הקשבה לסיפור הלידה ככלי מרפא

קרן פרידמן גדסי

"אנחנו הסיפור של מה שהתרחש עד עכשיו. החל מההתעברות, דרך הלידה ועד ההווה. הסיפור מטווה מבחינה רגשית, נפשית וגופנית, ברקמות החיבור שלנו, בנוזלים של גופנו ובעצמות שלנו. הסיפור של מה שקרה לנו רוצה שיספרו אותו למישהו שמקשיב. ההקשבה היא הטיפול ושם מתחולל הריפוי."

(Karen Strange )

היא מכניסה אותך לקודש הקודשים שלה. אל המקומות שאף אחד אחר לא פגש.   היא פותחת לך דלת שאולי לא פתחה בפני אף אחד עדיין. אולי אפילו פחדה לפתוח אותה לעצמה.

היא יכולה לעשות זאת עכשיו , כי היא לא לבד,  את שם איתה.

איתך היא יכולה לפגוש עוד מקומות בתוכה.  איתך, היא פוגשת את עצמה, יותר שלמה.

מה הסיפור מבקש

סיפור הלידה רוצה שיספרו אותו.    הזמן המתאים לסיפור,  משתנה בין אישה לאישה, ולעיתים לוקח לו שנים להגיע. חשוב לתת לסיפור הזדמנות, אך לא להאיץ.

ממש כפי שזמן התחלת הלידה הוא זמן דיוק בו רצף התרחשויות חיצוניות ופנימיות הגיעו לבשלות ונדרשות להיות מסונכרנות ומתואמות להפליא, כך גם זמן סיפור הלידה. המגע עם סיפור הלידה מבקש בשלות של רבדים שונים בחייה של אישה.

אישה תבחר את הזמן הנכון לגעת בחומרים שהתגלמו בתוכה בעת הלידה, היא נדרשת להיות פנויה לפגישה המחודשת, להסכמה להרגיש.

לעיתים כשאישה תישאל על הלידה שלה, היא תספר על הלידות של אימא שלה, היא תספר על הילדות שלה, או על התינוק שאיבדה. היא תספר את הסיפור שרוצה להיות מסופר. היא תספר על החיים,  על מה שהתעורר בה או מת בתוכה כשהיא נזכרת בכאב הלידה, היא תספר על התשוקות שלה על הפחדים שלה, לא תמיד היא תספר את פרטי הלידה עצמה.

ישנן הנדחפות לספר את הסיפור על ידי החיים, שלא מותירים להן ברירה אלא לפתוח את הדלתות שהן עצמן ניסו לסגור מאחוריהן, בכוח, ולהסכים לפגוש את הפחדים של עצמן. נשים שסיפור הלידה שלהן העלה עוצמות שהיו קשות מדי לשאתן, מבקשות לנעול את הקשה מנשוא מאחורי דלת ולגרור את הארון הכבד שיחזיק אותה סגורה. אולם לעיתים, החיים שהן מנסות להמשיך לחיות, נשארים סגורים מאחורי הדלת והארון הכבד.  וברגע מסוים, הן כבר לא יכולות יותר ומבקשות לעצמן את חייהן חזרה. עכשיו צריך זרועות חזקות שיזיזו את הארון, והמפתח לדלת, נמצא בסיפור שנעל אותה. משהו שם, סביב הזמן של הלידה, יגלה היכן המפתח.

דרך הסיפור – מה שתקוע יכול לנוע

האנרגיה של הלידה מבקשת שנגיב אליה.  היא יוצרת עוצמות כה גבוהות, מהגבוהות שבאירועי חיינו, כדי שלא נוכל להתעלם ממנה. היא מבקשת שנהיה שם, שלא נברח, לא נתנתק, לא נתעלם , לא נשכך – ושנגיב. שנגיב מתוך אותנטיות.  מתוך מה שקורה עכשיו, מתוך מה שמבקש ביטוי. 

אבל כשמשהו חוסם את היכולת להגיב,  התגובה נעצרת, התנועה נבלמת, הקול נחסם.  התוצאה היא אנרגיה תקועה.    זה קורה. זה קורה לנו בחיי היומיום, וזה קורה בלידה.

חוסר התנועה, הקפיאה במקום, אי התגובה - יוצרים אנרגיה שלכודה במערכת.  ואנרגיה שתקועה מחפשת דרכים לצאת, להתבטא. 

האפשרות לספר את הסיפור, היא הזדמנות לתת ביטוי לאותם המקומות בהם האנרגיה נעצרה. זו אפשרות לתנועה במקומות חסרי התנועה, לתחושה במקומות חסרי התחושה, אפשרות לחבר את מה שמרגיש מנותק.

