מילים פועמות

 קרן פרידמן גדסי

לא מזמן התקשרה אלי קולגה לשאול על העבודה שאני עושה עם נשים עם סיפורי הלידה שלהן. שאלה איך קוראים לזה. אמרתי משהו, וזה הרגיש כל כך חלקי, לכן מיד הוספתי : "קשה לתת לזה שם, זה כל הזמן בשינוי".     ואני מבינה שככה זה כשעובדים עם חומר חי, הוא פועם הוא זז הוא נושם הוא משנה צורה – וקשה להגיד אותו בכותרת, במילה, בשם.   

אני מנסה למצוא שם מתאים, אני מתחככת בביטויים המוכרים, מבינה שצריך  "שיבינו על מה זה" -  ומרגישה מתוסכלת.

אנחנו מחזיקים בתוכנו פיצול בנוגע למתן שם למשהו.   אנחנו מחפשים משהו שנוכל להחזיק בו. הנה, זה כזה. הנה, ככה קוראים לזה, אני מכיר את זה. יש לכל אחד מאיתנו שם פרטי. אנחנו רוצים שידעו איך קוראים לנו, ורוצים שיכירו אותנו.  אנחנו רוצים להגיד ולהגדיר את העשייה שלנו בעולם,  ובאותו הזמן אנחנו לא רוצים 'שיחזיקו כנגדנו' שם מסוים שהגדיר אותנו פעם, או שמצמצם את מי שאנחנו.  

אולי אפשר להסכים ש שם יהיה נתון שמשתנה ולא דבר קבוע? אני מנסה לבדוק. לא סתם ישנם אנשים אשר בתקופות של חיפוש העצמי, משנים את שמם הפרטי.  קבלה, אושו , נומרולוגיה, הדרך לא משנה. מה שאפשר להבין זה שמשהו בנו מחפש להתאים את השם, להוויה הנוכחת. וזו כמובן, אינה קבועה.    ויש הרי תרבויות, כמו אצל האינדיאנים, שההשתנות התמידית היא הדרך שלהם לפגוש את החיים. הם לא מנסים להפוך את הקיץ לממוזג ולא מחפשים איך לא להירטב בגשם, הם לא מחפשים פטנטים כדי שימי הוסת יהיו בדיוק כמו ימים אחרים בחודש וגם לא מזריקים בוטוקס לטשטש את סימני השנים. ולכן ברור להם כי שם שניתן בתקופת חיים אחת יש להניח שלא יתאים לתקופת חיים אחרת. קראתי על שמות אינדיאנים, למשל על שם שניתן לאחר שמיעת הבכי הראשון של התינוק וזיהוי הייחודיות שבו, ושמייצג את "הפוטנציאל".  ועל שם נוסף שבגילאי 12-14, המדיסין-מן מעניק לילד-נער והמייצג את "המטרה", והשם הבא מופיע בטקס החניכה בגילאי 18-20, כאשר הבחור יוצא לבדו למסע  שם הוא אמור  לקבל חיזיון, וממנו ינבע שמו החדש.

ואצלי,  בכל פעם שבדקתי איך קוראים לקורס בו העיסוק יהיה בתהליך שאישה עוברת במפגש שלה עם סיפור הלידה, השם השתנה. בכל פעם שניסיתי לתת כותרת שתתאם את תוכן הקורס, זה הרגיש לא 'זה'.   איך נותנים כותרת קבועה לתהליך בו האנרגיה כל הזמן בתנועה? איך נותנים שם לתהליך חי ומשתנה?

כאן, במאמר, מעניין אותי דווקא להתמקד בכותרות שאנחנו מעניקים על מנת לתאר משהו, ולהסתכל על כך שהחקירה הפנימית שלנו של המילה שבחרנו, השם, הכותרת,  טמונה בה משמעות עבור התנועה שלנו קדימה. לא אעסוק כאן בתוכן המילה, בפירוש המילוני שלה, בניתוח ההקשרים שלה. גם לא אעסוק במה זה אומר לעבוד או ללוות סיפור לידה, אלא אעסוק במרחב שבין החוויה לתיאור שלה, מתוך ההתנסות שעצם ההסכמה לפגוש את המרחב הזה, מבלי לכוון למטרה מסוימת, מכילה בתוכה התרחשות בעלת תנועה מקדמת.

