בין טראומה לצמיחה

 

*מאמר זה מהווה המשך למאמר 'טראומה ולידה, על הקשר בין לידה ומנגנון התגובה לאיום'.    http://www.dulot.co.il/kerengadasi/show.asp?art=54&t=l

 

 

" נשים בהריון ובלידה הן כוחות הטבע, ממש כפי שסערות רעידות אדמה והוריקנים הם עוצמת כוחות הטבע. על מנת להבין את אופי תנועת האנרגיה של כוחות הטבע, נדרש מאיתנו לכבד אותם על כל גדולתם ותפארתם, ובו זמנית ללמוד את המאפיינים שלהן בדייקנות של מדען אמיתי" (תרגום חופשי)  (Ina May Gaskin  Spiritual Midwifery P. 282)

 

בתוך סיפורי הלידה של נשים, אני מזהה שהמקומות שלא נותנים להן מנוח הם המקומות בהם הן לא הגיבו. המקומות בהם הן לא הגיבו למרות שמשהו בתוכן הרגיש את הצורך לעשות כך. בסיפור הלידה, הן חוזרות שוב ושוב לגעת בעיקר במה שהן התכוונו אך לא עשו. הן מספרות הרבה על התנועה שהן רצו לעשות ולא עשו, על השינוי שהרגישו שהגוף מבקש – והן לא נענו לו. על מה שהן לא אמרו. 

הן אומרות:   "אם רק הייתי עומדת על שלי, הכול היה משתנה, אני בטוחה".

"רציתי לקום מהמיטה ולזוז, ללכת, העיקר לנוע. אבל הרגשתי כל כך נבוכה וחשופה עם כל האנשים שהיו בחדר"

"רציתי להגיד לא – ולא הצלחתי"   "רציתי לצעוק את הכאב החוצה אבל משהו בי לא נתן לזה לקרות"     "כל הגוף שלי התכווץ – רציתי לצעוק עליו שרק יפסיק כבר לעשות את זה – אבל פחדתי להגיד לו"

"ידעתי מה אני צריכה , ולא ביקשתי. התביישתי"

 

החלק הראשון של המאמר תיאר את תגובת מערכת העצבים למצב של איום, כיצד נתון זה משפיע על תהליך הלידה, וחקר את ההשלכות של חוסר תנועה ותגובת הקפיאה.

החלק השני והנוכחי של המאמר חוקר את התנאים המאפשרים תגובה בריאה לאישה בלידה.  המאמר מניח בבסיסו את הרעיון כי אישה בעלת יכולת תגובה בריאה תחווה את אירועי הלידה באופן שונה מאישה שתופסת את עצמה כ- לא מסוגלת להגיב.

הנחה זו מבוססת על עבודתו של ד"ר פיטר לוין ( Levine) חוקר טראומה, אשר זיהה את ההשפעה של התגובה השונה של אנשים לאירועים טראומטיים. הוא הבחין בין אנשים שהגיבו לסיטואציה, שפעלו בה (נלחמו, ברחו, הצילו, פעלו בדרך כלשהיא בתוך האירוע ו/או מיד אחריו) לבין אלו שלא עשו זאת.  האחרונים, היו אלו שפיתחו סימפטומים פוסט- טראומטיים באופן רחב יותר ולמשך זמן ארוך יותר.

 

במאמר הנוכחי אתאר את החשיבות של המסוגלות להגיב להתרחשות ואת השינוי המשמעותי שהאפשרות הזו יוצרת.

הנחה נוספת שאני מניחה כאן קשורה לאדם התומך.   במצבים מסוימים, נוכחות מותאמת של אדם אחר, חיונית על מנת לאפשר ביטוי ליכולת התגובה הבריאה.

 

עבודתו של ד"ר לוין בתחום הטראומה מציגה את הנתון כי כשמערכת העצבים נמצאת במתח מסוים היא מתכוננת לפעולה, לתגובה. כשהתגובה הביולוגית המתוכננת נבלמה מסיבה כל שהיא, נוצר מצב של עוררות יתר, כל האנרגיה שהתגייסה לצורך ביצוע הפעולה נשארת 'תקועה',  לכודה במערכת העצבים של האורגניזם, מצב המשבש את המשך התנהלות הטבעית של האדם.    

(מנגנון התגובה לאיום מפורט בחלק א' של המאמר  - ראה מקור)

 

תהליך הלידה הינו תהליך שמבקש את ההשתתפות שלנו.  האנרגיה של הלידה מבקשת שנגיב אליה.  היא יוצרת עוצמות כה גבוהות, מהגבוהות שבאירועי חיינו, כדי שלא נוכל להתעלם ממנה.

תגובה תהיה כל סוג של תנועה וביטוי. לדוגמא, תגובה היא לתת לגוף תנועה כשהוא צריך אותה, ולנוח כשזה מה שמתאים. להביע צורך מסוים, לבקש תמיכה, מגע, או לדרוש פרטיות.

