התינוק בלידה ואחריה

עבודת גמר קורס דולות במכללת רידמן ירושלים  2007

תוכן העניינים

 מבוא                                                                                                        

פרק א': המעבר מהחיים ברחם לחיים מחוצה לו בהיבט הפיסיולוגי                     

פרק ב': לידה ללא אלימות – לבואיה                                                           

פרק ג': אחרי לבואיה ובעקבותיו                                                                  

פרק ד': ההתקשרות (Bonding)                                                                    

פרק ה': מהלך הלידה - התערבויות                                                               

סיכום                                                                                                        

ביבליוגרפיה                                                                                                           

נספח - השינויים במחזור הדם של היילוד                                                     

מבוא

עבודה זו עוסקת באתגרים העומדים בפני התינוק בדרכו לאוויר העולם. כידוע, כאשר התינוק נמצא ברחם כל צרכיו מסופקים ע"י אמו – היא המספקת לו את צרכיו החומריים – חמצן, מזון, חום גוף, וכד', וכן היא מגוננת עליו מפני העולם החיצוני. כאשר התינוק יוצא מרחם אמו הוא הופך ליצור עצמאי יותר. תהליך זה מורכב מהיבט פיסיולוגי – שינויים במערכות הגוף של התינוק ומהיבט רגשי-רוחני – התינוק לראשונה בחייו מנותק מאמו וצריך להסתגל לחיים אלו.

הרפואה הקונבנציונלית מתייחסת אך ורק להיבט הפיסיולוגי של המעבר לאוויר העולם. בנושא זה יעסוק הפרק הראשון של העבודה. לאחר שנבין מהם האתגרים הפיסיולוגים העומדים בפני התינוק ברגעיו הראשונים בעולם, נוכל לחשוב על דרכים להקל עליו – למשל, בגישתו של ד"ר לבואיה – "לידה ללא אלימות".  בזאת יעסוק הפרק השני.

לאחר שספרו של ד"ר לבואיה הכה גלים בעולם והשפיע רבות על תפיסת התינוק בלידה, היו לגישתו תגובות, התנגדויות ופיתוחים שונים. בפרק השלישי נציג כמה מהם.

ומה עוד? אחד הדברים החשובים שתינוק שאך נולד זקוק להם הוא אהבה וקשר עם אמו. מה צריך התינוק כדי להקשר לאמו? מהי האווירה הטובה ביותר להתקשרות זו? מהו התהליך השלם שעובר התינוק בלידה? על כך נדון בפרק הרביעי.

אך בעולם היום לא כל התינוקות נולדים בלידה טבעית... איך יכולות התערבויות מסוגים שונים במהלך הלידה להשפיע על התינוק? מה אנו יכולים לעשות כדי לנסות ולהקל על התינוק? בפרק  החמישי נדון בכך.

ולסיכום - אם הלידה לא היתה חוויה חיובית לתינוק - מה בכל זאת ניתן לעשות?

פרק א: המעבר מהחיים ברחם לחיים מחוצה לו בהיבט הפיסיולוגי

הלידה – המעבר מהחיים הרחמיים בהם מערכות גוף העובר תלויות באופן כמעט מוחלט באם ההרה, למצב בו תפקודו עצמאי ברובו, היא אירוע דרמטי שהצלחתו מותנה בעיקר בכך שהעובר השלים את תהליכי ההבשלה בטרם הלידה, וכן במהלכו של תהליך הלידה.

נחלק את השינויים העוברים על מערכות גוף היילוד בתהליך הלידה לשלושה: הבשלת הריאות, השינויים במחזור הדם, והנשימה הראשונה.

הבשלת הריאות 

במשך ההריון מתפתחות הריאות. יחידות הנשימה של הריאות נקראות בועיות – ובהן מתבצע חילוף הגזים בין האוויר לדם. מהשבוע העשרים להריון מופיעים גם תאים האוגרים חומר בשם סורפקטנט  שהוא יהיה האחראי להורדת מתח פני הריאה עם תחילת הנשימה. אצל עובר בריא, במועד הלידה שטח פני הריאה הנועד לחילוף גזים הוא כ- 4 מטר רבועים, מספר הבועיות  הוא כ – 55 מליון וכמות הסורפקטנט המצויה בריאות מאפשרת נשימה ללא מאמץ.

