כשהסיפור נשמע רגיל

הנה משהו שגיליתי מתוך שנים של הקשבה לסיפורי לידות:  דווקא כשהסיפור נשמע 'רגיל' , אבל התחושה של המספרת עצמה לגבי האירוע אינה 'רגילה', אני שמה-לב כיצד חושי ההקשבה שלי מתחדדים להם, נהיים קשובים יותר.

'תראי,  הלידה שלי הייתה בסך הכול  רגילה מהירה וטבעית,   אבל... '  אני שומעת פעמים כה רבות בקליניקה.

זה השלב שמשהו משתנה בתנוחת הגוף שלה,  היא מתקשה להמשיך לדבר,  הדמעות מציפות, המילים נתקעות.  אני מציעה לה את האפשרות להישאר שם רגע, להפנות את תשומת-ליבה לתחושות.

אני בודקת איתה מה התחושה המשמעותית שעולה בה כעת.  אני מקבלת תשובות שונות ו.. דומות, כמעט אצל כולן:

בדידות

חוסר אונים

פחד גדול

ייאוש

אובדן שליטה

שיתוק

ומיד אחר כך מגיעות מילים מתנצלות, מטשטשות. הגוף מזדקף, כמו מנסה להסתיר את מה שקרה כאן עכשיו.   'תראי בסך הכול הלידה עברה טוב ונורא שמחתי שהצלחתי ללדת טבעי'.  נוסח אחר יהיה:

"אבל אני לא יכולה להתלונן, חברות שלי עברו לידות ארוכות ואחת בסוף גם הגיעה לקיסרי.  הן מקנאות בי על הלידה הקצרה שלי"

יש משהו מאיים כאשר היא אומרת בקול רם שהרגישה חסרת אונים בלידה, שהיה שם פחד משתק, בדידות תהומית.

זה יכול לאיים על 'סיפור הלידה הטובה'.   זה יכול לאיים על תחושת המוצלחות שהיא רוצה להחזיק בתוכה, אולי זה מאיים על התחושה שלה כלפי האיש שלה, אם תגיד שהרגישה לבד,  מה זה אומר עליו?  הוא הרי היה כל כך מקסים בלידה וניסה לעזור, איך היא יכולה להגיד שהרגישה שם לבד?

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה, היא אולי תאמר.

הייתה לי לידה רגילה אז למה אני כל כך כל כך מפחדת מהלידה הבאה?  תאמר אחרת.

הן מנסות להבין מה מקור הקושי שהן חוות בעקבות הלידה.

יש שיודעות,  אבל לא העזו לומר זאת עד עכשיו.  יש שהעזו, ומיד בנחמדות, הושתקו כשהזכירו להן שהייתה להן לידה נהדרת בהשוואה ל....  והן זקוקות למרחב בו הדברים שהן פוגשות בתוכן יוכלו להתבטא ולקבל משמעות.

החברה שולחת  את המסר : הלגיטימציה להגיד על הלידה שלך שהיא הייתה בשבילך חוויה קשה או טראומתית תתקבל רק בתנאים מסוימים. צריכה להיות שם דרמה 'אמיתית'.  

דרמה  היא למשל לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי,   דרמה אמיתית יכולה להיות גם בסיפור על לידה ארוכה נורא,  או על אפידורל שלא עבד.  

זה צריך להיות משהו ממשי , משהו שאפשר 'להחזיק' בו.   אחרת  זה מפחיד מדי, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה.  

מה נעשה, כחברה, כאשר אישה אומרת שהרגישה לבד למרות שהיו סביבה המון אנשים? מה נעשה עם אישה שהרגישה שהיא עומדת למות בלידה, שמרגישה שהיא הולכת לאיבוד, שהיא בדרך ללא מוצא. איך נציל אותה?

כחברה, חשוב לנו לראות את הלידה כאירוע משמח. הפחדים של האישה, התחושות הלא נורמליות מפריעות. הורסות לנו את הדימוי.

