| הלידה של איה 28.10.06
אז כמו שאומרות כולן, אי אפשר להבין מה זה עד שמגיעים לרגע. ציפיתי שיכאב אבל עדיין זה הפתיע, בעיקר בגלל שזמן המנוחה בין הצירים היה קצר כל כך עד שלגמרי נעלם. הכל זכור לי כציר אחד ארוך שנמשך שעתיים וחצי. למרות קורס ההכנה וכל "החזרות" הרגשתי שבן זוגי ואני חסרי ניסיון וקצת חסרי ישע, כאילו נזרקנו לתוך מערבולת ואנחנו הולכים לטבוע והפעם אפילו בן זוגי לא יוכל להציל אותי. טוב שפני הייתה שם ונתנה לי תחושה שלפחות מישהו אחד הבין מה קורה ולאן כל זה מוביל. מאחר והרגשתי שבן זוגי סובל כמעט כמוני טוב שהיה עוד מישהו שיושיט יד לעזרה. פני גם הזכירה לי שכדאי לנשום, ולאט, ולהרפות גם יכול לעזור (כל מה שאני זכרתי זה שכדאי לעשות קולות). ככה רגע השבירה שלי הלך ונדחה ושבקשתי אפידורל כבר היה מאוחר מידי וטוב שכך. איפשהו עמוק בפנים שמחתי כבר אז שלא יכולתי לקבל את האפידורל, שזה כבר לא תלוי בי. אחר כך הגיעו הלחיצות והבנתי שכל מה שהיה עד אז זה רק ההתחלה. כבר לא היה נראה לי משנה באיזה תנוחה אהיה, בכל מקרה זה כואב, כך שכאשר המיילדת התעקשה על שכיבה בגלל המוניטור (בעקבות ירידת דופק ולחץ כללי בגלל שהייתי "פוסט דייט") לא התווכחתי. הרגשתי שהקירות רעדו מהצעקות שלי ואז פתאום זה נגמר ואיה הייתה בחוץ (אחרי סיומת לא פחות כואבת בדמות החתך). ללא ספק חוויה מטורפת שאין דומה לה. האם אעיז לעבור אותה שוב??? אולי בפעם הבאה אספיק לבדוק אם המקלחת באמת עוזרת כמו שמספרים. |
|
עמוד הבית