מחשבות על ליווי לידה – נקודת מבט של יולדת

כתבה: מיכל

הלידה של ביתי. הלידה של בני. לידות ילדיי מלוות אותי בימים אלו, שונות זו מזו. קצותיהן נוגעים בי, מתלפפים לרגע, מותירים איזו תחושה או זכרון. שתי לידות דומות בהתנהלותן ה"טכנית". התנהלות משתקת לעיתים, מרגשת לעיתים. לידה של תינוק - לעיתים בלתי אפשרית, לעיתים יש בה רק ניצוץ וקסם. זווגם זו חולקות רגעים של יאוש, רגעים של התרוממות רוח. רגעים בהן הכל נראה בלתי אפשרי ורגעים של ביטחון כל כך פנימי ועמוק בעצמי שלו הייתי יכולה, הייתי מתרוממת מעל הקרקע. לעיתים נראה שאני כולי בתוך מה שקורה, ולעיתים הנוכחות שלי כל כך רופפת ב"כאן" וב"עכשיו" שאני עוד רגע נעלמת, הופכת שקופה יותר ויותר לנגד עיניי. הרבה הייתי יכולה לכתוב על הלידות האלו, ואני עושה זאת לעיתים. אבל הן עוד לא מאחוריי, רחוק מזה, והמחשבות עליהן עוד גולמיות, מסתחררות, לפעמים כך ולפעמים אחרת. הייתי אחרת, הפכתי אחרת, הופכת אחרת, עודני אחרת. אני, היולדת, בתוך תהליך הלידה.

חוץ ממני, יש גם את מה שאני קוראת לו ה-setting (ה"סטינג"). האנשים, המקום, הצוות. באיזה בית יולדות אבחר ללדת? באיזה חדר? מה אומר לצוות? מי יהיה הצוות? מי ילווה אותי בחדר הלידה? מי יורשה להגיע להמתין בביה"ח? מי ישמור על הגדולה בלידה השניה על מנת שאוכל להיות רגועה ושקטה? מה תדירות העדכונים שתצא מחדר הלידה? איזו מוזיקה תעשה לי טוב? אורות מעומעמים או לא? אולי בכלל חושך? כן מקלחת לא מקלחת כן ג'קוזי לא ג'קוזי כן אוכל לא אוכל ועוד ועוד. בחלק אני שולטת, בחלק אני לא ובחלק אני רק חושבת שאני שולטת. הדבר הכי חשוב מבחינתי - מי שאיתי. האנשים היקרים שליוו אותי בשתי הלידות. בן זוג אוהב, קרוב, יקר, קשוב, נוגע, אסרטיבי. כזה שיעשה מה שאני מבקשת, שייצג אותי בכל מה שצריך, שילך עם הרצונות שלי. שיחזק אותי ויאהב אותי ויתמוך בי ויהיה איתי. ודולה. אישה שאין כמוה, שאפשר לסמוך עליה באמת. קשובה, עדינה, מלאת ידע ובטחון. חד פעמית.

אני והסטינג, הסטינג ואני. בית החולים אותו בית חולים. אותו החדר. צוות נפלא בשתי הפעמים, מלבד אפיזודה פה ושם. לידה ראשונה - נפלאה. חוויה נפלאה. היום, מהמקום בו אני נמצאת, גם על זה יש לי מה להגיד. אבל זה לא משנה לי, מודה. החוויה שנשארה איתי הייתה נפלאה. אותם מלווים, אותה יולדת. לידה שניה - קריסה. יאוש, משבר, סחף. קריסה. קריסה שהגיעה עמוק מתוכי. קריסה שיש לה יותר נקודות השקה עם עצמי ועם החיים שלי ממה שאני מעכלת כרגע. את אלו אני כותבת לעצמי. וכאן אני בוחרת לכתוב מחשבות על ליווי. ליווי בלידה, אבל בעצם לא רק. אני חושבת שככל שאני מגלה יותר על תהליכים באופן כללי, זהו רק ייצוג. ייצוג הולם. בחרתי שלא להתייחס לבן הזוג שכן לדעתי ולתפיסתי הוא עובר תהליך בפני עצמו בתוך הלידה.