הם מסתכלים בי אחרי הסופה

ואומרים: כמה שאת רגועה

הם מריחים בי אחרי השרפה

ואומרים: כמה שאת יפה

עיניהם עוצרות במרחק ביטחון

מעורי    צפות על מי אפסיים

לא חושדות

בספינות נתוצות הגלים

מוכות האין-חוף שלי

הספינות הטרופות שלי טורפות בי

שם     בפנים

שקועות במצולות

מצפות לשוב אלי

לעלות

להשיב אותי אל חיקן

להפליג אותי שוב

אני רוצה ללקק אל תוכי את כל מי הים

מרוב געגוע  (1)

רחל חלפי מזכירה לי את הימים הארוכים שעברו עלי בתחושה שאני נקרעת מבפנים.  איך חלק ממני המשיך כאן ללכת בדרך, בתוך חיי היום יום, מתפקד.      ואילו חלק אחר בי שוטט לו, מחפש ומחפש משהו שחסר ולא יודע איפה לחפש, ולא יודע מה חסר, רק יודע שהוא לא יכול יותר,  שזה כבר חסר מדי.

התגעגעתי כל כך להרגיש, עד שהייתי מוכנה גם אני לשתות אל תוכי את כל מי הים שיצרבו ויצרבו עד שארגיש. העיקר שארגיש.  לאחרים, נראיתי מאד רגועה. הם פחדו להסתכל לי בעיניים.

אישה פצועה שומרת עמוק בתוכה את הפצע.  לימדו אותה להראות יפה, לימדו אותה לכבוש את זעמה. לימדו אותה לשתוק. 

אף אחד לא רוצה לראות את הפצע.  היא למדה להסתיר אותו עד שנהיה נסתר גם מעיניה עצמה.  

אבל הלידה חושפת פצעים. 

יש נשים שאצלן ההיריון מביא איתו חשיפה של פצע, ויש שההנקה או האמהות נוגעות בפצע, מגרות את השכבה שמעליו, מגלות אותו.   זו תקופה שנוגעת. וכשנוגעים מרגישים.

כדי לטפל בפצע, צריך לדעת שהוא שם 

הגוף הפיזי יודע את זה.  כשמשהו פוגע בגוף התגובה היא ברורה: מערכת החיסון שולחת תאים מיוחדים ש'בולעים' ומפרקים את הגורם הזר . אבל זוהי רק תגובה ראשונית שנועדה לעצור את ההתפשטות.  זה לא מספיק, צריך גם להודיע לממלכה שחלק ממנה פגוע, ושצריך לשלוח עזרה.

תאים אלו, (שנקראים מאקרופאג'ים), יוצרים תהליך יידוע של שאר המערכת שיש בעיה. הם עושים זאת על ידי כך שהם מציגים חלקים של הגורם הזר, הפולש, על פני קרומית התא שלהם עצמם.  כך הם 'מודיעים'  לכל,  שהתרחשה פגיעה, והמערכת מתעוררת ומתגייסת לתגובה.

" אני לא יודעת" אומרת לי רונית,  "זו הייתה חוויה קשה בשבילי למרות שלא היה שום דבר חיצוני שעשה את זה. כולם אומרים לי איזה מזל יש לי שהייתה לי לידה ראשונה כזו. וגם האיש שלי חווה אותה כטובה ולא מבין מה הסיפור שלי"

היא הגיעה לקליניקה כדי  לפגוש את המשהו הקשה הזה שחוותה בלידה. זהו מקום שמבקש הכרה. הוא רוצה שייראו אותו, ואף אחד מסביבה לא הסכים לראות אותו איתה עד עכשיו.

כשיש במערכת איזושהי בעיה אבל 'אין לה הכרה', כלומר  לא רואים אותה או לא מטפלים בה,  היא תבחר להראות את עצמה בכל מיני דרכים. היא תציג את עצמה על ידי איזשהו סימפטום פיזי או נפשי עד שלא נוכל יותר להתעלם.