תגובה היא לצעוק או לנהום או לבכות כתגובה לציר כואב לבדיקה או לפרוצדורה מכאיבה.

תגובה היא היכולת לשאול ולבקש מידע.  תגובה היא להגיד לא למשהו שהיא לא מסכימה לו,  או לומר כן להצעה שלפני רגע לא התאימה אבל עכשיו מרגישה נכון.

 

תגובה להתרחשות היא החיים עצמם. חוסר היכולת להגיב באופן בריא למצב מסוים מייצג הימצאות משקע המשבש את התגובה הבריאה. תגובה בריאה ומותאמת היא הפעולה הטבעית של מערכת בריאה ומאוזנת. ישנם אירועים בחיים שמאתגרים את איזון המערכת.   הלידה, מהווה אתגר שכזה.

התייחסותי כאן ללידה כוללת את התהליך הפיזיולוגי של הלידה, את האלמנטים של סביבת בית החולים ואת ההיררכיה האנושית שנוצרת בסביבה זו ומשפיעה אף היא על אפשרות התגובה של אישה בלידה.

 

מה מאפשר לאדם את ההרגשה שהוא מסוגל להגיב, ואת האופציה לבטא זאת?

 

תחושה של אובדן-שליטה, חוסר-אונים וחוסר-מוצא נמצאו כאלמנטים עיקריים בתיאורים של חוויה טראומטית. אלמנטים אלו מרכיבים עיקריים גם בהגדרה של לידה טראומטית. (ראה נספח למאמר) 

כשאישה בלידה (גם בלידה המוגדרת כקשה או טראומטית) חווה את עצמה כבעלת יכולת להגיב להתרחשות,  תהיה הפחתה בתחושות של חוסר אונים חוסר מוצא ואיבוד שליטה , ולכן  פחות סיכון שהיא תישאר עם סימפטומים פוסט-טראומטיים לאורך זמן, ואפילו אפשרות לתפישת חווית הלידה כאירוע מחזק.    (להגדרת טראומה, פוסט טראומה, סימפטומים פוסט-טראומטיים – ראה נספח למאמר)

 

התיאור של רונית ממחיש כי היכולת של אישה להגיב להתרחשות, היא אחד המפתחות העיקריים לחוויה שונה, וכי לנוכחים בלידה יש משמעות ביכולתם לאפשר את התגובה או לחסום אותה.

 

רונית אחרי לידה שלישית, מספרת: "בלידות הקודמות לא הסכמתי לאף אחד להתקרב לפרינאום שלי.  כל מגע של אדם זר באזור הזה היה גורם לי לקפוץ, הגוף היה מתכווץ באימה ומיד הייתי פורצת בבכי ולא מצליחה להירגע. הרגשתי כל כך חסרת אונים ושאני עוד רגע מאבדת שליטה.  האפידורל עזר בפעמים הקודמות. אבל הפעם לא הספקתי לאפידורל. הלידה הייתה כל כך מהירה, והיה קרע קטן שהיו צריכים לתפור. 

מה שקרה בכל השלב הזה של התפירה היה אחד הדברים המשמעותיים בחיי. הרופא הראשון שהגיע לתפור הלחיץ אותי והתכווצתי כל כך שהוא התעצבן והלך.

אבל אז הגיע רופא אחר. הוא הסביר לי כל שנייה מה הוא עושה. הוא שם את האצבע שלו על פתח הנרתיק שלי ואמר בשקט: " אני רק מניח את האצבע שלי כאן, פשוט תתרגלי לתחושה. קחי את הזמן." והוא חיכה.  חיכה עד שאמרתי לו שאני מוכנה לשלב הבא.  וכך היה כל זמן התפירה.

אני זו שקבעה את הקצב, אני אמרתי מתי אפשר להתחיל ומתי לעצור.  הייתי כל כך ברורה בהסברים ובבקשות שלי כמו שלא הייתי בחיים. זה כאב נורא למרות ההרדמה המקומית והייתי צריכה לעצור אותו הרבה פעמים כי הייתי נורא מכווצת והפחד לא איפשר לי לנשום.  אבל בפעם הראשונה בחיי לא התנצלתי על הרגישות שלי והרופא הלך איתי צעד צעד בקצב שלי, למרות שראיתי שהוא כבר די ממהר לסיים את התפירה וללכת, הוא היה רגיש וסבלני אלי עד הסוף.

זה היה בשבילי מאד מאד משמעותי, היכולת לומר בבהירות מה אני צריכה, ושיש שם מישהו שמכבד אותי את הגוף שלי ואת הרגשות שלי, מישהו שמקשיב לקצב שלי!  מהלידה הזו יצאתי אדם אחר.  גיליתי שיש בי את היכולת הזו, להיות אישה שיודעת לומר מה היא צריכה, שמעזה להקשיב לעצמה ושמכבדת את עצמה. לקח לי הרבה שנים לפגוש את זה בתוכי."

 

סיפור התפירה של רונית מסמן לנו את ההבנה כי כל אינטראקציה, בכל הקשר שהוא, טומנת בתוכה פוטנציאל לריפוי.

