אחד הפחדים הגדולים ביותר של אשה לקראת לידה הוא כי לא תוכל להתמודד עם הכאב.

אני מאמינה כי כל אשה מסוגלת למצוא כוחות וכלים להתמודדות עם כאב, בתנאי שהיא מקבלת תמיכה.  תמיכה זו יכולה להיות חיבוק, חיוך, עיסוי, מילה טובה, תזכורת לכך שתינוק עומד להוולד, ועוד.

כל אדם הנוכח בלידה יכול וצריך לתמוך ביולדת, לעודד אותה במסעה ולסייע לה לעבור אותו בצורה הטובה ביותר: בבריאות, העצמה, וכוחות חדשים.

לפני כחדשיים הייתי בהרצאה של דולה מפורסמת ושמה פני סימקין. היא הגיעה לארץ לכמה ימים והרצתה בפני קהל מיילדות, דולות ורופאים בירושלים.

אחד הדברים שהדגישה פני הוא כי כאשר מאפשרים ליולדת תנאים מסוימים, היא מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה עם הכאב ולא זקוקה למשככי כאבים.

אם האשה במרחב בו יש לה בטחון רגשי (בטוחה בכך שיקבלו אותה ללא תנאים, עם כל הקולות או הפעולות שתעשה), אפשרות פיזית לתנועתיות (כך שתוכל לחפש הקלה) ואין לה הפרעות חיצוניות,  האשה תמצא לעצמה איזושהי התנהגות עליה היא חוזרת בקצב קבוע בזמן הצירים, וביניהם היא תרפה ותנוח.

בעצם יש פה שלושה דברים שהם עצם הלוז של התמודדות עם כאב הלידה.

באנגלית אלו 3R: Relaxation, Rhythm & Ritual.

בעברית תרגמתי מונחים אלו לראשי תיבות תמ"ה – תבנית, מקצב, הרפיה.

למה הכוונה ? כידוע, בדרך כלל הצירים בלידה מופיעים במרווחים קבועים. למשל, ציר באורך דקה כל 3 דקות. זה אומר שיש ליולדת דקה בה היא חווה כאב ואחריו 3 דקות לנוח ולהרפות, וחוזר חלילה.

על מנת להתמודד עם דקת הכאב האשה באופן טבעי מפתחת לעצמה תבנית התנהגות, עליה היא חוזרת בצירים. למשל, עמידה שעונה על קיר והנעת אגן, תוך קבלת עיסוי בגב התחתון. כל ציר היולדת חוזרת לאותה תנוחה, באותו מקום, אולי משמיעה אותם קולות. לאחר שציר מסתיים היא מוצאת לעצמה דרך לנוח (ישיבה על כדור, על המיטה, נשימה עמוקה, הרפיית שרירים, ליטוף או עיסוי קל וכד).

ושוב הציר מגיע – האשה נעמדת וחוזרת לתבנית שמצאה לעצמה.

במהלך הלידה יתכן והאשה תחליף תבניות מספר פעמים, וזה טבעי וטוב. העיקר הוא הקשב הפנימי של האשה לגופה וצרכיה, וכמובן הקשב של המלווים לאשה. 

כל זמן שאשה מוצאת לעצמה תמ"ה במהלך הצירים (מדובר על השלב הראשון של הלידה), אנחנו המלווים לא נציע אפשרויות אחרות, אנחנו יכולים כמובן לנסות לתמוך בה במגע/דיבור עדין וכדומה במהלך הציר. אם אשה אבדה את התבנית או המקצב, ננסה לעזור לה למצוא אותו חזרה.

פני טוענת כי התבנית, המקצב הקבוע, והאפשרות להרפות בין הצירים היא שמאפשרת ליולדת להתמודד עם הכאב ולא לחוות את הצירים כסבל. כל זמן שהאשה חווה כאב ומתמודדת אתו היא לא מגיעה בעצם לחוויה של סבל.

הבה נבדיל בין שני המונחים הללו: כאב הוא תחושה גופנית ואילו סבל הוא תחושה רגשית שעלולה להוביל לטראומה. 

כתומכת לידה עלי להעצים את ההתמודדות של האשה עם הכאב אך לסייע לה להמנע ממצב בו היא סובלת.

כיצד אעשה זאת? בזמן הציר אהיה עם האשה, אתמוך בה באופן בו בחרה. אחריו אסייע לה להרפות, ואז אשאל את האשה – מה עבר עליך במהלך הציר? אקשיב היטב. האם האשה סיפרה על התמודדות או על סבל?  אפשר לשאול את האשה במפורש – האם את סובלת?

אוכל לתת לאשה לדרג בסולם מ 1-10 את הכאב ואת ההתמודדות אתו. אלו שני דברים נפרדים.

יכול להיות שכואב לי מאד, אבל אני מרגישה שאני מוצאת דרכים להתמודד, וגאה בעצמי. מרגישה אשה חזקה, מגלה על עצמי דברים וכוחות שלא שיערתי שיש בי.

יכול להיות שכואב לי, אבל אין בי כוחות, לא מוצאת דרכים לעבודה, לא בתוכי ולא אצל המלווים שלי. מרגישה נורא, אשה חלשה, ולא מאמינה שאי פעם זה יגמר. בקיצור, אני סובלת.

אם כתומכת לידה אני מזהה אשה שסובלת, אנסה לסייע לה למצוא דרכים להתמודד עם הכאב. בעדיפות ראשונה, כלים פנימיים שלה – שימוש בתנועה, נשימה, קול, דמיון, אמונה ותפילה. בעדיפות שניה – משככי כאבים מסוגים שונים. אין סיבה שאשה תסבול בלידה רק בשביל להגיד אחר כך "ילדתי בלי אפידורל!".

כתומכת לידה, אני מאמינה שהדבר החשוב ביותר הוא שהיולדת תצא עם כוחות, כוחות לטפל ברך הנולד ובעצמה. אחרי הלידה מצפה לכל אשה תקופה של למידה, של התמודדות, של הענקה טוטאלית לתינוק. על מנת לעמוד היטב במשימה, חשוב שהלידה תהיה שער לצמיחה, לגילוי כוחות חדשים, חוויה של התעצמות.