בעת ההריון הריאה מתפקדת כבלוטת הפרשה המפרישה נוזל ריאה וסורפקטנט הנאגר בה. נוזל הריאה נאגר בריאות בכמות שמגיעה בסוף ההריון ל20-30 סמ"ק לק"ג משקל גוף. הלחץ שיוצר נוזל זה בתוך הריאות מסייע להתפתחות הריאה, כאשר עודפי הנוזל יוצאים דרך קנה הנשימה ונבלעים על ידי העובר.

עם הנשימות הראשונות אחרי הלידה, ריאות היילוד מתמלאות אוויר ונשאלת השאלה, מה קורה לנוזל הריאה? הפרשת נוזל הריאה לחלל הריאה נפסקת עם תחילת תהליך הלידה, ומתחיל פינוי של נוזל הנמצא בריאות לרקמת ביניים (בין הריאה לחלל הגוף) – תהליך זה אם כן מתחיל עוד לפני יציאת העובר לאוויר העולם, ונשלם במהירות לאחר הלידה. בשעות שאחרי הלידה נספג נוזל זה  למחזור הדם והלימפה.

ניתן אם כן, להבין את התופעה של אגירת נוזלים בריאה במקרים כמו לידת פג או ניתוח קיסרי ללא תחילת לידה. 

השינויים במחזור הדם

במשך ההריון השליה היא האיבר בו מתבצע חילוף הגזים ודרכה מגיע המזון ומתפנים תוצרי חילוף החומרים. הדם מגיע לעובר מהשליה כשהוא כבר מחומצן, ומחזור הדם העוברי שונה ממחזור הדם לאחר הלידה. הדם אינו צריך להתחמצן בריאות ואכן רק כמות מועטה של דם המיועדת להזנת הריאות עצמן מגיעה אליהן. מסלול הדם בגוף משתנה וזאת בעזרת שלושה מעברים עובריים (ראה תרשימים בנספח א')– הצינור הוורידני, הנקב הסגלגל והצינור העורקני.  עם הלידה ותחילת הנשימה מתרחשים שינויים של ממש במחזור הדם של היילוד:

1. השינויים בלחצים הריאתיים שמתהווים בשל כניסת אוויר לריאות והחשיפה לחמצן מהאוויר, גורמים להרפיית השריר החלק בעורקיקי הריאה ולכך שהם מסוגלים להעביר בתוכם דם.
2. עליית מתח החמצן בלידה גורמת לסגירת הצינור העורקני הפתוח (באיורים העליונים Ductus Ateriosus, DA). בתינוק בשל סגירה זו מתרחשת ב- 24 שעות הראשונות לחייו. לקראת הלידה רקמת הצינור העורקני נעשית רגישה להשפעה המיצרה של החמצן, ולכן הוא נסגר עם נוכחות החמצן באיזור.
3. עם הלידה ותחילת הנשימה עולה הלחץ בעליה השמאלית של הלב, ויורד הלחץ בעליה הימנית. שינוי זה בלחצים גורם לסגירת הנקב הסגלגל (הנקב בין העליות- באיורים העליונים Foramen Ovale, FA). אצל רוב התינוקות מתרחש גם איחוי של הרקמה וסגירה סופית של הנקב.
4. עם הניתוק מהשליה והפסקת זרימת הדם ממנה, נסגר הצינור הוורידני (באיור השמאלי העליון Umblical Arteries ) בשעות או הימים הראשונים אחרי הלידה.