כשנפגשנו אחרי הלידה היא אמרה  "'שום דבר לא זז.  אני מרגישה שהחיים שלי תקועים. ואני כל הזמן כועסת, על הכל. "

היא סיפרה את סיפור הלידה, נתנה לעצמה לבכות את הכאב מתוכה, מסכימה להרגיש את הצער, את תחושת ההחמצה ואת האשמה שהיא מרגישה כלפי הילד שלה, על הרגעים הראשונים בהם לא הצליחה להתחבר אליו. אחר כך,  הגיע הכעס, המון כעס. על הרופאים, על בית החולים,  על אימא שלה,  על האיש שלה, על חוסר ההבנה שלו אותה בלידה, על ההתרחקות שלו ממנה כשהיא צריכה אותו קרוב. היא כועסת וכועסת מדברת את הכעס, מרגישה אותו בגוף, עוד כועסת ואז.. משהו קורה.

הגוף נרגע, הנשימה מואטת,  לרגע היא מצליחה לראות אותו ממקום אחר,   לראות את האיש שלה בתוך הקושי שלו. מנסה, מפחד, מתקרב, מתרחק. היא פוגשת את המצוקה שלו. את הפחד שלו. 

היא פוגשת את עצמה, את הפחד שלה.     משהו נפתח.  זמן מה אחרי,  התעוררה בה האהבה, אליו, אל עצמה.  היא סולחת. 

רק אחרי שהכעס פינה מקום,   היא הרגישה את הדברים אחרת.  היא פחדה ממנו, מהכעס. 

 היא מבינה ששם,  בחווית הלידה הקשה שחוותה יש משהו שהיא צריכה לפגוש. כמו קשר שצריך להתיר כדי שחוט חייה יוכל להיות חופשי להמשיך בדרכו.

כשיש מקום בי שרוצה להראות, להישמע, לספר את הסיפור שלו, ואני לא מסכימה לשמוע אותו, הוא מתנהג כמו ילד קטן שרוצה תשומת לב ולא מתייחסים אליו – הוא יעשה את כל הטריקים האפשריים כדי להפריע לי, יהיה נודניק בלי הפסקה  - כדי להגיד את מה שהוא רוצה להגיד - עכשיו.

ההסכמה להיות עם המקום ה "לא יפה", המחשבה ה "לא ראויה", הרגש "השלילי", המקום שלא בא לי לראות – מביאה איתה לרוב עוד משהו שלא ראינו עד עתה. פתאום, אותו הדבר, מרגיש גם אחרת, הוא נהיה מובן או אולי בעל משמעות לתהליך.

אם לא נתנגד לתחושה הקיימת אלא נכיר בה, נכיר אותה, תיווצר האפשרות לקבל אותה בדרך חדשה.

כשלא מספרים את הסיפור הוא נשאר תקוע וחסר משמעות לחיים – נשארת רק תחושת הכאב או האכזבה או הכעס בלי התנועה משם הלאה. בלי לקחת את הסיפור ככוח לחיים.

כשאישה מתאבלת על משהו שאיבדה – על פנטזיית הלידה שלה,  על חלום ההתאהבות ממבט ראשון בתינוק, על ההנקה שלא צלחה, או על היתמות מאימה....  נדרש לתת לה מקום לספר את הסיפור על כל פרטיו, לבכות אותו להתאבל עליו כמה זמן שיידרש, עד שישתחרר. רק אחר כך, יכולה האישה לראות את הדברים ממקום אחר בתוכה, לגלות בתוכה מקומות שלא הכירה,  ולגדול.

היא ילדה בניתוח קיסרי.   מסביבה מסתובבים המשפטים  'מה זה משנה איך הוא יצא העיקר שיש לך ילד בריא'  'את צריכה לשים את זה מאחורייך ולהמשיך הלאה' .  

אבל המחשבה שהיא לא תלד 'באמת' אף פעם, לא נותנת מנוחה בתוכה,  זה מפריע לה לישון, מפריע לה לאכול, מפריע לה לטפל בתינוק, מפריע לה לחיות. 

במהלך העבודה שלנו, היא העלתה את התחושה הקשה ש 'ניתוח קיסרי הוא רק פרוצדורה'.

 'אין כאן שום סיפור' היא אמרה. 'זה לא כמו בלידה, כאן אין תהליך.  כאילו אין פה סיפור אמיתי.

 בסיפור הלידה יש תהליך, יש כאב, יש רגשות שמשתנים, זה אורך המון  זמן, קורים דברים, יש המון התרחשויות.        כשהולכים ישר לניתוח קיסרי, אין כלום.'