 

רונית הגיבה.  הגיבה כשהיא לא הסכימה שרופא מסוים יטפל בה וביקשה אחר.

הגיבה כשהיא אמרה מה היא צריכה, כשקבעה מתי אפשר להמשיך ומתי עוצרים - כלומר קבעה את הקצב, והגיבה כשהיא ניהלה דיאלוג יעיל עם הצוות המטפל וקיבלה הקשבה וכבוד לצרכיה ולגופה.

היא הרגישה יכולת שליטה בסיטואציה, בטחון ואפשרות בחירה,  בדיוק ההפך מחוסר אונים חוסר מוצא ואובדן שליטה שהם אלמנטים משמעותיים בהיווצרות חוויה טראומטית.

התגובות למצבים שבהם יש חוויה של איום פחד או מצוקה  נשארות סימפטומאטיות עד שהן נשלמות. הסימפטומים לא ייעלמו כל עוד התגובות לא יושלמו או יתפרקו. 

 

הן החיות והן בני האדם כשהם עומדים בפני מה שנתפס כדבר שאין מנוס ממנו או שמהווה איום גדול מדי משתמשים בתגובת אי-התזוזה.  הדבר החשוב שצריך להבין בנוגע לפעולה זאת הוא שהיא לא רצונית.   כלומר, המנגנון הפיזיולוגי השולט בתגובה זו שייך לחלקים הפרימיטיביים והאינסטינקטיביים של המוח ושל מערכת העצבים ואינו נמצא בשליטתנו המודעת.  הבנה זו חשובה לתמיכה בתהליך העשוי להתרחש אצל אישה בתהליך לידה.

כשאישה בלידה חווה את הסיטואציה כמצב חסר מוצא או מאיים מדי (גם אם למתבונן מהצד המצב אינו נראה כך) אולי היא לא תצליח להגיב, ובמקום זאת, תקפא. זה קורה כשהמערכת ההישרדותית שלה (שנמצאת בפיקוד המוח הקדום וקשורה לתגובות אינסטינקטיביות) תופסת את הסיטואציה כמסוכנת, ובוחרת בתגובה ההישרדותית שתגן עליה מפני סכנה. חשוב להבין שזו לא בחירה מודעת. זה לא המוח העליון, הנאו-קורטקס שעושה את הבחירה באותו הרגע תחת איום.     בטבע, כשחיה עושה את עצמה מתה, זו דרכה להינצל מהטורף. במקרה כזה, אותה חיה משהוסר האיום תפרק את האנרגיה שהצטברה בגופה על ידי תנועות נשימות ורעידות של הגוף.   אצל בני האדם הבעיה תהיה כשלא התרחשה תגובה, וגם לא נפרקה האנרגיה של חוסר התגובה.

 

ד"ר לוין מתאר כי סימפטומים טראומטיים אינם נגרמים על ידי האירוע "המעורר" עצמו,  הם נובעים מהמשקע הקפוא של אנרגיה שלא התפוגגה ונפרקה.

לכן, כפי שתיארתי קודם לכן, אחד המפתחות המשמעותיים בתהליך הלידה הוא מפתח התגובה, הפעולה, התנועה האותנטית.

עבור האישה בלידה, הרגעים הקפואים הם הרגעים הטראומטיים.

 

*המושג דיאלוג מציב את ההכרה בעובדה שישנם שני גורמים או יותר הנוכחים בסיטואציה, ולשניהם השפעה על המתרחש. דיאלוג מכבד מסמן את הכבוד ההדדי להתרחשות המשותפת. 

במאמר חדש,שפורסם ב 2010 Beck 2010) ) מתואר מחקר פנומנולוגי שמטרתו הייתה ללמוד יותר על חווית ההיריון והלידה של נשים שהלידה הקודמת שלהן נחוותה כטראומה.  במאמר, מצטטת החוקרת נשים המתארות חווית לידה טובה/מרפאת, אחרי לידה קודמת טראומטית. בתיאורי הנשים את השינוי שחוו, אפשר לזהות בין-היתר את האלמנטים הללו:           

•           יחס של כבוד

•           בקשותיהם של שני בני הזוג קיבלו הקשבה ומענה

•           מתן אפשרות לקצב הטבעי של הלידה להיות. 'לא האיצו בי'

•           תקשורת חיובית עם הצוות

•           חוויה של שליטה על הגוף, ושל אפשרויות בחירה

•           נקיטת גישה של מינימום התערבויות

•           נקיטת גישה של מינימום בדיקות וגינאליות

•           אפשרות לחופש תנועתיות

 

התבוננות על הנתונים הנ"ל והסיפור של רונית, מאפשרים לזהות -

מה הן הפעולות שהנוכחים בלידה יכולים לעשות שמאפשרות תחושה של יכולת תגובה אצל האישה: (נוכחים בלידה = אנשי צוות, דולות, מלווים).