נשים מגיעות אלי בדרך כלל עם משהו שיש לו כבר שם או כותרת:  ההפלה. הניתוח. האובדן. הרופא. הטראומה. ההתפרקות. האכזבה.

אנחנו אוחזות בשם איתו היא באה, כמו בידית של דלת. הידית חשובה לנו, כי כשיש שם, כשיש משהו שהיא מרגישה ויש לה שם עבורו, זה מאפשר להתחיל לגעת בו. מניסיוני אני יודעת, השם הנוכחי, נמצא שם  כעת רק כדי להיות הידית שמאפשרת לפתוח את הדלת פנימה, הוא עדיין לא מספר באמת את שרצתה להביע.

גיתית הגיעה לקראת הלידה השניה,  היא הגיעה עם הכותרת:  הכישלון. אחזנו בידית הזו,  ורק העמקנו מגע עם הדבר הזה שכרגע קורא לעצמו כשלון, כדי להכיר אותו עוד, מתוך אותה הנחה שציינתי, שהמפגש עם המרחב שבין החוויה לתיאור שלה, מאפשר תנועה.

העמקת המגע גילתה את השכבות מתחתיה, והופיעה תחושה חזקה שעוד לא היה לה שם, כשהיא התבהרה תיארה גיתית חוויה של אובדן. מהנקודה שבה אובדן 'עלה לכותרות',  טיפס אל מעל השכבות והתגלה לאויר - חווית האבל שלה, קיבלה מקום להיות.  היא הכירה באבל שבה על מה שלא קרה, על מה שנמנע ממנה, ועל מה שהיא איבדה.

אצל גיתית עצם הזיהוי איפשר ביטוי לאבל שלא קיבל מקום עד אז, ומתן המקום לאבל איפשר תנועה.  אבל גם עצם הזיהוי עצמו, של מה שנוכח והופעת התיאור המתאים, הוא כשלעצמו כבר מאפשר למשהו להשתנות, ובכך אני רוצה להמשיך לעסוק כאן.

יש פעמים בהם אני פוגשת אישה, לרוב סביב סיפור הלידה שלה, כשהסיפור הפנימי בתוכה חיפש דרך לספר את עצמו, אבל הוא היה כל כך לא מוכר לה, או לא תואם לסיפור החיצוני, כך שלא היה לו שם. (זה יכול לקרות למשל כשהלידה נחשבת לטובה בפרמטרים חברתיים ואולם היא חווה משהו קשה בכל פעם שהיא פונה בתוכה אל חווית הלידה ). וכשאין שם, המשהו שהיא חווה, נראה כאילו הוא לא קיים. מה היא תגיד ? ...אני מרגישה משהו בתוכי ...  שיש לו תחושה.. זה מרגיש כמו...   

במקרה כזה, אני יודעת שאני פוגשת אישה שלא הייתה לה ידית, ומכיוון שלא הייתה לה ידית, היא לא אמרה כלום, ולא עשתה כלום  -  כי אם אין במה לאחוז, אז אולי זה לא באמת נמצא.  הקולות המוכרים כאן יהיו : 'אולי זה רק נדמה לי'  'זה בטח תכף יעבור' ודומים להם.

כשאין שם מוכר, אנחנו מתבלבלים.   מצד אחד נרגיש שיש שם משהו... מצד שני הוא לא מוגדר ואני לא מוצאת לו שם מוכר, אז אולי אני סתם מדמיינת..   ואז, הוא נשאר שם בפנים, בלי שניצור איתו קשר.   