שהינו שם זמן מה. הסכמנו להיות עם תחושת ה 'אין סיפור, אין תהליך' שבניתוח קיסרי מוזמן.

הסכמתי להיות איתה שם.   פשוט כי זו התחושה הנוכחת  והיא זו שמבקשת כעת  את תשומת הלב.

זמן מה אחר כך, ומכיוון שאני יודעת שתמיד יש סיפור, רק שלעיתים הוא לא נראה כמו שחשבנו שסיפור צריך להיראות,  הזמנתי אותה לכתוב מכתב לתינוק שלה.  מכתב בו היא מספרת לו על עצמה, בשבועות האחרונים, לקראת הלידה ואחריה.

היא כתבה. כתבה וכתבה וכתבה. היא כתבה  על הפחדים, החששות, ההתלבטויות  והבחירות, על ההבנות שהיא מבינה, על התהליכים שהיא עוברת בתוכה, על השינויים שהיא חווה.

לאט לאט, יכולה הייתה לראות איך כל מה שהיא עברה בתקופה שלפני הלידה, וכל מה שהיא עוברת עכשיו הינו תהליך מאד משמעותי בלידה שלה, בלידת בנה. בסיפור הלידה של שניהם.

פתאום היה כאן סיפור. טקס המעבר שהיא התאבלה עליו שלא יקרה, היא מבינה כעת, כבר קורה בתוכה. היא עוברת דרכו.

לפעמים, רק צריך מישהו שרואה. מישהו שמכיר בקיומם של הרגשות, שיסכים להיות איתה שם כמה זמן שנדרש, כדי שהם יוכלו להשתנות.

לא משנה מה הסיפור, ועד כמה הוא כואב, יש בנו את היכולת למצוא את הכלים לפגוש אותו ממקום אחר בחיינו ולתת לו משמעות נוספת, בקונטקסט החיים הנוכחי.

לספר את סיפור הלידה בעזרת מישהו שמקשיב, מאפשר מרחב בטוח ליצירת קשר עם מה שנמצא שם בתוך הסיפור, שאולי עוד לא הסכמנו 'לדבר' איתו. במרחב הנכון, 'הוא'  יכול לספר את הסיפור שלו. ובדרך כלל, גם לספר לנו משהו על עצמנו. 

נוכחות מקשיבה  או  הקשבה נוכחת

הנוכחות המקשיבה שלך, כאשת מקצוע, היא היוצרת מרחב בטוח המאפשר לתהליך המרפא לקחת מקום.

נדמה לי שההקשבה לסיפור הלידה מכילה בתוכה את האיכויות שנוכחות בעת ליווי היולדת בלידה. ההקשבה מבקשת לבוא מתוך אותו מקום של הסכמה להיות באזור של ה'אי-ידיעה', מתוך אותו מקום שמקבל את מה שקורה, ושאינו מנסה לנתח לפרש או לדעת, מתוך אותו מקום שעוזר לאישה להיות בדיוק היכן שהיא נמצאת ומציע לה להישאר שם לרגע. ההסכמה לנוכחות מאפשרת למה שרוצה לדבר מתוכה את האפשרות לעשות זאת. להקשיב לאישה מספרת את סיפור הלידה שלה זה להסכים להיות איתה, מתוך מקום אמיתי וכן. מתוך מקום הינו מקום שאין לו אג'נדה מיוחדת מלבד להיות עם האישה בתוך המסע שלה, מלבד האמונה שהדרך יודעת את עצמה. 

אם ננסה לקבל הוראות מדויקות ל-מה צריך לעשות  כשמקשיבים לסיפור לידה -, נגלה כל פעם מחדש שזהו מסע של גילוי.  בעצם, למה שאקשיב למישהו אם אני חושבת שאני כבר יודעת מה הוא רוצה לומר לי?  הקשבה כזו חוסמת את ההזדמנות לגלות במה מדובר.  הקשבה המאפשרת גילוי, היא הקשבה סקרנית פתוחה ומתעניינת באמת.

כשמאמצים גישה של סקרנות פשוטה, יש מסע משותף .  את לא יודעת משהו שהיא לא יודעת, את לא יותר ממנה, את רק נותנת לה יד בחלק מהדרך  שלה. דרכך היא רואה את עצמה.

בהקשבה לסיפור הלידה יכולים להיות מקומות בהם יעלו תחושות לא ברורות, כאלה שקשה להסביר אותן במילים.  ההסכמה להיות רגע עם תחושת חוסר הבהירות, עם התחושה המעורפלת, עם המקום של אי-הידיעה,  טומנת בחובה את המפתח למקום החדש שנוצר, להבנה החדשה שנולדה.