 

1. מתן הסבר על ההתרחשות ועל כל פעולה שננקטת

2. הבעלות והשליטה על הזמן והקצב - אצל האם

3. מתן כבוד לגוף

4. מתן כבוד ואפשרות להבעת צרכים ורגשות

5. רגישות גבוהה לצרכים המיוחדים וזיהוי הדרך המתאימה לאישה הזו

6. גישה מודעת המאפשרת מינימום התערבות רפואית ובדיקות

7. גישה המעודדת חופש ביטוי פיזי ורגשי לאישה

 

מהנתונים שאנחנו שומעים מחוויות לידה של נשים והשפעותיהן על המשך החיים ניתן לומר כי ההשפעה של דיאלוג מכבד בלידה על חייה של אישה הוא רחב מכפי שאפשר לתאר.  

הרופא בלידה של רונית לא קרא מהדף שמולו את ההנחיות הנ"ל, אולם היה מודע לרגישות שלה ואיפשר לה לנהל איתו דיאלוג מכבד. דיאלוג מכבד מאפשר לאישה בלידה מצע להיות בעלת יכולת תגובה בריאה. לעיתים אפילו מאפשר לה  - להבריא.

 

פולה מתארת את הלך המחשבה שלה בתקשורת עם המיילדת: "רציתי להגיד לה שכואב לי מאד להיות בתנוחה הזו אבל שתקתי.  פחדתי שזה יעצבן אותה ושהיא לא תעזור לי יותר, פחדתי להישאר לבד"

פולה תיארה את הצורך בנוכחות בטוחה ואת הפחד להישאר לבד כמקום שחסם את האפשרות שלה להגיב לסיטואציה.

אישה אחרת איתה עבדתי אחרי הלידה תיארה את הבושה כחוסמת. היא הרגישה שהיא חשופה, החלוק נפתח כל הזמן וחשף את גופה, אנשים שונים נכנסו לחדר וראו אותה ושמעו אותה. זה גרם לה לא לזוז. לא להגיב לצירים.

אצל לימור השינוי בתמונת המוניטור יצר תגובת קפיאה. לזמן קצר שהשתנה מהר, הצוות הרפואי היה מוטרד מתמונת המוניטור שיצרה חשש לעובר.  למרות שהתמונה השתנתה מהר, והמצב הוכרז כתקין, לימור הפסיקה להיות פעילה . פיזית , היא שכבה במיטה ולא זזה, כי פחדה שתזוזה שלה תפריע לעובר להרגיש טוב. היא גם לא הביעה יותר שום תגובה לפרוצדורות רפואיות שנעשו. 

 

במאמרה מחלקת Beck (   (Beck 2010 p. 241-2 את הגורמים לחוויה טראומטית בלידה לשלוש קטגוריות:

1. גורמים פרה- נטליים (שלפני הלידה) - כמו היסטוריה של לידה/לידות טראומתיות בעבר, PTSD  לפני הלידה  פגיעה מינית בילדות, או ייעוץ פסיכיאטרי בעבר.

2. הנסיבות בעת הלידה ואופן הלידה עצמה  - ביניהם לידה עם רמה גבוהה של התערבות רפואית, רמה גבוהה מאד של תחושת כאב בלידה,  ואופן הלידה עצמו.

3. גורמים סובייקטיביים בעת הלידה -  קטגוריה זו כוללת בין היתר חוויה של חוסר אונים, חוסר תמיכה וטיפול מצוות ביה"ח  ופחד ממוות.

 

כלומר, התחושות בלידה יכולות לנבוע ממקורות שונים כפי שתואר לעיל, תחושת חוסר המוצא אצל אישה בלידה יכולה להיות כתוצר של קושי להתמודד עם עוצמת הצירים או כתגובה לאמירה של רופאה על הצורך בניתוח קיסרי או כהצפה של זיכרון מהעבר. תחושת חוסר התמיכה והבדידות יכולה לנבוע מתוך עומס במחלקה אבל אולי גם בגלל זוגיות לא יציבה, או אובדן של הורה.

 

נוסף על כך, חשוב להתייחס כי גם היכולת של אדם להגיב באופן הולם להתרחשות מושפעת על ידי נתונים שונים. לוין (Levine ) בספרו "להעיר את הנמר, מרפאים את הטראומה" מציין גורמים הקשורים ליכולתנו להגיב בצורה הולמת כשאנו ניצבים בפני קושי או תחושת סכנה:

•           האירוע עצמו – עד כמה הוא מאיים, כמה זמן הוא נמשך, באיזו תכיפות הוא מתרחש

•           הקונטקסט של חיי האדם בזמן האירוע הטראומטי – תמיכה/חוסר תמיכה מצד הקרובים, מצב בריאותו של האדם, האם האדם במצב של סטרס מתמשך , של עייפות.

•           המאפיינים הפיזיים של האדם – חוסן, מצב פיזי כללי, גיל, שלב התפתחותי בחיים.

•           היכולות הנלמדות של האדם – ככל שאדם יותר צעיר כך יש לו פחות מיומנויות להתמודד עם מצב מאיים והוא פגיע יותר.

