סיפור הלידה של אור, גיסתי.

כשגיסתי נכנסה להריון, מתחילת ההריון ועד סופו ליוויתי אותה בעצות, טיפים וכל מה שיכולתי לעזור. מכיוון שבעלה נבהל מטיפת דם ועושה טיפולי שיניים בהרדמה מלאה ואני כ"כ "מבינה", סוכם שאלווה אותה לחדר לידה. מבחינתי, שלא חוויתי אף פעם לידה "אמיתית", התרגשתי לקראת חוויה ממש.

כשבוע לפני התל"מ, יום ד', בבדיקה שגרתית, הוחלט לא לחכות עוד שבוע ולבצע זירוז . כשהיא מבי"ח איתי על הקו בוכה שרוצים ליילד אותה, ואני בעבודה, נכנסת לאינטרנט ובודקת איזה זירוז עדיף לה, ומה היא צריכה "להגיד לרופאים". לבסוף הוחלט על פרוסטגלנדינים, ונתנו לה חצי טבליה.  לאחר כמה שעות רצתי לבלינסון לעבור איתה ביחד את הצירים, וכדי לנסות לזרז ולגרום לפתיחה, צעדנו ביחד, ודיברנו. מאוחר יותר הצירים  נרגעו מעט, אור ניסתה לישון, ואני, מפחדת שהבטחתי ולא אהיה פה,אז נשארתי לישון על ספסל בחוץ. בבוקר התעוררתי משינה לא שינה וכשראיתי שהיא עדיין ישנה, נסעתי הביתה, לארגן את הילדים לגנים, ולנסות לישון קצת. יום ה' עבר כמעט בלי צירים, והחליטו לתת עוד טבליה. בלילה שבין חמישי לשישי, אור מתקשרת ומבקשת שאגיע כי כואב לה נורא, ואחרי שעה, כשרציתי לצאת, התקשרה שוב שלא צריך והיא מנסה לישון.

בשישי בצהריים שוב הגעתי אליה, ושוב צעדנו מסביב לכל בלינסון (למי שלא מכירה, מרחק לא מבוטל), עלינו וירדנו מדרגות, וכל זה תוך שיחה כייפית ונחמדה על כל הא ודא שיכולנו לחשוב עליו.  אך לא היתה התקדמות משמעותית בצירים, וחזרתי הביתה. בשישי בלילה, לפני שהספקתי אפילו לחשוב על שינה, לאחר טבליה נוספת, התחילו שוב צירים כואבים, חזרתי לבלינסון, ושוב צעדנו ודיברנו, עד לשלב שאור לא יכלה לסבול יותר,השגתי לה כדור מאחד החדרים היא ישבה עליו קצת ועדיין לא יכלה לסבול לבסוף עלתה למיטה,היא שוכבת על הצד, אני שוכבת לידה, נושמת איתה ומעסה אותה, עד שנרדמנו שתינו.

בשבת בבוקר שוב נתנו טבליה, ושוב התחילו צירים כואבים, פתיחה קצת התקדמה, ומכיוון שכ"כ כאב לה, הכניסו אותנו לחדר לידה בפתיחה של 2.5 ס"מ.

הגענו לחדר לידה ואור רצתה מייד אפידורל, האמת, אחרי 4 ימים של סבל, מאד הבנתי אותה, ותמכתי בה. ואז, לעלות למיטה, מוניטור ועירוי כהכנה לאפידורל, ולאור מאד כואב לשכב על הגב, מנסים מוניטור על הצד, שלא כ"כ הולך, ואני מציעה קצת מקלחת, להירגע מהלחץ והכאב, ואח"כ אפידורל. המיילדת (הממש לא נחמדה, יש לציין) בחוצפתה מודיעה לאור ולי ש"היא לא תצליח ללדת בלי אפידורל,ואם לא נעשה עכשיו הרופא מרדים ילך ולא יהיה אפשר לעשות בכלל", ואני מסבירה בעדינות, שאור מאד רוצה אפידורל, רק מנסות למשוך עוד קצת זמן מקלחת ותנועה, לפני שאור תהיה מרותקת למיטה עקב האפידורל. התחלפה המשמרת וקיבלנו את איציק המיילד המדהים, לאחר מקלחת של שעה בערך, אור עולה למיטה למוניטור ועירוי לפני האפידורל, בבדיקה – פתיחה 3.5 ס"מ. איציק יוצא החוצה, ואני נושמת עם אור ביחד, ומעסה, מנסות להתגבר על כאבי הצירים למרות השכיבה על הגב. בקושי עוברות 10 דקות ואור "מתקפלת"  ואומרת לי "יוצא לי, יוצא לי", ואני מחזיקה לה את היד, נושמת איתה, ומסבירה לה שהיא בפתיחה יחסית קטנה, ולא יכול להיות שהילדה תצא עכשיו ואומרת לה שהיא יכולה לנשוך לי את היד כשממש יכאב לה, אחרי עוד ציר אחד של הזדהות עמוקה איתה (הרעיון של הנשיכה לא היה כ"כ מוצלח) באה עוד "התקפלות" ועוד "יוצא לי " , אני צועקת שמישהו ייכנס, ונכנסה מיילדת אקראית, ביקשנו לבדוק פתיחה – 9.5 ס"מ. המיילדת יצאה בזריזות לקרוא לאיציק, המיילד המדהים, ואני בינתיים ביד אחת (לא העזתי לעזוב לאור את היד, גם לא יכולתי..), מוציאה את השמן שקדים מהתיק, כדי שלא יהיו קרעים או חתך. איציק נכנס, ומסביר לאור שהיא ממש תיכף יולדת, לוקח את השמן ומתחיל לעסות הפירנאום. אור עוד מספיקה לצעוק ולומר שהבטיחו לה אפידורל, והיא לא יולדת בלי.. ואז באינסטינקט מדהים לוחצת, והראש של הילדה מופיע, עוד 2-3 לחיצות קצרות, ונויה, האחיינית המדהימה שלי בידיים של איציק!!!!!!!!!!! ואור, גיסתי האמיצה, ילדה בלידה טבעית לחלוטין, עם קרע קטנטן (ממש שריטה, לדברי איציק), שאפילו לא הצריך תפרים.

אור ועמוס , תודה שנתתם לי להיות חלק מהחוויה המדהימה הזו, תודה שנתתם לי לחוות לידה "אמיתית" בפעם הראשונה בחיי, ותודה שנתתם לי להיות ברגע שבו המקצוע שלי בחר בי.