בס"ד

סיפור הלידה של נחשון

ביום שלישי בבוקר קמתי עם כאבים קלים שהתחילו מהמותניים לעבר הבטן. כיון שזו לידה ראשונה לא ידעתי האם אילו "הצירים" המדוברים. בכ"א החלטתי ל"הוריד הילוך" ולנוח הרבה כי הבנתי מקריאה על הלידה שאזדקק לכל פירור של כוח (בהמשך הבנתי עד כמה זה נכון...). לא אמרתי לאף אחד כי חשבתי שעד שזה לא ישבית אותי אין טעם להגיד לאנשים.. בערב שאלתי את גיסתי האם יכול להיות שאילו צירים והיא אמרה שיכול להיות..

כך זה המשיך עד יום חמישי בלילה (יום לפני התאריך המשוער). בערב הלכתי לבקר חברות שמהן הלכתי הליכה מהירה ברגל כדי לזרז את הלידה.

קבעתי עם פני, הדולה, שאתקשר אליה יום לפני התאריך המשוער. כאשר דיברנו בערב אמרתי לה שכנראה כבר לא אלד לפני התאריך כמו שחשבתי וסיפרתי לה שניקיתי את כל הבית ניקיון יסודי במשך השבוע והיא אמרה שזה סימן שהלידה מתקרבת.

בבית בישלתי מהר לשבת והמשכתי לנקות והרגשתי שאמי ז"ל כועסת עלי ואומרת לי שאלך כבר לנוח.

באותו לילה התעוררתי מכאב מחזור נוראי שהרגשתי כי עבר דרך כל הבטן. חזרתי לישון כשאני שואלת את עצמי עד כמה אוכל לישון ותוהה אם זה היה ציר (כנראה שכן).

בבוקר ירד הפקק הרירי ופחות או יותר מאז התחלתי לשלשל והבנתי שהלידה אכן מתקרבת. התקשרתי לפני ותפסתי אותה בבית החולים, אחרי הלידה של אשה נוספת שבה תמכה. היא אמרה לי שזה סימן טוב אך שיכול להיות שאלד גם בעוד שבוע וסיכמנו שנדבר שוב לפני שבת ונחליט מה לעשות. לפני שבת אמרתי שאין חדש וסיכמנו איך להודיע לה אם נלך לבית החולים.

בערב שבת הלכתי לישון בשמונה ואמרתי לאישי שאני מציעה גם לו ללכת לישון כי אני לא יודעת כמה זמן נוכל לישון. ב12 בלילה קמתי לשירותים ואז החלו צירים שכבר לא נתנו לי לישון.  כדי לעזור לעצמי  עשיתי תרגילים של סיבובי אגן כשאני נתמכת בהסקה, בכסא, על כדור הפיזיו ובנוכחותו של אישי. עד שבע בבוקר נשארתי בבית כשאני חושבת שהצירים כבר סדירים ושאני באמת לא יכולה יותר..

חשבנו ללכת לבית החולים ולעזור לזרז את הלידה אך כיון שירד גשם החלטנו לנסוע. האויר היה קריר וצלול והרגשתי הרגשה של חגיגיות. כשהגענו לבית החולים התחלתי לפחד ותדירות הצירים ירדה ביותר. פני הגיעה מהר ועזרה לי לאזור אומץ להכנס לבדיקה. הייתי בטוחה שאני כבר בפתיחה של ארבע לפחות. הסתבר שרק של 2 ומחיקה של  80% וצירים לא סדירים...  אמרו לי שאני משוחררת הביתה ושאם ארצה אוכל גם להישאר בבית החולים. החלטנו לשחרר את פני ולהודיע לה רק כשאכנס לחדר לידה ולחזור הביתה. לאחר בדיקות נוספות וחילופי משמרות השתחררתי בשעה 11:30 והלכנו הביתה. כל הדרך לא ירד גשם עד לרגע שהגענו הביתה. בבית הצירים התגברו והפכו לכואבים וצפופים יותר. הצלחתי למשוך עד 4 ורבע ואז הרגשתי שאני באמת לא יכולה יותר והלכנו בחזרה לבית החולים, בדרך חיבקתי כמה עמודים וגדרות וקרוב מאד ל"שערי צדק" כבר בכיתי שאני לא יכולה יותר.. כשנכנסנו לבית החולים השומר איחל לי בהצלחה. נכנסתי לבדיקה, השבת כבר כמעט יצאה.. בבדיקה נאמר לי שאני בפתיחה של 4 ומחיקה של 100% אך הצירים עדין לא סדירים אבל אני יכולה להכנס לחדר לידה כי אני בלידה פעילה! השבת יצאה, אישי התקשר לפני ולמשפחה הקרובה להודיע שאני בחדר לידה. כ"כ שמחתי שאוכל להתקלח סוף סוף. כאשר נכנסתי לחדר הלידה החלו צירים סדירים, בערך כל דקה, והתחלתי להפעיל את פני ללא הפסקה בעיסויים בדרכים שונות. מכאן הכל התקדם מהר ואני זוכרת את הדברים בעירפול מסוים כי כבר כ"כ כאב לי והייתי מותשת; הגעתי לפתיחה של חמש וחצי,  עשיתי מוניטור תוך כדי ישיבה על הכדור בתמיכתה של פני (כמו שרציתי), הקאתי והדופק של נחשוני ירד ולכן העלו אותי למוניטור על המיטה, סבלתי מאד מחוסר היכולת לזוז, אישי ופני היו צוות מדהים: הוא עזר לי בנשימות, פשוט נשם איתי ביחד וזה כ"כ עזר ופני עם המסז'ים.  בשלב מסוים אמרתי "למה היא (חוה) היתה צריכה לאכול מהתפוח.." וכעסתי מאד על החטא הקדמון..