•           התחושה העצמית לגבי היכולת להתייצב מול סכנה – אנשים מסוימים חשים שהם מסוגלים להגן על עצמם בעוד שלאחרים אין תחושה כזו.  תחושת בטחון זו נקבעת בין היתר (אם כי לא רק) על ידי מקורות הכוח העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם מצבים מאתגרים , מקורות כוח פנימיים או חיצוניים.

עוד הוא מציין כי אצל אדם בריא מערכת העצבים מעמידה את תוכניות התגובה המולדות במצב היכון בכל פעם שהוא חווה איום.   תוכנית תגובה לדוגמא היא התכופפות הגוף חלקיק של שנייה לפני שנעבור מתחת לענף נמוך. תוכניות פעולה מולדות אלה כוללות גם את תגובות הלחימה והבריחה.

השאלה אם אדם מסוגל לנצל תוכניות פעולה אינסטינקטיביות אלו או לא, מושפעת רבות מהצלחותיו וכישלונותיו במצבים דומים בעבר.

 

לא תמיד נדע את מקור התחושה נכחית של האישה. לא תמיד נוכל לשנות את הנתונים הפיזיים.

לכן, מתוך הנתונים הנ"ל ויחד עם כל הנאמר עד כה,  חשוב לציין כי אין לנו, אנשי המקצוע הנוכחים עם האישה בלידה ובתקופה שמסביב ללידה שליטה מלאה על החוויה הסובייקטיבית שלה.  גם כשלכאורה 'כל התנאים הנדרשים סופקו' החוויה הפיזיולוגית בלידה או פרט מסוים בלידה עצמה יכול להחוות כטראומטי מאד,  וגם כשעשינו כל שיכולנו, במקרים מסוימים עדיין האישה תחווה את הסיטואציה כחסרת מוצא ואת עצמה כחסרת יכולת להגיב.

ועם כל זאת,  אין להפחית במשמעות העובדה שלנוכחות מותאמת של אדם תומך עם האישה בלידה יש השפעה מכרעת על תפישתה את חווית הלידה.

 

כשאישה בלידה חווה קושי מסוים, נדרשת הכרה והתייחסות לעצם הקושי.  אין זה בהכרח משנה (למרות שלעיתים מידע על הפרטים יכול להועיל) מהו בדיוק הגורם לסימפטום או להתנהגות. ואין הכרח לדעת בדיוק למה אישה מתנהגת כך או אחרת כדי לדעת איך להגיב.

אולי נשער שהיא מתנהגת כך כי עברה אירוע טראומטי בעברה, ואולי לא. אולי זה נראה לנו הגיוני שהיא תפחד עכשיו כי המוניטור מראה ירידות בדופק העובר, אבל אולי אין לנו מושג ממה היא מפחדת.    ההתייחסות שלנו כאנשי מקצוע מתבקשת להיות מענה הולם לסימנים שהאישה מציגה, עכשיו.     כלומר, אם אישה בלידה מרגישה כעת מאוימת או מפוחדת אין זה משנה אם תחושת האיום הגיונית או לא, נדרש מאיתנו למצוא את הדרך לאפשר לה תחושת בטחון כרגע.  אם היא חווה חוסר אונים,  נדרשת מאיתנו מיומנות לעזור לה להרגיש שהיא פעילה ובעלת אופציות בחירה ואפשרויות תגובה.

נשים מתארות את האיכות הזו: מתן מענה לצורך הנוכחי, ללא תנאים וללא בקשת הסברים כ איכות משנה חוויה.

 

ריקי ויונת מתארות נוכחות כזו:

ריקי: "הייתי מכווצת כולי ולא הצלחתי לזוז למרות שידעתי שחשוב לזוז בצירים בכל ציר קפאתי מחדש. היא נכנסה לחדר ודיברה איתי בשקט. שאלה מה אני צריכה ואיך יהיה לי נוח שהיא תבדוק אותי. זה היה כל כך שונה, ופתאום יכולתי להרגיש את הגוף שלי נינוח,  למרות הפחד הרב שהיה בי קודם לכן.

השאלה מה אני צריכה ואיך יהיה נוח - לי - הייתה כל כך משמעותית בשבילי. אף אחד לא עשה זאת קודם, והייתי כבר הרבה שעות בחדר לידה. פתאום באמת שאלתי את עצמי איך נוח לי, הצלחתי לשנות תנוחות, לזוז ואפילו ללכת למקלחת, המילים שלה והנוכחות שלה  שינו לי את כל הלידה. "

הלידה של יונת הסתיימה בעזרת ואקום:  "הבנתי שצריך ואקום. היו ירידות דופק והם אמרו שלמרות הלחיצות הוא לא מצליח לצאת. לידת ואקום תמיד נראתה לי הדבר הכי נורא וטראומטי שיכול להיות.  אבל זה מוזר, אני בכלל לא מרגישה ככה עכשיו.

