לזמן שקט. לרגיעה.

היא לקראת הלידה השלישית,  נפגשנו באמצע מרוץ החיים הנוכחי שלה.  אין לה אויר.. היא אומרת.

- לנשום, לעבוד על נשימה, אני מרגישה את הצורך אצלי בתוך הגוף.

לפנות בוקר ירידת מים בטפטוף. קצת אחר כך יש דימום ,  והיא מגיעה בגללו לבית חולים.

אני באותו בית חולים, בעיצומה של לידה אחרת,  שמחה לפגוש אותה..

הדימום פסק,  כנראה הפרשה דמית . יש צירים כל 15 דקות ומאשפזים במחלקת-נשים בגלל ירידת מים. במשך היום, צירים לסירוגין. מתלבטת אם ללכת הביתה, ונעה בין הלחץ המשפחתי והרפואי להישאר לבין הרצון שלה לברוח. מרגישה מתוסכלת. התכוננה ללידה קצרה ויעילה כמו הקודמת... גם אז ליוויתי אותה, הייתה לידה אינטנסיבית וזריזה.   כעת, היא לא מצליחה להיות נוכחת . נאבקת.

הפער הרב בין הלידה שדמיינה לבין מה שקורה , או יותר נכון 'לא קורה' עכשיו, משאיר אותה חסרת מנוחה.  היא מאושפזת כבר 24 שעות בבית חולים ועוד לא החלה הלידה. מהתסכול של 'למה זה לא קורה' והקונפליקט אם ללכת או להישאר, היא לא מצליחה לישון...

השבוע שקדם לירידת המים היה עמוס בילדים חולים ובן-זוג בחו"ל.... הגוף עדיין מחזיק בתוכו את המתח.  יושבות על המיטה בחדר הצפוף במחלקת נשים, היא אחרי שעות ללא שינה מתח ואכזבה, אני אחרי לידה לא קצרה, אוכלות ומדברות.  דמעות של ייאוש ועייפות מטפטפות, אפילו את תמציות הצמחים שהשארתי לה שעות קודם לא היה לה כוח לקחת.

הדמעות שחררו את המסך הנוכחי והיא הבינה כמה היא זקוקה לזמן של שקט עם עצמה. לצאת לרגע מהמערבולת.

אחרי המוניטור, כותונת בית-חולים התחלפה בבגדים שהיא אוהבת, היא יוצאת עם אחותה לשתות קפה, להתפנק...   אני נוסעת הביתה לישון.

היא יכולה לראות את עצמה, את  ההזדקקות לקצת שקט עם עצמה לפני הלידה.  אולי לא יכולה הייתה להתחיל לידה בתוך כל הבלגן , העייפות והעומס הפיזי והרגשי שהייתה נתונה בו.    אולי הניתוק הזה מהבית הוא רעיון לא כל כך רע, היא אומרת.  אולי סידרתי לעצמי איזה חופש קטנטן למצוא את עצמי לפני שהלידה מתחילה ממש...

באמצע הלילה צירים תכופים, אני יוצאת לדרך עם הזיכרון מהלידה הקודמת שלה שהתפתחה מהר.

המיילדת מדווחת על כמעט 4 ס"מ אך צוואר אחורי עדיין.

אנחנו בחדר הטבעי, הצירים הופכים להיות רחוקים ולא סדירים. וגם די קצרים. היא נרדמת לסירוגין.

כולם נחים, אבל אחרי כמה שעות החלטנו לצאת לסיבוב הליכה בחוץ. ליד הים.

כבר לפנות בוקר והיא רוצה לחזור, הצירים נהיים יותר קרובים ויותר משמעותיים, והיא עייפה ורוצה לשבת על הכדור.

בדיקה פנימית מראה שאין שינוי. הצירים נעלמים שוב והיא נרדמת על הכורסה ליותר משעה.

כבר בוקר.     "נמאס לי.  די נגמר לי הכוח. לא רוצה יותר ככה.  רוצה כבר ללדת. פשוט נמאס לי" היא אומרת ביאוש.  כבר אין לה כוח אפילו לחכות שדיקור או הומאופתיה יעבדו בשעות הקרובות. (כבר השתמשנו בהם במהלך הלילה...) נגמרה לה הסבלנות.

אנחנו יוצאות קצת מהחדר, מוצאות מרחב אחר להיות, לוקחות לנו זמן שקט, ומדברות.

שוב הדמעות מנקות את המסך הנוכחי - היא מרגישה עייפה מהכל,  מפחדת מהקושי של אחרי הלידה. היא כועסת עכשיו על התינוקת שבפנים שלא יוצאת ועושה הכל קשה, כבר מעכשיו... מספרת על הפחד שהקטנה שתכף מגיעה תהייה דומה בעקשנותה לגדולה.... כבר כמעט שעה ואנחנו מדברות על הילדים ועל השנה שעברה, על הלידה הראשונה שלוותה בתחושת פחד וסכנה, האם תצליח לעבור את הלידה הזו בשלום? כועסת על עצמה שכועסת על התינוקת, ובעיקר אומרת שכבר אין לה כוח ורוצה שהלידה תתחיל. ' אני רוצה זירוז, אני רוצה אפידורל , ותהיה לי לידה נהדרת' היא אומרת לי.