אני מניחה שיש הרבה יותר מקרים של אנשים עם כאבים פנימיים עמומים, או לא מוכרים, שמגיעים מאוחר מאד לקבלת טיפול רפואי לעומת אנשים שהביטוי אצלם מופיע עם סימפטומים חיצוניים ברורים.

ידית או מנעול?

נוכחות של שם יכולה להוות ידית, אם נשתמש בה כך, אבל לעיתים היא מתפקדת כמנעול.

"הזוגיות שלנו היא זוגיות מורכבת. אנחנו באים ממקומות מאד שונים"  מילי אומרת לי בנחרצות.   עבדנו קצת עם השמות, עם הכותרות שהיא נתנה לזוגיות שלהם.  גילינו שהיא הרגישה כך לפני הרבה שנים ומאז – היא כבר לא באמת יודעת מה זה אומר עבורה 'זוגיות מורכבת' או 'מקומות מאד שונים'

זמן רב היא הייתה נעולה בתוך הכותרות האלה.  העצירה המשותפת שלנו על החוויה הנוכחת שלה כרגע בתוך הזוגיות, הביאה לתיאורים שונים לגמרי , מה שאיפשר לביחד שלהם להגיע אחרת ללידה הקרובה.

אני מכירה את המנעולים האלה אצלי.   למדתי לשים לב לזה, זה קורה כשאני מתארת משהו באותן המילים פעם אחר פעם, או נשארת עם אותו התיאור לאורך זמן רב.  אם רק אעצור רגע, אוכל לשים לב שאני בעצם לא מרגישה כלום כשאני אומרת את זה, וזה מיד מסמן לי שאין לתיאור הזה שום קשר אלי כרגע, כלומר, הוא לא תואם את החוויה שלי כרגע.

ולמה היא משמעותית כל כך, ההתאמה?   ההתאמה היא כמו מפתח,  היא מכילה בתוכה את התנועה קדימה.  היא מאפשרת לאבל את המקום שלו, פשוט כי רק אז מתפנה מקום לחיים. היא מאפשרת לחווית הזוגיות לגלות עוד פנים שלה, כי אז הם יוכלו להמשיך לנוע ביחד.  

מפתח?

אני קוראת את המשפט שנכתב למעלה: 'ההתאמה היא כמו מפתח' , וזה לא מניח את דעתי. הגוף לא מתרווח ונושם רחב עם התיאור הזה. מפתח היא מילה נהדרת. אומרת המון. אבל אני לא מרגישה אותה פועמת כרגע. אני מזהה שיש שם עוד משהו משמעותי,  ואני שוהה שם רגע עם שאלת ההתאמה, עם המשמעות של התאמת מילה לתחושה. הנה זה מופיע בבירור: רק ככה זה חי. כן, זה מה שזה, כשמשהו מותאם הוא יוצר בי תחושת חיות! לפעמים זו פשוט נשימה רחבה שמנשימה ומחייה את התאים, והקלה גדולה ולפעמים זו ממש עוררות לפעולה, כמו פעימה שמזיזה אותי, מניעה אותי, מפעימה אותי כך שמתעוררת בי תשוקה לחלוק את החיות הזו, ליצור איתה משהו חי.

כן, עכשיו הגוף מתרווח אחורה בכיסא.  עכשיו זה זה.

המעניין הוא, שהפעימה שמופיעה והנשימה שנכנסת, לא קשורות  לאיזה פתרון שצץ עבור בעיה כלשהי, או למציאת הצד החיובי של משהו. לתחושת ההתאמה אין אג'נדה מלבד החוויה החיה שמתרחשת מעצמה כשמשהו בתוכנו מרגיש שאנחנו פוגשים אותו בדיוק באופן שהוא הווה כרגע. להתאמה אין אג'נדה מלבד ההתאמה עצמה.  כלומר גם אם אפנה אל משהו בתוכי והזיהוי שלו יביא איתו כאב,  גם אז, אם הוא תואם, החוויה תהיה הקלה. גם אז, תיכנס נשימה, ואולי אפילו ארגיש תחושת חיות  מתעוררת. הגוף שלנו יודע להחזיק בתוכו את הפרדוקס הזה, ואפילו לנוע קדימה מתוכו.

