רננית| תומכת לידה| הכנה ללידה| הריון| לידה| הנקה,

השנה היא 1996.הריון ראשון. אנחנו זוג צעיר בראשית דרכנו המשותפת.

הסיפור מתחיל עם בדיקת החלבון העוברי שיצאה מאוד לא תקינה. המליצו לנו מאוד לעשות בדיקת מי שפיר ולא הסכמנו, בגלל הסיכון שבבדיקה. זה הריון ראשון, מיד אחרי החתונה, והחלטנו שנאהב את הילד בכל מצב ושאנחנו פנויים לטפל גם בילד פגוע, אם חס וחלילה זה יהיה המצב.
קראתי המון חומר לפני הלידה והיה לי ברור שאני הולכת על לידה טבעית , אלא שבחודש שמיני הוא עדיין היה במצג עכוז והיה נראה שנוח לו שם. בירורים במשגב לדך העלו ששם הולכים ישר על קסרי .התחלנו לבדוק אופציות אחרות. נוסף לסיבות הרגילות נגד קיסרי, ידענו גם שאם זה בן והלידה תהיה רגילה, אז נזכה לעשות לו פדיון הבן שזו מצווה די נדירה שיש בה הרבה זכויות.

התייעצנו עם מיילדת בשערי צדק (חברה של אמא שלי) והיא סיפרה לנו על ד"ר אבולעפיה שמוכן ליילד עכוזים. הלכנו להתייעץ איתו והוא אמר שהיפוך לא בא בחשבון כי התינוק גדול מדי ואין מספיק מים ושהוא ממליץ על נסיון ללידה וגינלית כי (וזה ציטוט) "שלא תצטרכי להתמודד אחרי הלידה גם עם תינוק פגוע וגם עם התאוששות מקיסרי".

כמובן שנלחצנו מהתשובה ובקשנו לדעת אם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים והוא רק הסכים לומר שבקרב הילדים בעלי תסמונות דאון יש יותר עכוזים מאשר בקרב האוכלוסיה הבריאה.
החלטנו לקחת אותו פרטי ולנסות ללכת על לידה רגילה.
הייתי אצלו במעקב כל שלושה ימים משבוע 40 ובבדיקה של סוף שבוע 41 היה מיעוט מי שפיר וקצת צירים והוחלט על זרוז בפיטוצין. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום והסכמתי ללא היסוס. ב15:00 קיבלתי את הפיטוצין וניסיתי להתמודד עם הצירים הכואבים. בגלל הלידה המיוחדת הייתי על הגב, מחוברת למוניטור ולאינפוזיה והרגשתי כמו ג'וק שהפכו אותו. במצב כזה לא יכולתי להתמודד עם הצירים ובאיזשהוא שלב, בעידוד אמא שלי ובעלי שהיו איתי בקשתי אפידורל. האפידורל החזיק עד פתיחה של 9 ונתן לי המון כוח להתמודד עם השלב השני של הלידה.
בשלב השני בעלי ואמא שלי התבקשו לצאת "זו לא לידה שמתאים לראות", הרגליים הוכנסו לסד למעלה, החדר התמלא ב:רופא פרטי-אבולעפיה, מיילדת, 2 מיילדות נוספות שרצו לראות (לא היתה אף אחרת בלידה משום מה) ורופאת ילדים ,כי פחדו שהילד לא בסדר. אחרי שהתינוק התחיל לצאת (ואחרי חתך) אמר הרופא: כשאני אגיד לך עכשיו את לוחצת בכל הכוח ולא מעניין אותי כלום, עד שאני אומר לך להפסיק. הוא פחד מאוד כמובן מכך שהראש יתקע בתעלת הלידה. וכך היה- הוא אמר ללחוץ, ואני לחצתי שוב ושוב ושוב עד שב 12:05 יצא הבן היפהפה שלנו ואפילו לא מעוך כי הראש יצא בסוף.
מיד אחרי הלידה אמא שלי ואורי נכנסו לראות אותו ואותי וחזרו רגלית הביתה (היה חג) לקדש ולאכול. אני נשארתי בהתאוששות לבד (את הילד לקחו) והועברתי למחלקה. נאסר עלי לקום, למשך שש שעות, והאמת, לא הרגשתי שאני מסוגלת לכך. ניסיתי לישון ולהרגע מהחוויה המסעירה. היה אמצע הלילה, הייתי לבד ופחדתי. פחדתי שהתינוק לא באמת בריא, שרק אמרו ככה כדי שאני ארגע ועוד יגידו לי את האמת. בהתרגשות של אחרי הלידה היה נראה לי שהלשון קצת גדולה אבל לא אמרתי כלום לאף אחד.

למחרת בשש בבוקר, הביאו את כל התינוקות מהתינוקיה למחלקה, ליניקה. את הבן שלי, לא הביאו. לשאלתי ענו שהוא חולה. רצו לי סרטים בראש. הייתי בטוחה שמשהו נורא קורה ואף אחד לא מספר לי.

החברה של אמא שלי (המיילדת) הגיעה ב7:00 למשמרת בוקר ובאה לבדוק אם ילדתי. סיפרתי לה בדמעות מה קרה והיא הלכה לתינוקיה וחזרה איתו! בריא! "קחי אותו לכמה דקות ותניקי אותו, גנבתי אותו מהתינוקיה". שמתי את הילד ליד השד שלי, ו- מה? עכשיו מה קורה? איך זה עובד העסק הזה?

כל כך הרבה יש מה להגיד על הלידה הזו. כל כך הרבה דברים יכולים היו להיות אחרת. רכים יותר, פשוטים יותר. אבל זה כבר למאמר אחר.

אגב, הילד נולד בריא לחלוטין וחוגג בקרוב בר מצווה.ילד נבון ומקסים במיוחד.


כל הזכויות שמורות ©	צרו קשר	שיווק באינטרנט	הריון ולידה	תקנון והצהרת פרטיות	קידום והקמת אתרים