ובקפיצה חדה לעולם אחר, לא מזמן הזדמנתי להרצאה מרתקת על החינוך האנתרופוסופי. דוברו שם הרבה דברים מעניינים ומרתקים על חינוך, ועל שבע השנים הראשונות, ועל התפתחות האני, ועל החום והרוך שהילד זקוק להם בשנים הללו. והדבר שלכד אותי במיוחד היה בדיוק התשובה ל"בעיית המים" במשפחתנו, אשר יתכן ותימצא כפתרון מזיק לבעיית המים בישראל.

מעכשיו, מילת הקוד שלנו בבית היא "אל תפנה אל השכל". זהו הקוד המקוצר שלנו לרעיון האנתרופוסופי שאומר שהשכל של הילד מתפתח מאד בשבע השנים הראשונות, ולכן צריך לתת לו להתפתח לבד, לתת לו את הזמן ולהשתדל עד כמה שניתן כמה שפחות לפנות באופן ישיר אל השכל של הילד.

ואז, בשיא עדינותה הסבירה המנחה שאפשר להמציא סיפור. סיפור שמעוגן קצת במציאות ומצית גם את הדימיון (שלי ושלו), מכניס אותו לתוך ההסבר, לוכד את תשומת ליבו וגם נשמע לו הגיוני. לא חלילה להמציא שקרים או בדיות, אבל לעגן את ההסבר הרציונלי בתוך סיפור מעניין.