ההסכמה לשהייה עם התחושה הנוכחת, הפחד, הכעס, הניתוק - תאפשר לתחושה לספר את הסיפור שלה.   ההסכמה לשהייה עם התחושה הנוכחת תאפשר לה להשתנות.

תוכלי לספר לאישה שמולך על כך ששינוי יכול להתרחש רק כשאנחנו מסכימים להיות נוכחים בתוך הרגע. נוכחים בתוך החיים לא מחוצה להם.

ההקשבה המודעת  - כשאת מקשיבה לה מספרת את סיפור הלידה שלה את מחזיקה בתוכך את האמונה בקיום הנוכחות המרפאת שלה עצמה.  הקשבה שכזו, מכבדת את האישה ומאפשרת מרחב שבו היא האחראית, לתהליך ולחייה שלה.  להחזיק את האמונה בכוח הריפוי, זה אומר שאת, כנוכחות מקשיבה, יושבת מול האישה עם האמונה המלאה בתוכך שלא משנה עד כמה הסיפור עצוב כואב או טראומתי, טמונה בה היכולת להכיל אותו ולגדול ממנו.   לא תמיד זה יהיה הזמן לומר לה זאת, אולם כשאת נוכחת את האמונה הזו כשאת מולה,  היא מהדהדת אליה בדרך עצבית דרך נוירוני - המראה.

הדהוד - מעגל עצבי בין מוחי

מדע הנוירו-ביולוגיה מרחיב בשנים האחרונות את ההבנה על פעילותה של מערכת נוירוני המראה.

(Mirror neurons).    ההבנה שמצב התודעה הנוכח כרגע אצלי משפיע על מצב התודעה של מי שמולי,  מתוארת כמעגל עצבי בין-מוחי.   נוירוני המראה הם מבנים עצביים המשקפים ומחזירים את הפעולה שאנחנו רואים אצל האחר, וגורמים לנו לחקותה או להרגיש דחף לחקותה.   נוירוני המראה שלנו מתעוררים בשעה שאנחנו צופים באדם אחר, למשל כשהוא מגרד בראשו או מוחה דמעה, וחלק מדפוס ההתעוררות העצבית במוחנו מחקה את הדפוס שלו.  

המוח האנושי מכיל מערכות רבות של נוירוני מראה, לא רק לפעולות  חיקוי  אלא גם לקריאת כוונות, ופענוח רגשות.  הם עושים את הרגשות למידבקים, מאפשרים לתחושות שאנחנו עדים להן לזרום דרכנו ועוזרים לנו להסתנכרן.   לכן,  כשאת באמת ובתמים, מחזיקה בתוכך באופן מודע את האמונה בכוח הריפוי האורגני של האישה שמולך,  בצורה מופלאה רק מתוך הנוכחות הזו,  את יכולה לאפשר לה למצוא מקום מרפא לעצמה, בתוכה.

דניאל סיגל, חוקר את תחום הנוירו-ביולוגיה הבין-אישית,  מציין כי חוויה בין אישית שכזו בטיפול, מאפשרת למטופל 'להרגיש מורגש' ומובן על ידי המטפל, ולהיות בעל יכולת לביסוס רשת הקשרים עצביים חדשים שמאפשרת יכולת גבוהה יותר של איזון פנימי ותחושת רווחה אישית.

לכן,  כשאת מקשיבה לאישה מדברת את כאביה, ובתוכך האמונה בכוחותיה ובידע הפנימי שלה ואת מביאה אותם למודעות שלך - מצב זה בפני עצמו הינו בעל כוח של שינוי וריפוי .

הקשבה לסיפור הלידה זמן קצר לאחר הלידה

יש תהליך שונה שצריך לקרות אם את פוגשת אישה בשבועות הראשונים שלאחר הלידה או תקופה ארוכה אחרי.   אתמקד כאן בשלושה דגשים להקשבה לסיפור הלידה סמוך לזמן הלידה:

פינוי מקום

בתקופה הראשונה שאחרי הלידה אישה עסוקה בלפנות מקום לאימהות שבתוכה, להקשבה לתינוק ולטיפול בו, לקשר בינהם ולשינויים שמתחוללים בה. היי מכוונת לעזור לה לבטא  את כל מה שרוצה לדבר מתוכה על מנת לפנות מקום .    אישה שאירועים מהלידה תופסים בתוכה מקום ואינם משתחררים,  מתקשה להתפנות להיותה אם.  תוכלי לעזור לה לראות את עצמה ולהבין את הבחירות שלה בלידה בהקשר של הסיטואציה שהייתה,  ולהשלים לה פערים של מידע אם צריך ואפשר.