הרגשתי את זה כשקראתי את הספר 'נופל מחוץ לזמן' של גרוסמן. מצאתי את עצמי קוראת ומרגישה חיים –והרי הספר פורט לפרטים את  חווית החסר וכאב הכמיהה.  ובכל זאת ככה זה הרגיש. ככה זה הרגיש לפגוש מילים שהולמות את החוויה באופן כה מדויק ורחב. גרוסמן נתן לזה מילים.  לדבר הקשה העמוק מכל שלא ידענו להגיד. כי איך אפשר. והוא מסיים את ספרו, בכאב שובר מהמחשבה שאפשר, שנמצאו, שהוא מצא ל – זה , מילים.

כשהופיע השם הנוכחי לקורס – חבל הטבור של הסיפור – (ואני לא מתחייבת שהוא לא ישתנה בהמשך..) זיהיתי אותו כמובן לפי תחושת ההקלה שהוא הביא איתו עם משב של  שמחה וחיות מרעננת.   אבל עוד משהו קרה, משהופיע השם, הוא משך אותי אליו, להכיר אותו עוד.   

תנועה מתרחשת מעצם המגע בחומר חי

גיליתי שכל מילה בשם שהופיע סיקרנה אותי. הצירוף החדש סיקרן אותי, קראתי עוד ועוד חומרים על הפיזיולוגיה של חבל הטבור, עלו בי הבנות על חיבור על ניתוק על מעבר בין-ממדים...  והן עדיין ממשיכות להופיע.  השם עצמו משך אותי לגעת בו עוד ועוד, וחלקים נוספים של העבודה בקורס התגלו לי דרכו.

פרופ' יוגין גנדלין,* (Focusing, Thinking at-the-edge) שהחומרים שלו מרתקים אותי, מתאר בכתביו בדיוק את זה. את ההבנה כי סוג המגע הזה,  מגע עם המובלע  (Implicit)  ועם האפשרות לתאר אותו, מכיל בתוכו תחושה של חיות ורעננות, ותנועה.  תנועה מקדמת.

וכך בדיוק אני מזמינה את עצמי לחוות - תחושת חיות,  תנועה. לכן, אני מוצאת את עצמי מסכימה שוב ושוב להכנס למרחב הזה. לקחת את הכותרת שקיימת, ולהשתמש בה כידית על מנת לפתוח את השער אל מה שנמצא מאחוריו. גם כשהמרחב מרגיש מעורפל ולא מוכר. לכן אני גם מזמינה את מי שמולי להכנס לשם, כי לספר את הסיפור באופן שבו היא סיפרה אותו עד כה, להשתמש במילים שהיא כבר מכירה  - לא יאפשר שום דבר חדש או אחר.

אני יודעת שברוב המקרים כשאנחנו מדברים על משהו, מספרים אותו, מתארים אותו, זה כי חלק שם בתוכנו מבקש איזושהיא תנועה אחרת ממה שהיה עד כה. אני גם יודעת שבתיאור הרגיל, אנחנו עדיין לא יודעים עליו כלום, וגם לא על סוג התנועה שהוא מבקש.  אנחנו רק יודעים שיש שם משהו שמבקש תנועה.

כשאני מקשיבה לסיפור והוא לא מעורר בי כלום, כשאני מקשיבה למילים, שלי או של האחר, והגוף שלי לא מגיב בחיות, (כאב או שמחה, לא משנה, העניין הוא תגובה חיה), אני יודעת שבדיוק שם יש משהו חי שמבקש להיוולד.

וממש כמו בלידה של תינוק, רגע לפני שהוא נולד זה נדמה לנו כל כך רחוק, רגע לפני שהוא נולד הכל מרגיש מעורפל ולא ידוע.    והציוד היחיד שיש לנו באיזור הזה היא הידיעה, הידיעה שיש שם תינוק.

אשמח לשמוע הרהוריכם