"מה שאנו מבטלים ואיננו מסכימים להרגיש, נשאר אותו הדבר. כאשר אנחנו מרגישים, הוא יכול להשתנות."   יוגין ג'ינדלין  'התמקדות' (2).

כדי לטפל, צריך להסכים להכיר בכאב. כדי לאפשר ריפוי לחלק שמכיל בתוכו את הכאב, נצטרך להכיר אותו, להכיר את הסביבה שלו,  ולהשתמש בכלים עדינים מאד כשנפגוש אותו.

הזיהוי

עכשיו לקראת הלידה הבאה של רונית, משהו בתוכה לא נותן לה מנוחה. זה כואב מדי להמשיך להתעלם.

כשפרופ' יוגין ג'נדלין, אבי גישת ההתמקדות  (2) , ניסה להבין למה חלק מהמטופלים חווים הצלחה בטיפול פסיכותרפיה ואחרים לא, הוא גילה שהגורם המשפיע ביותר על היכולת של מטופל ליצור שינוי משמעותי בחייו נבע ממשהו שאותם מטופלים, אלו שחוו הצלחה בטיפול, עושים באופן טבעי – הוא גילה משהו מעניין בדרך שבה הם קשובים לתחושה שקיימת בתוכם, מקשיבים לה, ובאופן אינטואיטיבי "מניחים" לה להניע אותם קדימה. (3)

פרקטיקת ההתמקדות עובדת עם המידע שמגיע מהתחושה עצמה.

כששאלתי את רונית האם היא מסכימה להיות רגע עם התחושה ש היה שם משהו הקשה  היא שוב פנתה מיד להסביר לי על הדברים ה'טובים' שהיו בלידה. תזכורת על הכלי של הקשבה לתחושה, הביא להסכמה לנסות.  כפות הידיים נעו בחוסר מנוחה, והיא תיארה אותן כ'מחפשות משהו' ,  אז הופיע משהו באזור החזה, 'זה מרגיש דחוס. קשה לי לנשום' היא מתארת 'כאילו גם שם יש משהו מחפש. זה האוויר מחפש דרך'   אני מהדהדת לה את תחושת החיפוש שנוכחת 'אני לא יודעת, אם הוא מחפש דרך לצאת או להיכנס.   הוא לא יודע את הדרך הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד'  'כן' היא מאשרת את התחושה. 'זו התחושה שלו שהוא לא יודע, לא מוצא את הכיוון, שהוא הולך לאיבוד שם' 

ואז משהו קרה. אפשר היה לראות את הגוף נשען אחורה, הנשימה התמלאה, הפנים התרחבו.

עכשיו אפשר היה לגעת.  התחושה התבהרה. 

היא אמרה: "ככה הרגשתי בלידה. הלכתי לאיבוד.. זה הרגיש כאילו שאני הולכת לאיבוד'

תחושת הקלה. עכשיו זה נאמר.  בלידה, חלק ממנה הרגיש שהוא הולך לאיבוד. 

דרך ההסכמה לשהות לרגע עם התחושה, והפנית תשומת הלב לגוף, היא יכולה הייתה להיות מודעת לפחד שעלה, לתחושת החיפוש שמתרחשת בתוכה, היא שמה לב גם לדופק המהיר, למתח שנוצר בשרירים, ולנשימה מהירה. תשומת הלב להתרחשות הגופנית, איפשרה לה להשתנות.      

ההכרה

ההכרה בהתרחשות הגופנית יוצרת את היכולת של הגוף לפרוק את האנרגיה שהצטברה בתוכו, גם כשזו אנרגיה שנשארה תקועה בגוף שנים. היכולת שלה להפנות תשומת הלב עדינה לתחושה שהדופק עלה, ולנשימה המהירה, איפשרה למשהו להשתנות.  בתוך התהליך אפשר היה גם לראות את סימני הפריקה המתרחשים בגוף  - הנשימה השתנתה, והיא דיווחה על  תחושה של זרימה בכפות הידיים/הרגליים.