למלא 'חורים' בסיפור - השלמת פערים של מידע

"אני כל כך כועסת על עצמי,  בכל פעם שאני רואה את האזור האדום בראשו של התינוק שלי אני מתייסרת על כך שהסכמתי להם לשים מוניטור פנימי וכועסת על עצמי איך עשיתי לו את זה"

זה בדיוק הסימן בשבילך לבקש ממנה עוד פרטים על הלידה. אם מתוך סיפור הלידה עולה ההבנה שהיה שם זמן שבו לא היה ברור אם התינוק במצוקה, אפשר יהיה לספר לה כי נראה שזו הייתה הבחירה הכי טובה בתוך הזמן הזה ושיש מקרים רבים שהתערבות כזו מונעת פעולה פולשנית עוד יותר, ולעיתים מאפשרת להמשיך את הלידה ללא מתח ופחד מתמשך.      היכולת לראות את הבחירה ממקום אחר,  להבין את הסיטואציה, מאפשרת לאישה להניח למחשבות הטורדניות  ולהיות פחות עסוקה ברגשות האשם שמתעוררים בה על הלידה וכך להיות עם התינוק כאן ועכשיו, קשובה אליו, מגיבה אליו, מתפתחת איתו.

לא להשתיק, אבל עוד לא לפתוח

במפגש עם אישה סמוך ללידה הנוכחות שלך כאשת מקצוע חשובה כדי לאפשר לה להביא לידי ביטוי את כל המקומות שהיא לא הסכימה להם עדיין להתבטא, את המקומות שאולי הסביבה מנסה להשתיק אבל יש להם חיים בתוכה.  אולם אין זה הזמן עדיין לחקירה פנימית,  אין זה הזמן לחקור לעומק למשל את הבושה או האשמה,  זה יתאים בשלב מאוחר יותר. סמוך ללידה יש לתת למה שרוצה להגיע, להגיע - אל מרחב בטוח ומקבל.

לסיום, אגע בהבנה שמלווה אותי בחיי והיא משמשת לי כלי בעבודה עם נשים ובחיים בכלל.

גם וגם ו... גם

לימדו אותנו שיש דרך מסוימת בה עלינו להרגיש לגבי משהו מסוים.  שיש 'רגש נכון' ו'רגש לא נכון'.

לימדו אותנו שאי אפשר גם וגם. או שאני שמחה או שאני עצובה לחזור הביתה אחרי הלידה.  או שאני מפחדת או שאני מרגישה בטוחה.

למדנו שאמביוולנטיות היא דבר שלילי, אבל מסתבר שרגשות מעורבים, כלומר להרגיש 'גם וגם' (ואולי עוד 'גם' אחד או שניים...) הם הדבר הטבעי ביותר בעולם.

חלק ממנה רוצה לחוות את הלידה, וחלק אחר בה מפחד להרגיש את העוצמות שלה.  חלק ממנה כועס שלא התייעצו איתה לגבי החלטה מסוימת, וחלק אחר מפחד מתוצאות ביטוי הכעס הזה.  חלק ממנה רוצה את  האנשים מסביבה קרובים אליה , וחלק ממנה רוצה להתרחק.  אנחנו גם וגם.

כשמספרים את סיפור הלידה, מזהים את החלקים השונים ומאפשרים לכל החלקים שבנו לדבר, לא צריך לבחור בינהם. הם כולם יכולים להיות שם באותו הזמן. מסתבר לכולם יש מקום משלהם, ומשמעות משלהם, וסוג מסוים של קסם מתרחש כשאנחנו יכולים להיות עם כל החלקים השונים.

מקורות:

1. תיאורי מאות הנשים ההרות והאמהות שפגשתי בעשור האחרון אשר פתחו בפני דלת אל עולמם הפנימי

2. כוחה של ההתמקדות / אן וייזר קורנל

3. רצות עם זאבים / קלאריסה פינקולה אסטס

4. להעיר את הנמר/ פיטר לוין

5. www.newbornbreath.com  האתר של קרן סטריינג

Reclaiming The Spirituality of Birth / Benig Mauger  6

7.  אינטילגנציה חברתית /דניאל גולדמן

8.  http://www.lifespanlearn.org/documents/Siegel-IPApproachtoPTdraft2.pdf

    (על נוירוני מראה, מודעות, ועבודה טיפולית מאת  Daniel J. Siegal M.D )