אני חושבת שמה שעשה את זה היה שאני הייתי כל הזמן מוקד תשומת הלב והתקשורת. הסבירו לי כל רגע מה קורה עכשיו, ומה הם עומדים לעשות תכף, אני זו שאמרתי מתי יש ציר ומתי הוא נגמר, והדולה שלי שהייתה לידי הזכירה לי את עצמי ואת החיבור לתינוקת שלי שבדרך אלי. היה ואקום אבל אני מרגישה שאני ילדתי. שתמכו בי בלידה שלי. "

 

נוכחות מאפשרת תגובה ו  דיאלוג מכבד יצרו את האפשרות לתגובה  בריאה ולחוויה שונה. 

 

איך מייצרים אפשרות לתגובה גם כשהמצב נחווה כחסר אופציות וכבלתי ניתן לשינוי כמו לדוגמא במצבים של ניתוח קיסרי דחוף, או החלטת הצוות על ביצוע פרוצדורת לידה מכשירנית?

פרוצדורות רפואיות הן אחד הגורמים הבולטים בתיאורים של לידה טראומטית. אלו יהיו המצבים שבהם גם אצל הזוג בלידה וגם אצל איש הצוות  - החוויה תהיה ש 'אין מה לעשות', שאין אופציה ועל כן נדמה כי תחושת חוסר-האונים וחוסר-המוצא במקרה כזה לא ניתנת לשינוי.

ובכל זאת, בסיפור של יונת היא מתארת את  חווית הואקום עקב ירידות הדופק של העובר, שכשלעצמה היא מצב של –אין ברירה-  כחוויה אחרת.      אצל יונת אפשר לשים לב לכך שהצוות ניהל דיאלוג מכבד גם במצב של לחץ, הסבירו מה קורה כל רגע , והצוות עם המלווה יצרו נוכחות מאפשרת תגובה. היא אמרה מתי יש ציר ומתי הוא נגמר,  והיא קיבלה תמיכה להתמקד בתקשורת עם התינוקת שלה.

כלומר , יונת חוותה את עצמה כבעלת יכולת תגובה להתרחשות , גם במצב של ואקום חרום.

גם החלטה על צורך רפואי בניתוח קיסרי נראית כמצב אין ברירה .  הסיפור של ליאת מאפשר לזהות מה יצר הזדמנות לחוויה אחרת גם במקרה כזה:

"זה היה מעבר קשה. חלמתי על לידה טבעית ופתאום מודיעים לי שאני נכנסת לחדר ניתוח. זו לא הייתה אופציה שלקחתי בחשבון לפני הלידה. ברגע הראשון, כשהבנתי שאני נכנסת לניתוח, שהלידה שלי הפכה לניתוח שלהם, שמישהו אחר יוציא את הילד שלי  - הרגשתי שלקחו לי את הכל. את הכל. גזלו לי את כל הדבר היפה הזה שנקרא להביא ילד לעולם. הולכים לחתוך אותי. לחתוך את עולמי.

אבל בעצם, אחר-כך, בכלל לא הרגשתי את זה. בכלל לא הרגשתי שגזלו ממני את הלידה. אני עדיין מאד רוצה לחוות לידה רגילה בפעם הבאה, וחשוב לי להבין אם היו דברים שהיו יכולים להיות אחרת כדי שאוכל ליישם אותם, וללדת וגינאלית, אבל הייתי שם כשהתינוק שלי נולד, ילדתי אותו קצת אחרת, אבל אני הבאתי אותו לעולם.

בדיעבד, כשאני מנתחת את מה שאיפשר לי להרגיש אחרת, אני יכולה להצביע על כמה דברים.

לא הרגשתי לבד בשום רגע. היו איתי בעלי והדולה שלי. תיקשרתי כל הזמן  עם הצוות, הבנתי מה קורה ונתנו לי זמן לעבד את שינוי התוכנית. הבנתי שאפשר לחכות עוד קצת אבל יש המלצה כבר לניתוח, והרגשתי שאני כבר בוחרת בניתוח ושזו מרגישה לי האופציה הכי נכונה בהתאם לנסיבות.

לפני שנכנסתי לניתוח, תוך כדי הבכי, הדולה שלי הזכירה לי שיש לי תינוק, שהוא בדרך אלי, שאני ממשיכה ללוות אותו בדרכו לאויר העולם, שהוא מחובר אלי עכשיו ובכל רגע גם בניתוח וגם אחריו, ידעתי שכשיתפרו אותי, בעלי יחזיק את הילד שלנו צמוד לגוף שלו, בתינוקיה. זה הרגיע אותי.