הנשימה הראשונה

אופן הנשימה מתורגל על ידי העובר בחודשים שלפני הלידה, וישנם כמה מנגנונים שכנראה אחראים לתחילת הנשימה לאחר הלידה:

1. הניתוק מהאם גורם לירידה במתח החמצן אצל היילוד (עם היפרדות השליה וניתוק חבל הטבור). חשיבותו היחסית של שינוי זה אינה ידועה
2. התקררות יחסית של התינוק – עקב התאדות מי השפיר מגוף היילוד עם צאתו לאוויר העולם.
3. גירויים חיצוניים של גוף היילוד.
4. סוברים כי דרך השליה עוברים לעובר חומרים המדכאים את מרכז הנשימה, וכאשר הוא מתנתק ממנה – מרכז הנשימה מתחיל לפעול. טיבו של מנגנון זה עוד אינו ברור לחלוטין.

כעת, לאחר שהבנו מהם האתגרים הפיסיולוגים העומדים בפני התינוק נוכל לחשוב על דרכים להקל עליו בתהליכים אלו.

פרק ב: "לידה ללא אלימות"- ד"ר פרדריק לבואיה

ביסודה של גישת "לידה ללא אלימות" עומדת התובנה כי התינוק הנולד הוא יצור אנושי לכל דבר. כיצור אנושי הוא רואה, שומע, מריח וחש. כמו כן הוא גם מרגיש רגשות וניתן להניח כי כיוון שעוד לא בנה לעצמו הגנות מהסביבה, הוא אפילו רגיש בצורה קיצונית.

ד"ר לבואייה היה הראשון שהפנה את תשומת הלב לתינוק בלידה ולכך שאנו מחויבים להתחשב בו ולהקל על המעבר שלו מהחיים ברחם לחיים מחוצה לו.

ד"ר לבואיה היה רופא גינקולוג, הוא נולד בשנת  1918 בצרפת ובשנת 1975 פרסם את ספרו "לידה ללא אלימות". 

אנחנו רגילים לצפות לכך שתינוק שנולד צריך לבכות. וכמה שיותר – טוב יותר. אך האם אמנם הבכי הזה הוא כורח המציאות? ד"ר לבואיה תפס את הבכי הזה כאמירה של התינוק – לא טוב לי, אני סובל. תצילו אותי.

ד" ר לבואייה טוען כי על מנת להקל על התינוק עלינו קודם כל להבין את מה שעובר עליו.

לטענתו חיי העובר ברחם מתחלקים לשניים. בחלק הראשון  - העובר צף לו בחלל פתוח, יש לו הרבה מקום והוא נע בחופשיות. התחושות שלו הן של מי השפיר שעוטפים אותו ושל הקולות המגיעים אליו מבחוץ – הקולות המגיעים מגופה של אמו – הלב, מע' העיכול,קולותיהם של אמו ובני משפחתו, ועוד. בשלב זה, העובר חש בטוח, מלא אפשרויות ומרחב. עם התקדמות ההריון, מתחיל המרחב לסגור עליו – תנועותיו נעשות אט אט מוגבלות והוא חש מחנק. אך יום אחד מגיע חיבוק – הקירות מחבקים את התינוק, מלטפים אותו – ופחדו הופך לעונג, זהו התהליך ההתחלתי של הלידה. הוא מצפה – למה? אבל החיבוק הופך לסערה – צירי הלידה מתחילים.

ד"ר לבואיה רואה את הצירים כחוויה טראומתית לתינוק. לדעתו התינוק חווה את הצירים כתחילה של מוות ומתנגד לצירים, נלחם כדי לא להיות מוצא החוצה מן הרחם, התינוק מבועת, כולו גוש של פחד, ובסופו של דבר מפסיד. הקירות סוגרים עליו והכלא שלו הופך למעבר, למנהרה.

התינוק נולד – כעת תחושותיו עוד יותר קשות – עד כה לפחות היתה לו תחושה של עצמו – בגלל הסביבה. וכעת הוא בריק מוחלט – ללא נוכחותה של אמו אין לו תחושת קיום.

התינוק נמצא כעת במצב חדש – שמעולם לא היה בו. הוא עבר לסביבה חדשה ושונה לחלוטין מזו שחי בה עד כה. הוא נמצא באוויר, באור, בקור... סביבה מלאה ניגודים וחידושים עבורו.

כדי להקל על התינוק במסעו זה מציע ד"ר לבואייה לנסות לדמות את הסביבה החדשה לישנה.