הרבה מילים יש ללהיות עם אישה בלידה (אחרי מחשבה רבה זהו התיאור הכי "סטרילי" שאני יכולה לחשוב עליו לצורך הכתיבה).יתכן שכמות האסכולות כמספר נשות המקצוע העוסקות בתחום, כמספר הנשים שבאות להיות עם היקרות להן (בת, חברה) וכמובן - כמספר הנשים המגיעות ללדת. איני מתכוונת למנות אותן כאן באופן אובייקטיבי, אם יש דבר כזה, אלא כפי שאני רואה אותן כמשתקפות בעולמי כאישה לפני לידה, בלידה, אחרי לידה.

להיות עם אישה בלידה מוגדר לעיתים כאיפשור. אמון כה חזק בידיעתה ובכוחה ובתבונתה הגופנית של האישה היולדת, שכל מה שצריך זה לאפשר לה את התנאים. לאפשר לה את המרחב שיאפשר לכל מה שבתוכה שיודע לבוא לידי ביטוי. המלווה כמאפשרת, כפי שאני מבינה זאת, נותנת מקום בטוח ליולדת לעשות את מה שהיא יודעת לעשות ממילא. מה שהאישה בוחרת הוא נכון לה, מה שהאישה משדרת הוא מה שקורה בתוכה, מה שהאישה אומרת הוא הידיעה העמוקה שלה. איפשור שכזה נותן לאותה אישה יולדת הדהוד של הבטחון והידיעה שלה ברגע העצום והמטלטל הזה של הבאת חיים חדשים לעולם.

ליווי אישה בלידה הוא, כך אני סבורה, התיאור הנפוץ ביותר לתפקידם של האנשים הקרובים לאישה שמגיעים להיות איתה. דולה, אמא, חברה טובה. הרבה פנים יש לליווי. על מנת ללוות אישה בשביל שלה, בדרך שלה, יש להכיר את קווי המתאר הכלליים של השביל בו היא מבקשת ללכת, לעיתים הוא מאוד ברור ולעיתים הוא הבחירה שלא לדעת. גם זה שביל. ליווי יכול לעיתים להיות ממש לצידה, אולי מעט מאחוריה, של היולדת. להשתנות איתה, לנוע איתה, לסטות איתה, לחזור איתה. ליווי כזה לעיתים נראה כלפי חוץ כמסור יותר או "מרשים" יותר מאופנים אחרים של ליווי, אולם הוא מעמיד את המלווה במקום לא פשוט שעלול להוביל אותה להזדהות - וכאן כמובן, השאלה מה מתאים לאותה יולדת ולאותה מלווה. כמובן שגם עבור היולדת לעיתים מדובר בנטל נפשי לא פשוט בתוך תהליך כל כך אינטנסיבי. לפעמים ליווי הוא להישאר על השביל, גם כשהיולדת לא זוכרת שהיא אי פעם צעדה עליו. ליווי כזה דורש הליכה עקב בצד אגודל, כשימין ומשמאל מאיימת על הליווי הזדהות-יתר מחד ואדישות וריחוק מנגד, לפחות כלפי חוץ כמובן. ליווי האישה על שביל הלידה שלה מאפשר לעיתים שימוש בכלים שבארגזה של המלווה גם אם הם נראים רדיקליים באותו הרגע לאישה שאיננה זוכרת ואיננה יודעת ואיננה בטוחה. ליווי עסקי, ליווי פסיכולוגי, ליווי התפתחותי - כל אלו ועוד מהווים תהליך שבו לאחד יש שביל, לאחר יש ארגז כלים, ושניהם נפגשים בנקודה מסויימת על מנת להיות בתוך תהליך שלעיתים התוצאה בו ידועה מראש ולעיתים - ממש לא.