אז פשוט בניתוח ביקשתי מהמנתח כל הזמן לספר לי מה שלום התינוק. וככה, יכולתי להתרכז בללוות אותו, נשמתי ודיברתי איתו בתוכי. וילדתי. "

 

אפשר למצוא בסיפור של ליאת חמישה מתוך הסעיפים אותם הצגתי קודם לכן כפעולות יוצרות שינוי שהצוות יכול להציע:

1.מתן הסבר על ההתרחשות ועל כל פעולה שננקטת

2. הבעלות והשליטה על הזמן והקצב - אצל האם

3. מתן כבוד לגוף

4. מתן כבוד ואפשרות להבעת צרכים ורגשות

5. רגישות גבוהה לצרכים המיוחדים וזיהוי הדרך המתאימה לאישה הזו

 

אפשר גם לראות שהמשאבים הפנימיים והחיצוניים של ליאת יצרו עבורה יכולת להשתמש במצע שהגיש לה הצוות, כמאפשר תגובה פעילה. אם נקדיש תשומת לב למילים בהן היא מתארת את החוויה נבחין כי אלו מילים המייצגות תגובה פעילה :  הבאתי , תיקשרתי, הרגשתי, ליוויתי, ביקשתי,  נשמתי,  דיברתי.

תפישת החוויה של אישה בלידה מורכבת מרגעים קטנים מאד ומשמעותיים מאד, של תגובה פעילה או אי תגובה. של פעולה או קפיאה.

הבנת העקרונות של חשיבות יכולת התגובה הפעילה מאפשרת ליישם אותם, בפשטות, בזמן קצר, גם בתוך סיטואציות שנראות בלתי ניתנות לשינוי ושטומנות בחובן פוטנציאל לתחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה, ולכן פוטנציאל לחוויה טראומטית. 

על מנת ששינוי יתרחש, ההבנה של עקרונות של תגובה פעילה ויישום התנאים המאפשרים מתבקשת להיטמע הן אצל הצוות הרפואי, הן אצל המלווים את האישה בלידה  והן אצל האישה היולדת.

 

תהליך הלידה עצמו מכיל בתוכו אופציה לריפוי.

בספר Women stories of Birthing, Mothering and Healing after Sexual abuse

מתארות המחברות תיאורים של נשים שעברו פגיעה מינית, ושעבורן הלידה עצמה היוותה הזדמנות לפרק חדש, להזדמנות חדשה, לתחושה חדשה לגבי עצמן לגבי גופן, לגבי העולם. 

כשאישה 'סוחבת' איתה כאב מהעבר על מצב בו היא לא הצליחה להגיב,  הלידה כאירוע מאתגר וכאירוע המבקש מהאורגניזם תגובה פעילה,  מהווה הזדמנות עבורה להביע את מה שלא הצליחה בעבר. עובדה זו כשלעצמה מייצרת עבור נשים רבות מרחב מרפא ומעבר חדש לאמהות.

 

סיפור הלידה של רונית מסתיים כך: "אני יודעת ששבריר של שנייה היה יכול לשנות את החוויה. מספיק שפעם אחת הרופא שתפר היה עושה משהו בלי לומר לי – שוב הייתי מאבדת את האמון, שוב הייתי מתכווצת כמו שהיה עד עכשיו, ושוב, החוויה ש'אני לא מספיק שווה כדי שיכבדו אותי' הייתה משתלטת.

המתנה הכי גדולה בשבילי, הינה העובדה שהילדים שלי מקבלים עכשיו, היא אימא שיכולה להאמין שאפשר גם אחרת. שהחיים מאפשרים לנו הזדמנויות להיפתח, לא רק חוויות שמכווצות."

 

עד כה הצגתי במאמר תנאים ונתונים בתוך תהליך הלידה שמודעות אליהם מאפשרת לייצר מצע לחווית לידה מחזקת, ואפילו מבריאה ומרפאת.

בקליניקה, אני פוגשת נשים רבות שהלידה עבורן הייתה חוויה טראומטית. 

אצל חלקן, ההסכמה לגעת בטראומה, מסמנת שער לשינוי והינה בעלת איכות של צמיחה.

צמיחה פוסט-טראומטית דווחה על ידי טווח נרחב של אנשים שחוו חוויות טראומתיות.  המושג צמיחה פוסט-טראומטית מתאר תופעה בה ההתפתחות שאדם חווה, בתחומים מסוימים , עלתה מעל למה שהיה לפני ההתמודדות עם המשבר .  כלומר, האדם לא רק שרד, אלא חווה שינוים שנראים כמשמעותיים ואשר עולים על מה שהיה בעבר הסטטוס-קוו.

זה לא האירוע הטראומטי עצמו שאחראי לצמיחה,  אלא  מה שקרה אחריו.

 Tedeschi &Calhoun (2004)  ציינו חמישה תחומים של צמיחה פוסט-טראומטית:

•           הערכה רבה יותר של החיים עצמם, ושינוי בסדר העדיפויות

•           מערכות יחסים חמות ואינטימיות יותר

•           תחושה אישית גבוהה יותר של עוצמה פנימית

•           זיהוי אפשרויות חדשות ודרכים נוספות בחיים

•           התפתחות רוחנית

 

רויטל מתארת את ההזדמנות שהלידה היוותה עבורה:

"מה שעזר היה לפרוט לפרטי פרטים את מה שעבר עלי בלידה הקודמת. עד שלא עברתי עם המטפלת שלי את התהליך הזה לא הבנתי את עצמי, לא הבנתי באמת מה הרגשתי שם ומה עבר עלי.  עכשיו אני מבינה שהתגובה שלי לכאב הצירים הייתה ממקום אחר. הצירים הרגישו לי כמו כדור אש שעומד להתפוצץ בתוכי, הרגשתי שתכף משהו נורא יקרה ואני חייבת לברוח.