לשמור על החדר מחומם, שקט וחשוך. להניח את התינוק על בטן אמו – כך יתחמם וגם ישמע את הקולות המוכרים לו.

לאחר שהתינוק יוצא לאוויר העולם הוא אמור להתחיל לנשום בכוחות עצמו, בעזרת ריאותיו שלו. אבל, כל עוד חבל הטבור מחובר אליו הוא מקבל אספקת חמצן גם מהאם, דרך השליה.

כדי להקל על התינוק את המעבר הזה – מציע ד"ר לבואייה להשאיר את אופציית חבל הטבור זמינה עד שהוא ילמד לגמרי לנשום עם הריאות, כלומר לחתוך את החבל רק כשיפסיק לפעום.

כל התהליך הזה של לימוד הנשימה יעשה על בטן האם.

אחר כך, מציע ד"ר לבואייה להעביר את התינוק לאמבטיה – לתת לו שוב את התחושה של הציפה במים והסביבה העוטפת. לתת לתינוק להנות מהמים, ואח"כ לנסות להוציא אותו – אם הוא מתנגד, להחזיר אותו, עד שיהיה מוכן לצאת מהמים. אחרי האמבטיה חשוב לנגב את התינוק היטב ולתת לו לשכב עטוף היטב – לתת לו לחוש את חוסר התנועה, בפעם הראשונה בחייו. בסופו של התהליך להחזיר את התינוק לאמו. לתת להם להיות יחד – לעזוב אותם לחוות את האהבה שלהם בשקט, ללא הפרעות.

ניתן לסכם ולומר שגישת לבואייה ללידה מתמקדת בהבנת התהליך שעובר על התינוק בלידה ובנסיונות להקל עליו את ההסתגלות לעולם החדש אליו נולד, דרך נסיון לדמות כמה שיותר את הסביבה החדשה לישנה, ולעשות את המעבר ביניהן הדרגתי ובאווירה אוהבת.

שתי נקודות שכדאי לשים לב אליהן הן:  א.  לבואייה שם את הדגש על הקלה על התינוק לאחר הלידה - ואינו מדבר על תהליך הלידה עצמו.  ב. אינו מדבר כלל על הנקה אחרי הלידה.

ספרו של ד"ר לבואייה שינה תפיסת עולם במקומות רבים. תורגם לעשרות שפות והשפיע על מליוני אנשים.

פרק ג': אחרי לבואיה ובעקבותיו

לבואיה היה הראשון ששאל את השאלות לגבי התינוק בלידה: מה הוא מרגיש? כיצד הוא חווה את הצירים? למה זקוק תינוק שאך נולד?

גישתו ושיטתו מציגות תשובות מסוימות לשאלות אלו, אך אחריו היו שהציעו תשובות שונות, מתוך תפיסות עולם אחרות.

גם התשובות האחרות מנסות ליצור עבור התינוק לידה ללא אלימות. בפרק זה נתייחס לגישות מספר לגבי הקלה על התינוק לאחר הלידה.

אחת ההתנגדויות הבולטות ביותר לגישת לבואיה נובעת מכך שהוא מציע שיטה מאד מחייבת ומקובעת ללידה, שאינה מאפשרת ביטוי של צרכי היולדת. יש פה המשך של לקיחת האחריות מהאשה בלידה, שהיא המקום הנשי האולטימטיבי. במקום לומר לאם – תרגישי את התינוק שלך, דברי אליו, שמחי איתו – מוצע לה מתכון מוכן לקבלתו לעולם.

שילה קיצינגר  (1987) אומרת בהקשר הזה שהחשוב ביותר הוא להפנות את תשומת הלב לתינוק. ליצור אווירה טובה עבורו – אין צורך להקפיד על שקט מוחלט, הרי גם ברחם אין שקט מוחלט. אין צורך לעצור תגובות רגשיות ספונטניות של ההורים – הרי התינוק כבר מכיר את קולותיהם מהרחם. טוענת שמאחר והרחם הוא מקום פעיל ורועש, הרי שיציאת התינוק ממנו לעולם שקט לחלוטין יכולה לגרום לו להלם גדול יותר מאשר קבלתו לעולם עם דיבור אנושי. כמובן שאפשר ורצוי להשקיט את קולות בית החולים הצורמים – לטובת היולדת, התינוק וכל הסובבים.

