קמתי מוקדם בבוקר , נרגשת ומאושרת עם ציפייה גדולה לקראת הביקור שלי בחדר הלידה.

כאבה לי הבטן וליבי פירפר...לא, לא הייתי עם צירי לידה. הייתי עם כאבי בטן של התרגשות גדולה... היום אני מבקרת פעם ראשונה בחדר לידה כדולה מתלמדת.. היום , אני הולכת להיות שותפה באופן כזה או אחר לפאר היצירה!

הייתי צריכה להתייצב בבית החולים בשעה 07:00 בבוקר בדיוק על מנת להתחיל משמרת.

הגעתי עם חברתי ללימודים ועלינו  לקומה השלישית של הבניין למיון יולדות .כבר בכניסה היה שם הריח המוכר. אותו ריח שזכרתי היטב מהלידה של בני. שמן השקדים ..

קיבלה אותנו מיילדת מקסימה שעשתה לנו סיור מפורט ויסודי בחדר המיון, בחדרי הלידה ובמרכז הלידה הטבעי/ פרטי/ חדיש שלהם.

בחדרי הלידה, עידכנה אותנו המיילדת האחראית שישנה יולדת שרק הגיעה וקיבלה אפידורל ובנתיים אין התקדמות והצמידה אותנו למיילדת שלה על מנת שנלווה אותה בלידה.

נכנסנו אל חדרה של היולדת והמיילדת הראתה לנו כיצד היא מבצעת תהליך מסויים אצל אותה יולדת.

ריחו החזק של השמן, המראה המיוחד של אותו תהליך , העובדה שאני ערה מ05:00 בבוקר וקיבתי הריקה - כל אלו גרמו לי בשניות הראשונות לסחרחורת קלה ולשאלת השאלות: "האם בחרתי במקצוע הנכון?" ובכן, מהר מאוד הבנתי שכן. העיניים התרגלו למראות הייחודים , העייפות הפכה לאדרנלין ולאנרגיות בלתי נדלות , ההתרגשות לא ידעה גבולות ותוך כמה דקות מצאנו את עצמנו מעסות אותה במרץ, מסייעות לה להתנועע על מנת להקל על חוסר הנוחות והכאבים , שרות לה ומצחיקות אותה ובין לבין גם לומדות להכיר את אותה אישה מדהימה שהסכימה לשתף אותנו בתהליך הכל כך אינטימי שלה ושל בעלה.

בעלה, לעומת זאת, לא ידע נפשו מרוב אושר שראה את צמד המתלמדות מגיעות לחדר ומתחילות להרגיע ולנחם את אשתו, עכשיו הוא היה פנוי לצאת לשאוף קצת ניקוטין ולחטוף איזו לחמניה עם שניצל שפינטז עליה משש בבוקר... וכך מצאנו את עצמנו 3 נשים בחדר אחד. היולדת הנפלאה , חברתי ללימודים ואנוכי כל כך מבינות אחת את השנייה, גם מבלי לדבר. היה מספיק מבט אחד של אותה יולדת בשביל שנדע מה טוב לה ומה פחות.

העבודה בחדר לידה התגלתה לי  כעבודה לא קלה בכלל. גם נפשית וגם פיזית. את כל הזמן צריכה להיות ערה למתרחש סביב, להיות שם לצידה של היולדת ולספק את צרכיה כמה שאפשר ועל הצד הטוב ביותר.

כאמור,

עיסינו,

ניסינו,

כיסינו,

ריצינו....  ובהחלט לא מיצינו.....

בשעה 11:00 בבוקר הפתיחה של אותה יולדת היתה 6 ס"מ וכך היא נעצרה. המיילדת הציעה לנסות עיסוי פטמות ולראות האם זה עוזר לקדם את הפתיחה. ( חבל סתם לתת זירוז). הגוף שלנו זה משהו מדהים! לאחר שהיולדת עיסתה את פטמותיה במשך 20 דקות, הפתיחה גדלה בס"מ והיינו מאושרות! המשכנו לעודד במרץ למרות שכבר ניכר היה שהיולדת עייפה ותשושה. המיילדת החליטה לתת מנה קטנה של פיטוצין ( חומר הזירוז) . לאחר זמן קצר הפתיחה הגיעה ל- 10 ס"מ והגיע רגע האמת.

התחילו צירי הלחץ והיולדת לחצה והתאמצה. משני צידיה , עמדנו חברתי ואני והרמנו והחזקנו לה את הרגליים מכל צד.

את הרגע הזה לא אשכח לעולם!!

אחרי 5.5 שעות של מאמץ עילאי, צעקות, בכי,קושי ,כאב וגם צחוק והתרגשות -מעין מערבולת של רגשות ותחושות ושעות שעוברות כמו שניות, יצא לו ראש קטן וחמוד וממש הרגשתי שהכל נעצר, כמו ב-slow motion  פתאום לא כואב שום דבר, הכל נהיה שקט ורך.מייד לאחר הראש, נפלטה התינוקת המקסימה מרחם אימה והיא הונחה על אמא שלה שכל כך חיכתה וציפתה לה.

ואנחנו- לא יכולנו לעצור את הדמעות.....

וכל מילה מיותרת!!!