למערכת יש עוד דרכים לשחרר אנרגיה שהייתה כלואה, כמו רעד, צמרמורות, פיהוקים ואנחות.  (4)  (אפשר לראות הרבה נשים רועדות בלידה ומיד אחריה כדרך של הגוף לפרוק את המתח המצטבר בו.)

בטיפול אפשר לפעמים לצפות בתהליך הזה חוזר על עצמו מספר פעמים, עוד תחושה עולה, ועוד תשומת לב מביאה לעוד סימפטומים של פריקה.  עד שהגוף נרגע, ומשהו מתפנה. משהו מתבהר.

עכשיו, אחרי שהמערכת יצרה מעין איזון מחודש, רונית יכולה לנסות לפגוש את תחושת ה 'אני הולכת לאיבוד' ולחקור אותה.

היא סיפרה על הלידה, סיפרה על ההתחלה בבית, ועל ההגעה לבית חולים, על היחס של הצוות, ועל התקשורת עם האיש שלה. כשהקשבתי לה, סימנתי בתוך הסיפור את המשפטים שהיה בהם משהו עם המילה 'לאבד'

היא אמרה:

איבדתי את ההרגשה של מה שקורה לי בגוף. לא ידעתי מתי כואב לי ומתי לא כואב לי

איבדתי אמון בעצמי שאני עושה את זה נכון

הרגשתי שאני מאבדת את הקשר עם הגוף שלי

איבדתי שליטה ולא הבנתי כבר  מה קורה לי, לא ידעתי מה לעשות

לחקור את התחושה פירושו לפגוש את המרכיבים שלה בלידה, לפגוש את המרכיבים שלה בחיים.

אם היא לקראת הלידה הבאה, אפשר יהיה לזהות מה יכול לעזור לה, כיצד תוכל להרגיש שאיננה הולכת לאיבוד בתוך הלידה עצמה, או אולי מה יעזור לה להסכים לתחושת ה 'הולכת לאיבוד', ויחד עם זאת - להיות נוכחת - ולדעת שהיא מוגנת.

דבר ידוע הוא שכשיש משהו בתוכנו, בסיפור שלנו, שרוצה תשומת לב מאיתנו, זה בגלל שיש לו משמעות בחיינו, ומן הסתם, עד שלא נפנה את תשומת הלב אליו הוא לא יוכל להתבטא. עד שלא יתבטא הוא לא ימלא את 'תפקידו', עד שלא ימלא את תפקידו הוא לא יפנה מקום לדבר הבא. 

כדי להשתנות הוא צריך הכרה וביטוי.

בעבודה עם אישה על המקומות שלא התבטאו , במקרה הזה בתהליך הלידה, אנחנו מאפשרים להשלים ולבטא את מה שלא הביא את עצמו לידי ביטוי. להשלים את התנועה שעצרה, שקפאה.

ההסכמה להרגיש  - כאמצעי לשינוי

ההכרה מביאה איתה את הכאב על האובדן, את תחושת ההחמצה,  ואת הכעס על מה שנלקח. 

הכאב של החלק החסר

כשמאיה הגיעה אלי, נראה היה שהקושי טמון בעובדה שהלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, והיא כואבת את העובדה שהיא לא ילדה לידה רגילה.

אבל כשעבדנו עם הסיפור, החסר העצום שהופיע נגע למשהו אחר: לרגע שבו שלפו את התינוק מתוכה, והיא הרגישה שאין לה תינוק בתוך הגוף אבל גם אין לה תינוק על הגוף. הכאב נכח בתחושה של הגוף שהתרוקן מבפנים ומחכה להתמלא שוב עם תחושת התינוק עליו, הידיים שמחפשות את מה לחבק, השתוללות של ההתרגשות,ציפייה ואהבה שמחפשות נואשות לאן לפנות .