-הכל כל-כך נכון , אומר  הקול שבתוכי, אני מרגישה את  השקט של הדיוק בגוף. 

עוברים לחדר רגיל,  מתחילים פיטוצין, אחרי שעה וחצי – אפידורל. הפתיחה עדיין 4 ס"מ.

שעתיים אחר-כך,מחליקה לה החוצה תינוקת מקסימה..  

ובשעות הקרובות שוכבות להן יחד במיטה תינוקת שלא מפסיקה לינוק ואם חולצת שד, מרוגשת ומותשת.

אני נוסעת הביתה מלאת התרגשות מהמסע.  כן היא לגמרי הייתה שם, היא ראתה את עצמה. ראתה את הדרך הפתלתלה אך המרתקת שעברה.  לא היה בה כעס על עצמה, היא הבינה את הדרך. 

הציפייה למשהו מסוים והאכזבה שהוא לא קורה גרמה לה לא להיות נוכחת, בתחילה.

בשביל ללדת צריך מקום.    מרגע שהסכימה להרגיש, הצליחה לשחרר לאט-לאט את כל מה שהיה אצור בה. וזה לקח זמן. רק אז  התפנה בה המקום ללדת.

בשביל ללדת צריך כוחות.    והיא הגיעה בלי אוויר...   ללא רגע שלה עם עצמה. 

האם הבחירה להיעזר בכלי הרפואה היא תוצאה של חוסר היכולת שלה, כרגע, להתמודד עם עוד קושי בחייה?

האם יש זמנים בהם  שק הקושי גדוש מדי?

וחושבת לעצמי על 'נקודת הזינוק' ממנה אנחנו מתחילות את תהליך הלידה.  זו לא נקודה אלא מרחב שלם.

אנחנו מגיעות ללידה עם כל מה שאנחנו, כל מי שאנחנו. כל סך החוויות שחווינו עד כה.  והלידה אינה תהליך נפרד.  היא עוד פרק במסע.    היא המשך של הקודם,  והתחלה של הפרק הבא.     

3

נפגשנו בבית חולים.  הייתה ירידת מים כבר אתמול, והציעו  זירוז. יש מיעוט קל של מי שפיר.

הם מתארים הרבה מתח, בלבול ועייפות.

יצאנו החוצה מצאנו פינה שקטה ומוצלת על הדשא, עשינו פיקניק...

הרגשתי שבשביל שתתחיל לידה היא צריכה להצליח לראות את עצמה בלידה, לצפות ללדת , לשמוח לקראתה..   אבל בשביל שזה יקרה, צריך לטאטא קצת את שכבות המתח שהצטברו... לפנות מקום.

שכבנו שבעים ועייפים על הדשא ודיברנו. התחלנו לפרוש את כל האפשרויות הקיימות ולפרוט כל אחת לפרטים. מה זה זירוז, מה יקרה, מתי כדאי, מה אפשר לעשות בעצמנו , ועד מתי לחכות.

ממש שם על הדשא, גם עשינו טיפול.  דמיון מודרך, ומגע ושמנים, וגם דיקור, להרגיע לפתוח וגם לקדם צירים..

ותוך כדי, היא כבר מספרת שהנה הגיעה הציפייה שלה ללידה, לצירים. קודם, היא מספרת, הפחד תפס את כל המקום, עכשיו משהתפנה חלק מהמקום, היא יכולה לגלות בתוכה את ההתרגשות..

את השעות הבאות בילינו על הדשא, חוץ מהפסקות לצורך מוניטור. שמעתי סיפורי ילדות משניהם, ואיך הכירו. היא מספרת על נישואים ראשונים שהתפרקו, על תקופה קשה בה התנתקה מההורים ומהמשפחה הקרובה.  הרגישה אז, היא משתפת אותי, שהיא חיה את חייה לפי ציפיות של אחרים, וכבר לא הייתה מוכנה להמשיך במשחק הזה יותר.

היא מביעה את רצונה העז להיות נוכחת בלידה. היא יודעת היום, שברגעים המשמעותיים בחייה ברחה מעצמה ומאחרים, התנתקה. עכשיו היא רוצה להרגיש.

אבל עוצמת ההתרגשות מפחידה אותה עכשיו.  מתוכה עולה כעת הזיכרון של אותם אירועים שכל כך התרגשה לקראתם, התכוננה,  ובסוף התבטלו, או לא הצליחו. פחד האכזבה משתלט.

'זה מקום לא מוכר לי' היא אומרת.  'בעבודה, כל פרויקט שלקחתי על עצמי, תמיד הסתיים בהצלחה.  אבל בלידה,  יש משהו אחר.  הכאב הפיסי הזה, וההתרגשות. אני לא יודעת איך אתמודד איתם.'

הכלים לא מוכרים לה.