פעמים אחרות מוגדרת השהות עם אישה בלידה כנוכחות. נוכחות בוטחת של אישה שכבר עברה את זה (לרוב, אך אין זה מן ההכרח). נוכחות שמהדהדת את האישה, את מה שקורה לה. נוכחות בלידה כמבססת את נוכחות היולדת, מחזיקה עבורה את כל מה שקרה עד לאותו רגע, את כל מה שיכול להיות, את כל מי שהיא. הנכחה של מה שקורה כרגע גם כשהאישה הולכת ומאבדת אחיזה לעיתים, מסיבות שונות, רצויות או פחות. נוכחות כזו מחזיקה את הזמן ואת חוסר החשיבות של הזמן, את התהליך ואת היותו לא דומה לשום תהליך אחר בעולם, את המרחב הזוגי ואת ההשתנות שלו לעיתים בדקות בתוך הלידה. נוכחות שמחזיקה את מה שהאישה אמרה שהיא רוצה לפני הלידה, לא משנה מה קורה כרגע. נוכחות כמנכיחה נוכחות.

דולה מוגדרת גם כתומכת לידה. לא חייבים לייחס את המילה תמיכה דווקא לדולה בניגוד לאמא או חברה, כמובן, אולם היא חלק מההגדרה של הדולה. מהי תמיכה? האם תמיכה היא חיזוק? האם תמיכה היא לקיחת אחריות? האם תמיכה היא מתן גיבוי מלא ולגיטימציה לכל מה שהאישה עוברת, בוחרת, עושה, אומרת, מרגישה? יתכן. תמיכה היא מן דבר כזה שאולי אפילו לא צריך להסביר. כולנו יודעות כיצד אנחנו מרגישות כשאנחנו נתמכות. השאלה היותר גדולה היא האם תמיכה היא פסיבית, או אקטיבית במסגרת גבולות מוגדרים מראש של מה שהאישה סבורה שנכון לה, מרגישה שנכון לה, משדרת שנכון לה - או שמא תמיכה יכולה להיות גם נקיטת צעדים אקטיביים ואפקטיביים-במידה שמתערבים בתהליך. האם תמיכה היא רק לאפשר בכי, לתת לו לגיטימציה (הנה רציתי לכתוב "לתמוך") או שמא תמיכה היא גם הבעת דעה? האם תמיכה היא רק מתן תשתית לפריקה של תסכול, כעס, עצב או גם הצעה לשינוי? ללא ספק שאלות סבוכות. סבוכות עוד יותר שכן אז יתכן והמלווה בלידה נכנסת כבר לתחום הטיפול. האם להיות עם אישה בלידה זה לטפל בה? האם האישה זקוקה לטיפול? יש שיראו בכלים מסוימים בארגז הכלים של המלווה ככלים טיפוליים - שיאצו, רפלקסולוגיה, הומיאופתיה ועוד. אלו דוגמאות מצוינות שכן בשימוש בכלים אלו בתוך החיים הם לעיתים משמשים לתמיכה בגוף ובנפש ולעיתים הם מיועדים לטיפול בבעיה או סימפטום מסוים. יתכן והאישה הנמצאת עם היולדת היא תומכת/מאפשרת/מלווה בעלת כלים טיפוליים. אולם יתכן וניתן לראות בה דמות טיפולית של ממש, שנמצאת בחדר הלידה על מנת להקל על האישה בתהליך הלא פשוט שהיא עוברת (והייתי עדינה) בכלים שונים, לטפל בצורה נקודתית ביותר במשברים שהיא עוברת, אולי גם בקשיים פיזיים שהיא נתקלת בהם לאורך הלידה (מניפולציות פיזיות ושינויי תנוחה מתווספים כאן לכלים שפירטתי לעיל).

כמובן, אלו ארכיטיפים בלבד. הכל נע על התפר, בין לבין, קצת מכאן וקצת מכאן. גם אני לא הצלחתי להימנע מהמילים ליווי, איפשור, נוכחות גם ב"ראשי פרקים" אחרים. כל אשת מקצוע רואה את עצמה כפי שהיא רואה לנכון את תפקידה, את השליחות שלה, את האישה שאיתה היא נמצאת, את הנסיון שצברה.