"לקחו לי את התינוק", היא אומרת, "לקחו לי את הרגע שכל כך חיכיתי לו, להרגיש אותו.  מישהו אחר חיבק את התינוק שלי כשהוא נולד"

גם אצל מאיה , הזיהוי הביא להכרות עם אזור הכאב שאיפשר לסיפור להגיע , ויצר הזדמנות לשינוי.

עכשיו יכול לבוא הכעס. הכעס שהיא לא נתנה לו מקום עד כה. כעס על כל מי שהיה שם , כעס על כל מי שלא דאג לה ברגעים האלה.   וזה לא היה פשוט. היא לא רצתה לכעוס עליהם, על הקרובים אליה,  שתמכו בה באותם רגעים.  היא פחדה לכעוס עליהם.

הגוף אוגר את כל מה שנעצר בתוכנו. את כל מה שהיה מפחיד מדי לומר, לחשוב עליו, להרגיש אותו.

ד"ר פיטר לוין (5) מצא שכשאדם חווה אירוע בו מסיבה כלשהיא, התגובה הטבעית של האדם שובשה או נעצרה, נוצר מצב בו התהליך שהיה אמור לקרות, התהליך שהמערכת התכוננה לבצע, לא השלים את עצמו. כלומר, האנרגיה של התגובה שלא יצאה לפועל נשארת 'כלואה' בתוך המערכת.

ואנרגיה כלואה מחפשת להשתחרר. מחפשת להתבטא ומייצרת סימפטומים גופניים, רגשיים או נפשיים.  היא תקועה, ובדרכה, היא מפריעה להמשיך בחיים.

לוין פיתח גישה טיפולית הנקראת Somatic Experiencing (SE)  (4)   שעובדת דרך הקשר עם תחושות הגוף כדי לאפשר לאנרגיה האצורה הזו שלא ניתנה לה ההזדמנות לבטא את עצמה  - להתבטא.

אני מוצאת שהכלי הזה מביא לאפשרות למגע עם מה שמפריע לזרם החיים להמשיך,  ללא הצורך להתעמת עם כל פרטי הסיפור.

מאיה עבדה עם תחושת החסר, עם הכעס שהתעורר, ויצרנו זמן מיוחד שהוקדש כדי להתאבל על הרגעים שנמנעו ממנה.  דרך הקשר עם תחושות הגוף, לאט לאט,  המפגש שלה עם סיפור הלידה השתנה.

משהו קרה.

בהתבוננות על הלידה הקרובה,  היא כבר הצליחה לראות את כל אפשרויות הלידה: לידה ואגינלית או  ניתוח קיסרי, טבעית או עם אפידורל,  מבלי שהגוף כולו יתכווץ יתנגד או ירצה לברוח.     עכשיו אחרי שסיכמה עם הרופא הפרטי את כל הפרטים שחשובים לה לגבי ההתנהלות ברגעים הראשונים אחרי הלידה  - גם במידה וזה יהיה קיסרי – עכשיו הלידה יכולה הייתה להתחיל,  הגוף הסכים להיפתח.  

זמן להתאבל על מה שאבד

זמן להתאבל על 'הלידה שלא הייתה' אינו מקובל בדרך כלל.  אין לו לגיטימציה לקחת מקום בחייה הרגשיים של האם הטריה.  מצופה ממנה  לשכוח מהר  ולהמשיך בחייה.  

לעיתים קשה לתפוס שאפשר להתאבל על משהו שהיה רק תקווה ציפייה או חלום.

את תחושת האובדן אחרי הלידה אני פוגשת לא מעט בקליניקה. תיאורי חוויות האובדן משתנות, הן נאמרות בצורות שונות אולם הבקשה הפנימית, הלא מודעת לעיתים, חוזרת על עצמה: משהו בתוכה מחזיק את תחושת האובדן ומבקש להתאבל על מה שאבד.