היא יודעת שהוא, האיש שאיתה, לא מפחד להרגיש. הוא גם עוזר לה לא לברוח. וזה מרגיע אותה עכשיו, שהוא כאן איתה.

המשכנו לדבר על הלידה, על רגעי משבר, על הצירים והאפידורל. וגם על חלומות וילדים וזוגיות.

נוצרה אינטימיות מרגשת ותחושת קירבה מבורכת.

כבר מאוחר בערב, היא עייפה.  מקבלת מנת אנטיביוטיקה ובהתייעצות עם הרופאים מחליטים לדחות את הזירוז לבוקר. אולי בלילה יתחילו צירים ספונטניים?

הם נכנסים לישון, אני נוסעת הביתה.

בבוקר זירוז.

בטלפון הם אומרים, עוד לא כואב. טוב להם באינטימיות שלהם, הם ידברו איתי מאוחר יותר.

צהריים  - צירים מתחזקים ואני בדרך. צריך סבלנות אני מזכירה להם.

הרבה שעות של צירים תכופים ופתיחה קטנה ובקושי מתקדמת. הייאוש מתחיל לחלחל...

היא נאחזת במספרים. בכלים המוכרים. בחישובים ותכנונים מתי תהיה עוד בדיקה ואם יהיה כך או כך היא תעשה את זה או את זה.

אנחנו מנסים לעזור לה להיות נוכחת בציר עצמו, להיפתח, להיות בתוך הלידה, ולא בחישובים.

היא על כדור, ועל שש על המיטה. כמו בכל פרויקט, כשצריך היא עובדת קשה.

הצירים מתחזקים מאד, והיא מבקשת אפידורל. מתחילים להריץ נוזלים.  אני עוזרת לה להיות ממוקדת בעבודה תנועתית על שש. 'עד האפידורל' אני מעודדת אותה.  והיא מתחילה להרגיש לחץ. מהפחד הנשימה נעצרת. אבל תזכורת של קולות נמוכים עוזרת, והנשימה התקועה מצליחה להשתחרר.

תוך חצי שעה ממתן הנוזלים הייתה פתיחה מלאה

'אבל אני רוצה אפידורל' היא צועקת במצוקה.  מגע תומך ומבט עיני בתוך שלה – אני אומרת לה – 'הכל בסדר, את תכף יולדת, זה כואב, אבל את כאן, תגייסי את עצמך, ואת יולדת עכשיו!'.   אחרי כמה דקות היא מתגייסת ואפילו מבקשת מראה.

כן היא נוכחת. מרגש עד דמעות ..

ו15 דקות אחר כך נולד תינוק יפיפה, ברור וחזק...

ההתקדמות המהירה השאירה אותה רועדת מאד אחרי הלידה. לקח זמן מה עד שהצליחה  להסדיר נשימה ולדבר...

לא תמיד מזדמנת ההזדמנות לפנות מקום ללידה. שניהם עסוקים, עובדים רוב שעות היום. להצעתי לפגישות נוספות לפני הלידה סירבו מחוסר זמן....

גם כאן, אני מרגישה שירידת המים נתנה לה הזדמנות נהדרת למצוא את המקום הנכון בתוכה ללידה. עוד סיפור, עוד זיכרון, עוד אינטימיות שנוצרה בינהם, ובין שלושתנו – כל אלו איפשרו  לה מרחב בטוח יותר להתמסר לכוחות הלידה.

כשנסעתי הביתה בלילה אחרי הפגישה בבית חולים ולפני תחילת הלידה,  הבנתי כמה זה היה חשוב.  הרגשתי שעכשיו, כשאגיע להיות איתם בלידה, זה כבר יהיה ממקום אחר לגמרי.   הכרתי אותם יותר. הם בטחו בי יותר.  ואולי זה מה שאיפשר את היכולת שלה להיות ממוקדת ללידה.  ואני מתוך ההכרות, יכולתי להיות יותר מדויקת אליה. אל שניהם.

עם רוב הזוגות אני נפגשת לפחות פעמיים לפני הלידה.  ובכל פעם אני נוכחת לדעת כמה ההכרות הזו משמעותית.

יש נשים איתן אני עוברת דרך ארוכה של פגישות עבודה בחודשים שלפני הלידה.

ויש זוגות שמספיקה להם פגישת ההכרות.      ומה נכון? 

כמו תמיד, אני עונה לעצמי, שאין נכון ולא נכון. יש מה שמתאים באותו הרגע לאותו אדם.

ואם עדיין לא נוצר המרחב הפנימי הנכון לעבודה לקראת הלידה?  מה תפקידי?

האם בהכרח חייבים לשבת ולבדוק ולחקור וללמוד ולהכיר?  יש מי שתצרוך את כל אלו ועדיין חוסר- הביטחון ילווה אותה בלידתה.  יש מי שתוותר על כל אלו, אך הידע הפנימי שבתוכה, ינחה אותה בבטחה.

וחושבת לעצמי כמה משמעותי הליווי,  לא רק ברגעי הצירים.   הלידה אינה רק זמן הצירים והלידה.  הלידה היא הדרך. דרך של אישה אל עצמה.