כל אלו הן אופציות, יתכן וישנן נשות מקצוע או מלוות אקראיות שמשלבות את כולן יחד בחדר הלידה, או חלקן.

וישנה היולדת. היולדת והסיפור שלה. ולעיתים היולדת לא מכירה את הסיפור שלה. לעיתים ההכנה נותנת תוקף למה שעל פני השטח - למילים, לתוכניות, לציפיות - אולם לא למה שמתחת לאדמה היציבה שנדמה שהאישה ההריונית מתהלכת עליה. האם יכולתי להתכונן ללידות ילדיי בכלל וללידה השניה בפרט? האם התכוננתי? האם הגעתי מוכנה? האם הפקתי לקחים? האם יכולתי להפיק לקחים כשאת עצמי בקושי הכרתי? אני תוהה על כך הרבה. ככל שאני מגלה יותר ויותר את הקשר ההדוק בתוכי בין הגוף לרגש-נשמה-רוח, בין העניינים הלא פתורים לבין היכולת של הגוף שלי להיות נוכח, להיפתח, להיות איתי בריקוד הזוגי הזה שלי ושלו, מתגנבת לתוכי התחושה שבעצם שום דבר לא יכול היה להיות אחרת, כי לא ידעתי שיש בתוכי עוד משהו שזקוק למגע.

ובמקרה כזה, במקרה שלי, אולי במקרים כמו שלי, היולדת פוגשת את הסיפור שלה שם בחדר הלידה. היא יודעת, היא בטוחה, היא אסרטיבית. היא אולי מחייכת, אולי כואבת, אולי אומרת מה היא צריכה. לעיתים בוכה, לעיתים מתרגשת. ובתוכה מתחילה להתבשל מערבולת. מערבולת שמביאה איתה סחף ממעמקים. לעיתים הסחף הוא של כאב ושל יאוש, לפעמים של אובדן ושל תלישות. מערבולת מבודדת, שאי אפשר לתאר אותה במילים. ולפחות אצלי, מערבולת שאינה משתקפת החוצה. אי אפשר לברוח ממנה, להתכונן אליה. אי אפשר להגדיר אותה באותו הרגע. לעיתים האישה פשוט תתנתק, לעיתים היא תרגיש כל כך לבד שתנסה לעשות הכל כדי לחבר אליה את אלו שנמצאים איתה. לעיתים היא תמזער את מה שעובר עליה אבל תהיה מכווצת בלי די. לעיתים היא לא תבין מה קורה לה עד כדי כך שהיא תקפיד לשדר בטחון-יתר בעצמה ובצרכים שלה - וחלק מסוים בתוכה יקפיד לוודא שהבטחון נראה היטב אצל הסובבים אותה, עד שיהיה קשה עד מאוד לשים לב לניואנסים - היא תעבור מתנוחה לתנוחה, ממים למיטה, תקבל החלטות, תנהל שיחות. אבל משהו בתוכה יזעק החוצה. שמישהו יהיה איתי. שמישהו ישים לב. שמישהו יעצור את הכל רגע ויאפשר לכל החוטים להיפרם ולהתחבר מחדש, הפעם בצורה אחרת. לי קרו כל אלו בבת אחת. לא הייתי צריכה איפשור, ולא הייתי צריכה נוכחות, ולא הייתי צריכה תמיכה או טיפול. כלומר, הייתי צריכה את כל אלו. אבל בעיקר הייתי צריכה שמישהו יציל אותי.

אני לא כותבת את זה כי אפשר היה לעשות משהו. אני כותבת את זה - בלי סיבה בעצם. אולי כדי שמישהו ידע שהאופציה קיימת. שהאקטיביות היא לאו דווקא דבר רע. שהתערבות בתהליך היא לפעמים הצעד הכי חשוב שאפשר לעשות. שלפעמים גם האישה הבטוחה ביותר לא יודעת וצריכה שמישהו, לרגעים, ידע במקומה.