‏

נתחיל מהסוף.

נולד לנו בן בכור במשקל 3.580 ק"ג ביום שבת , 08/05/2004, ערב ל"ג בעומר, י"ז באייר, בשעה 07:10 בבוקר בבי"ח ליולדות "ליס" שבתל אביב.

ציפינו מאוד ללידה. כבר משבוע 38 התחילו ההשערות לגבי התאריך בו יחליט העובר לצאת לאוויר העולם. כל אחד נתן תאריך אחר. אמא שלו, בנתיים, לקחה חופש מהעבודה ובכל יום צעדה קילומטרים רבים במטרה לזרז את בוא הצירים. בנצו'ק הקטנטן החליט בנתיים כי טוב לו ונעים ברחם החם ושהוא יחליט בעצמו מתי לצאת ולא יחליטו עבורו.

תאריך הלידה המשוער היה ה- 04/05/2004 .

פרט לצירונים לא סדירים (ובהחלט לא כואבים)לא היה סימן ולו אחד לתחילת לידה. מוניטור מעקב נעשה אחת ל-3 ימים החל משבוע 38. בשבוע 39, במסגרת המעקב השגרתי , הייתה פתיחה של 1.5 ס"מ אך ללא צירים ואנחנו המשכנו לחכות .

ב-05/05/2004 ( חמסה, חמסה, חמסה..) לא ישנתי כל הלילה. הבטן כאבה מאוד ולא יכולתי להשכיב את הגוף כי בתנוחת שכיבה הכאבים היו בלתי נסבלים , אז כל הלילה ישנתי,אם אפשר לקרוא לזה שינה, בישיבה.

כמו הלילה הזה , גם בלילה שבא אחריו, היו אותם הסימפטומים. הרגשנו שמשהו מתחיל לקרות...

ב-07/05/2004 , יום שישי בבוקר התחילו צירים אמיתיים. .. וכמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה ומקריאת ספרים במהלך ההיריון, התחלנו לספור אותם ואת משכם על מנת לעקוב ולראות כיצד מתפתחים.

מהבוקר ועד השעה 18:00 בערב, הצירים תקפו פעם בשעה.

בשעה 18:00 הם החלו להיות תכופים יותר והופיעו אחת לחצי שעה למשך דקה או שתיים.

החלטתי להיות אמיצה ולפעול לפי התכניות שנקבעו מראש וכך מצאנו את עצמנו נוסעים לעבר ההורים בכ"ס לארוחת שישי שכאמור תוכננה מראש.

עוד בדרך הצירים החלו לתקוף אחת לחמש דקות וידענו שזה רק עניין של זמן...

במהלך הארוחה הם המשיכו להופיע כל חמש דקות כמו שעון שוויצרי ואחרי המנה העיקרית ולפני בוא הקינוח החלטנו לסור לבי"ח...

בשעה 22:30 בלילה הגענו לבי"ח ליס. חיברו אותי למוניטור והוא הראה צירים יפים וסדירים ולפי תגובת האחיות במיון יולדות נראה היה שיש מקרים יותר מתקדמים מאיתנו ושהנה אוטוטו אנחנו משתחררים הביתה. מה גם שאחרי שניתקו אותי מהמוניטור, בבדיקה ידנית הפתיחה הייתה רק 1.5 ס"מ.

סיימנו את המוניטור והמתנו לבדיקת רופא ושחרור הביתה.

כעבור 20 דקות, נכנסנו לרופא שבדק אותי ואמר שיש לי כבר פתיחה של 3-4 ס"מ.(!!!).

 למרות הכאבים שהפכו לחזקים יותר ויותר קפצנו משמחה וחיכינו להוראות הצוות.

היות שחדרי הלידה היו מלאים, ביקשו מאיתנו לעשות קבלה במחלקת טרום לידה וכשיתפנה חדר לידה, יעלו אותנו אליו. החלטנו להמתין יפה ובסבלנות ברחבת בית החולים ולהתעדכן כשניתן יהיה לעלות ישירות לחדר הלידה.