כשעיבדתי את החוויה הבנתי שהתחושה הזו הייתה קשורה לחוויה אחרת שחוויתי בילדות. בעצם, לא באמת הצלחתי להיות בלידה, בצירים. הייתי במקום אחר ולא הייתי מודעת שזה מה שקורה לי.

ההבנה של מה היה אז, עזרה לי להשלים עם עצמי. הפסקתי להאשים את עצמי בכישלון והתחלתי לבדוק מה יהיו האסטרטגיות שיעזרו לי להיות נוכחת בלידה שמתקרבת ולא בסיפור ההוא.

בלידה השנייה שלי הרגשתי שאני יולדת.

הכול נראה אחרת עכשיו. החיים נראים לי אחרת. אני מרגישה שאני יכולה הכל. 

אני מתחברת לילדים שלי כמו שלא הייתי מחוברת עד עכשיו, כאילו משהו נפתח בי שלא הייתה לו שום דרך אחרת להיפתח מאשר להסכים לעבור דרך כדור האש הזה."

 

כתבה - קרן פרידמן גדסי

עוסקת ב  - תרפיה מוכוונת לידה, תהליכים סביב הלידה בקליניקה בת"א ובמאור

רכזת קורס דולות ומדריכות הכנה ללידה בבי"ס אמנות הלידה במכללת לוינסקי

מקימת פרויקט -  מודעות לעבודה עם טראומה סביב הלידה,  עם מינדי לוי

050.7986902    kerenfg@bezeqint.net 

 

 

 

 

•           האדם חווה או היה עד לאירוע המערב מוות ממשי או פגיעה חמורה, או איום לשלמות הגופנית של האדם או של אחרים

•           תגובת האדם כוללת פחד עז, חוסר ישע או אימה

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM IV)

 

 

•           הפרעת חרדה הנגרמת  מחשיפה לאירוע טראומתי

•           האירוע ממשיך להדהד  ולזעזע את התודעה

•           יש הפרעה בשגרת חיים

•           הסימפטומים נמשכים יותר מחודש ימים

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM IV)

 

 

א. סימני חודרנות  -התנסות מחדש בטראומה. חזרה בלתי נשלטת של תמונות, מחשבות, חלומות בלהה.  מצוקה בעת חשיפה לגירוי המזכיר את האירוע הטראומטי. תחושה של 'לחיות מחדש את האירוע'

ב. סימני הימנעות-  הימנעות מגירויים שעשויים לעורר את זיכרון האירוע הטראומטי. הימנעות ממחשבות, רגשות, שיחות, מצבים, אנשים מסוימים או גירויים המזכירים את הטראומה. ירידה בתגובתיות באופן כללי. 

ג. סימנים של עוררות יתר -  הכוללים הפרעות בשינה, מתח, דריכות, עצבנות, התפרצויות , רגישות יתר  ותגובה מוגזמת לרעשי פתע

 

אירוע המתרחש במהלך הלידה שכרוך באיום לפגיעה או מוות לאם או לתינוק.

האמא בלידה נמצאת בחוויה של פחד עז, חוסר אונים, איבוד שליטה ואימה

עבור חלק מהנשים, לידה טראומתית כוללת תחושה של חוויה לא אנושית בה נשלל מהן כבודן.

 

Beck, Cheryl Tatano Post Traumatic Stress Disorder Due To childbirth

 http://www.elpartoesnuestro.es/dmdocuments/PTSD.PDF

 

 

 

 

 

 

 

1. 'טראומה ולידה, על הקשר בין לידה ומנגנון התגובה לאיום' / קרן פרידמן גדסי בשיתוף מינדי לוי  http://www.dulot.co.il/kerengadasi/show.asp?art=54&t=l

 

2. Trauma Vortex into the Healing Vortex    the Beyond  Ross G. 2008

 

3. Ina May Gaskin  Spiritual Midwifery P. 282)

 

4.  Levine peter, חוקר ידוע בתחום הסטרס והטראומה, מחבר הספר 'להעיר את הנמר' בהוצאת אסטרולוג ומייסד גישת ה - Somatic Experience    לעבודה עם פוסט-טראומה.

 

5. M. Sperlich J. S. Seng,  Survivor Moms, Women stories of Birthing, Mothering and Healing after Sexual abuse

 

6.

    Beck, Cheryl Tatano and Sue Watson  

Subsequent childbirth after a previus Traumatic birth, Nursing Reasurch, July/August 2010, Vol. 59 No.4  241-249

http://www.tabs.org.nz/pdfdocs/subsequentchildbirth.pdf

 

7.             Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry,15, 1-18                                

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.