"יתכן שאבל אינו אפשרי כל עוד לא ברור מהי האבידה.  כשהאובדן אינו מוחשי וסופי (כמו במקרה של מוות), מצב זה יוצר אצל האדם חרדה ובלבול ביחס לחוויית האובדן שהוא חש וביחס לאפשרות לחלוק אותה עם אחרים. הנפגע  יכול לעיתים לומר שהיה מעדיף לאבד רגל  מאשר להיות במצב הנוכחי, כי אז לפחות היו מבינים אותו" (6)

נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על 

המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח,   מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו,  מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.

הן מתאבלות על מה שאבד.  על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן,  ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.

שלב האבל זקוק לזמן שלו. ממש כמו הטקסים המובנים שאנחנו מכירים בכל טקסי האבלות בתרבויות השונות,  "אדם שאינו מסוגל להתאבל מנותק מחלק בתוך עצמו ונגזל ממנו חלק חשוב מן הריפוי. " אומרת  ג'ודית הרמן כשהיא מדברת על שלבי ההחלמה מטראומה. (7)

זהו שלב שאי אפשר לדלג עליו. מבלי לתת לזמן האבל להיות, האנרגיה של האבל נותרת כלואה בדיוק כמו אנרגיה של תגובה שלא יצאה לפועל. 

"האמונה ש"צריך להמשיך הלאה" כדרך התמודדות מוצלחת עם משברי חיים מותירה חווית צער ואבל קולקטיביים ומודחקים. ההעדפה להדחקה מושפעת כנראה מתרבות, שנותנת חיזוקים להתמודדות המאפשרת חזרה לחיים (דהיינו – לתפקוד), מתוך חשש ש"כניעה" לכאב ולאבל עלולה להוביל לכאב כרוני חמור יותר" (6)

אני מוצאת שיצירת מרחב בטוח (בטיפול  או בדרך אחרת), מאפשר לנשים אלו למצוא את הדרך לתת לתחושות האובדן והאבל שבתוכן מקום מבלי לפחד שתחושות אלו ישתלטו עליהן ושאי אפשר יהיה לעצור אותן.

אני מוצאת שללא המעבר דרך זמן האבל,  אין אפשרות להמשיך הלאה.  להמשיך הלאה באמת.

הדבר החדש

במהלך העבודה שלי עם רונית על מה שתיארה כהרגשה שהיא הולכת לאיבוד היא אמרה עוד משהו.  

"הרגשתי שאין אף אחד שנותן לי יד בדרך ואומר לי שאני בדרך הנכונה ושהכול בסדר. "

עכשיו יכולנו לשאול את השאלה: מה היא בוחרת לעצמה כעת.  לשם כך, פגשנו את המקומות שבהם היא הרגישה ש נותנים לה יד בדרך , בדקנו מה התחושה הזו יוצרת בה, ואיך היא בעצמה יכולה ליצור את זאת בלידה הבאה.   בדקנו מה זה בשבילה להרגיש שהיא בדרך הנכונה, וגם, מה זה בשבילה ש - הכול בסדר.    בלידה, בחיים.  

כשדיברנו זמן מה אחרי, היא סיפרה לי שהתקופה שעד הלידה, עברה עליה 'אחרת', שהרגישה מלאת כוחות, נהנתה שוב מהזוגיות והצליחה אפילו להתרגש לקראת הלידה.

תחושת הכאב והאובדן שחוותה בלידה הקודמת יכלו כעת להפוך להזדמנות שהיא בחרה לקחת לעצמה, לשינוי.

גם אצל דלית המשפט הראשון היה: "הייתה לי לידה רגילה, לא היו שם שום זוועות או בעיות מיוחדות"  אבל מיד היא הוסיפה ואמרה:  'אבל לקחו לי את הלידה שלי. הלידה הזו לא הייתה הלידה שלי'

תוך כדי הפגישה שעסקה בבדיקת ה - שלי /לא שלי,  היא חוותה תחושה 'מעורפלת' - כך היא קראה לה. לרגעים ארוכים היא ביקשה ממני לא לדבר ולא דיברה אף היא. הגוף שלה נראה נינוח לגמרי .