בנתיים הגיעו הוריו של בעלי היקר ואימי ואחותי ושוחחנו לנו בחוץ וטיילנו. יש לציין שהצירים היו כבר ממש כואבים אבל התנועתיות וכוח הרצון, עזרו לי מאוד להתמודד איתם. לאחר שעתיים של טיולים ברחבי איכילוב התעייפתי וביקשתי לעלות לחדר לידה. לשמחתי , חדר הלידה הטבעי , שנרשמתי אליו מבעוד מועד, היה פנוי והעלו אותי אליו.

המתנו למיילדת  שקיבלה את פנינו ונכנסנו לחדר לידה בשעה 02:15 אחר חצות . חיבור למוניטור הראה צירים מכובדים ועדיין פתיחה של 4 ס"מ. המיילדת הכינה אותי פיזית וגם נפשית כאשר הודיעה לי שזה ייקח זמן כי זו לידה ראשונה ושלא אצפה ללדת במשמרת שלה. ( היא עבדה עד 07:00 בבוקר). חשבתי לעצמי איך אתמודד עם הכאבים הכ"כ חזקים הללו ולא הייתה לי תשובה...

הצירים היו כואבים מאוד מאוד מאוד והחלו להופיע כל חצי דקה, כך שלא יכולתי אפילו לנוח בניהם.

בנתיים, שחררנו את הוריו של החצי לביתם והבטחנו לעדכן.. אמא ואחותי  נשארו איתנו כל מהלך הלידה.

בשעה 04:45 ,שעתיים וחצי מהרגע שעלינו לחדר הלידה,  הפתיחה התקדמה כבר ל7.5 ס"מ והתעודדתי.. הנה ,זה עוד מעט נגמר..

בשעה 05:10 הפתיחה הגיעה כבר ל- 9 ס"מ וסוף סוף התחילה הלידה.

צירי הלחץ היו תכופים וכואבים ולחצתי חזק מאוד על מנת שהראש יצא. אבל... בנצ'וק  התעקש להישאר עוד קצת בפנים ( מה אני מפריעה לו באמצע מסיבת הפרידה מהרחם..?) ואני סובלת בשקט ובלי שום משכך כאבים. ( רציתי טבעי, לא?). ניסינו את כל סוגי התנוחות האפשריות והלחץ באגן היה חזק וכואב. בשעה 07:00 בבוקר מתחלפות המשמרות. המיילדת נפרדת מאיתנו ובמקומה מגיעה מיילדת אחרת. ג'דעית אמיתית. פשוט מקצוענית.

היא שולפת את ראשו של בן ומסבירה לי בקשיחות כיצד לנשום על מנת שתוכל להוציא את הכתפיים מבלי "לקרוע" אותי. ( כל כך לא רציתי תפרים..)הלחץ והכאב היו עצומים אבל חשבתי, נו עוד מאמץ אחד אחרון וסיימנו. בעודי מתפללת לאלוהים ונותנת למיילדת לבצע את עבודתה, נשמע הבכי.

בשעה 07:10 בבוקר בן יצא לאוויר העולם.

לאחר תשעה חודשים של הריון מ-ד-ה-י-ם  ולאחר חמש שעות של תהליך לידה כואב, אמיתי, חווייתי.

תינוק לבן כמו שלג, ממש שקוף.

קצת מעוך מהמאמץ, קצת עייף מהדרך  אבל עומד במבחן אפגר בציונים 9 ו- 10 .

רחל המיילדת  מניחה אותו על הבטן שלי ולאחר מכן שוקלת ועוטפת את החבילה הקטנה ומחזירה לי אותו שקט ורגוע.

אין מילים שיכולות לתאר אושר כזה.

החיים מתמלאים ברגע האלוהי, הפלאי הזה ולפתע הכאבים הופכים לזניחים והייצור הקטן והעטוף הזה הופך למוקד העניינים.

ומאז ועד היום ובכלל!

אוהבים בלי גבולות,

אמא ואבא שלך.