רצו לפקוע את מי השפיר וזמן קצר לאחר מכן היה ציר כואב מאד ונפקעו מי השפיר בזרם אדיר, הרגשתי תחושה של חוסר שליטה ופני אמרה שעכשו יכאב יותר ואכן כך היה, ביקשתי להכנס למקלחת ואישרו לי רק מקלחת קצרה. תוך כדי המקלחת כשאני סובלת מצירים נוראים אמרתי לעצמי כל הזמן "את יכולה" במנטרה קצבית כדי שאצליח לשרוד במקלחת...  לאחר כמה זמן של צירים כואבים, כואבים וכאשר הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורוצה ללכת הביתה ורוצה אפידורל הרגשתי שלוחץ לי מאד ושאני חייבת לעשות קקי. שמעתי את פני אומרת למיילדת שאולי הגעתי לשלב הלחיצות. העלו אותי שוב למיטה, המיילדת אמרה לי שהגעתי לפתיחה 9 ושאפשר להתחיל ללחוץ. בשלב זה הרגשתי שאני כבר לא בעולם הזה ושאני עושה דברים בכוחותי האחרונים ובחוסר שליטה מוחלט,  עם כל לחיצה צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. בשלב כלשהו המיילדת אמרה לי "עכשו את סתם צורחת". כאשר הגענו לבית החולים במוצאי שבת ושמעתי אשה צורחת חשבתי לעצמי "מה זה, איך היא יכולה" ופני אמרה לי שזה עוזר בשלב הלחיצות. בסוף צרחתי הרבה יותר ממנה..

כאשר ראיתי שמכינים את הציוד לאיסוף הדם הטבורי ומחממים את המיטה עליה יניחו את נחשון הבנתי שהסוף מתקרב. כאשר הראש החל לצאת שאלתי בשארית כוחותי "מה צבע השיער", שאלה שסיקרנה אותי מאד במשך כל ההריון ואמרו לי ששחור או חום כהה. המיילדת שאלה אותי אם ארצה לראות את הראש יוצא אמרתי שלא אך שארצה להרגיש והתחלתי להרגיש כיצד משהו מוצק ורטוב יוצא משם. בשעה 11 המיילדת שלי סיימה את המשמרת אך נשארה שם והגיעה מיילדת חדשה. הראש התחיל לצאת ופני הורתה לי לנשום נשימות מהירות רצופות. עשיתי זאת ממש בכוחותי האחרונים תוך כדי שאני מרגישה את המיילדת מכניסה את הידים ומשחררת את הראש. ב11:15 היא הוציאה את נחשון והניחה אותו עלי, גוף ורדרד שהחל לבכות. וזהו, כל הכאבים פסקו באחת! מהר מאד שאבו את הדם הטבורי והשיליה יצאה מיד לאחר שסיימו.

לא האמנתי שזו הדמות המיסתורית שהיתה ברחם שלי. לקחו אותו מיד לרחצה ושקילה וכאשר אמרו לי שהוא בן (כיון שלא רצינו לדעת את מינו במהלך ההריון) אמרתי "ידעתי". כשהחלו לתפור אותי ופני החזיקה אותו, עטוף  היטב בחיתול הסתכלתי עליו ואמרתי שהוא דומה לאחותי. הרגשתי הערכה כלפי בחדר הלידה על שהצלחתי ללדת בלידה טבעית, ללא משככי כאבים. אני עד היום לא מאמינה איך עשיתי זאת. אך בהחלט לא הייתי יכולה לעשות זאת ללא תמיכתם האדירה והמיוחדת של אישי ופני ושיתוף הפעולה ביניהם. אסיים כאן ולא אכתוב על הניתוח בשל הקרעים המורכבים במהלך הלידה כדי לסיים בשיא.