כשהחלה לדבר, בעודה בעיניים עצומות, אמרה: "היה רגע כזה בלידה, זה היה מושלם. אני לא יכולה לתאר את זה, אבל זה.. זה ... זה מרגיש כאילו הכול במקום."

היא תיארה את התחושות שלה בלידה: "זה היה כל כך מושלם, הייתה בי מין ידיעה פנימית בהירה של כל מה שמתרחש בתוכי ואז - לקחו את זה ממני.   אמרו לי לעבור חדר,  או לעלות על המיטה, או משהו אחר. אני כבר לא זוכרת.    לקחו לי את זה" היא בוכה.   אני יודעת שלשם היא מבקשת לחזור. 

הגילוי של המקום הזה סימן לה את הדרך לקראת הלידה הבאה.

ועוד משהו קרה.  הקורס החדש שהיא מלמדת, נולד מתוך ההסכמה שלה לזהות את הרגעים בהם התחושה המעורפלת  נוכחת,  ולגלות מה היא מביאה איתה.

אני חושבת על הדרך שדלית עברה. כשהגיעה אלי, היא כבר ידעה שהיה שם משהו שהיא איבדה. היה צריך רק להסכים לתת לתחושת החסר עצמה להתבהר כדי שתהליך השינוי יקרה.

אני נזכרת בלידת בני. היא הייתה טובה וטבעית אבל...    אחרי הלידה הסתובבתי חודשים עם מועקה בתוכי בלי לדעת מה היא מכילה.  ניסיתי לסלק את המועקה, היא קלקלה לי.  אבל היא לא הלכה לשום מקום. לקח זמן רב עד שלאט לאט התפענח לו הקושי בתוכי,  עד שהסכמתי לכעוס, עד שנתתי לעצמי להתאבל על כל מה שרציתי להיות, ולא הצלחתי.  רק אז, רק אחרי שהסכמתי להכיר בכאב, להכיר את הכאב ולתת לו ביטוי,  רק אז התפנה בי מקום, והשינוי שרצה לתפוס מקום בחיי, יכול היה לקרות. 

"על מנת להירפא באמת, עלינו לומר את האמת שלנו, ולא רק את הנוחם והכאב שלנו אלא גם איזה נזק נגרם, איזה כעס, איזו סלידה, וגם איזו תשוקה לענישה עצמית או לנקמה התעוררה בנו. 

המרפאה הקשישה של הנפש מבינה את הטבע האנושי על כל גחמותיו ומעניקה מחילה על סמך אמירת האמת העירומה.  לא זו בלבד שהיא מעניקה הזדמנויות נוספות, לעיתים קרובות היא מעניקה הזדמנויות רבות" 

כך אומרת לי קלאריסה פינקולה אסטס, בספרה 'רצות עם זאבים'.  המילים שלה, עוזרות לי לרפא את הפצעים שבתוכי.

קרן פרידמן גדסי    050.7986902

keren.f.gadasi@gmail.com 

1 . חלפי, רחל,  מכשפות,  הוצאת קשב לשירה, 'מכשפה רגועה'

2. ג'נדלין, יוג'ין, התמקדות , הוצאת מרקם

3. רענן -שפריר, רונה (2009). מהי התמקדות (Focusing) וכיצד היא משתלבת בכל מרחב טיפולי?

מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2357

4. רוס, ג'ינה, ממערבולת הטראומה למערבולת ההחלמה, הוצאת נורד

5. לוין, פיטר, להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה, הוצאת אסטרולוג

6. כהן, מנשה (2009). האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה‏, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2417

7.  לואיס הרמן, ג'ודית, טראומה והחלמה, הוצאת עם עובד

8.  ברידג'ס, ויליאם,  מעברים והתחלות חדשות,   הוצאת מטר

9. אסטס, קלריסה פינקולה, רצות עם זאבים, מודן הוצאה לאור, 1997