קיצינגר רואה את התינוק כיצור מתקשר ולכן מדגישה את חשיבותה של אווירה אנושית וחברותית שתאפשר תקשורת עם התינוק.

התנגדות נוספת לשיטת לבואיה נובעת מהסתכלותו על חווית התינוק בצירים. לבואיה, כזכור, טוען שהצירים הם חויה של סבל עבור התינוק, מדבר על מעיכתו בתעלת הלידה, תחושות של היזרקות לגהינום ומרחיק לכת עד כדי כך שהוא קורא לאם, החושפת את תינוקה לצירים אלו, אויב ומפלצת.

קיצינגר (1987) מתארת את כל ציר כעיסוי לתינוק, עיסוי המוציא את מי השפיר מדרכי הנשימה כהכנה לנשימות בחוץ, וממריץ את כל איברי התינוק כדי שיוכל להענות לאתגר החיים, ולהסתגל לסביבה החדשה שלו. טוענת שההוכחה הטובה ביותר לכך שהצירים הם חוויה חיובית לתינוק היא ההשוואה בין תינוק שנולד בלידה לבין תינוק שנולד בניתוח קיסרי. תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי נוטים להגיב בצורה פחות זריזה לחיים בחוץ ובד"כ, כדי לנשום, זקוקים לעזרה יותר מהרגיל.

לדעתי, אין ספק שהתפיסה שלנו את חווית הצירים עבור התינוק מבוססת על חוויות אישיות. אני מאמינה שכאשר האם רגועה ותופסת את הצירים כפועלים לטובתה וטובת התינוק, גם התינוק חווה אותם כך. אם לעומת זאת, עבור האם הצירים הם סבל ומוות – סביר להניח שגם לתינוק לא קל. קרן סטריינג' (בביקורה בישראל באביב 2007) מציגה את הקשר הרגשי בין האם והתינוק במהלך ההריון והלידה. היא מביאה את ההסבר הנוירולוגי להעברת הרגשות – יש במוח האנושי שליחים עצביים (נוירוטרנסמיטורים) הממונים על "הפעלת"  רגשות מסוימים בהתאם למצב בו האדם נמצא. שליחים עצביים אלו עוברים במחזור הדם שלנו ומגיעים לעצבים הרלוונטים. כאשר אשה בהריון, מחזור הדם שלה משותף עם זה של התינוק דרך השליה וכך שליחים עצביים שלה עוברים לתינוק. לפי הסבר זה, העובר ברחם – ובזמן הלידה – חווה את חוויותיה של אמו.

אם כן, אחת הדרכים להקל על התינוק בלידה היא לבוא בגישה שמקבלת את הצירים כנתון, כמשהו מחויב המציאות שיש לו תפקיד חיובי. (כמובן שאם היולדת מצליחה לראות את הצירים כחוויה אקסטטית ומשמחת, יהיה לתינוקה עוד יותר קל – אבל אני חושבת שלרוב היולדות יהיה יותר קל עם הגישה המקבלת).

חיתוך חבל הטבור

לפי הסברו של לבואייה חיתוך מאוחר של חבל הטבור מאפשר לתינוק לסמוך על אספקת החמצן מהשליה בזמן שהוא לומד כיצד לנשום בעצמו.

עובדה זו אינה מקובלת על כולם – יש הטוענים כי השליה מפסיקה לספק חמצן לתינוק ברגע שהתינוק יוצא מתעלת הלידה (simkin et al. 1991). לעומת זאת, קרן סטריינג' טוענת (כמו לבואיה) כי השליה ממשיכה לחמצן את הדם לתינוק עד שזרימת הדם ביניהם פוסקת.

מכל מקום, ישנו טיעון נוסף, נגד חיתוך מוקדם של חבל הטבור והוא אספקת דם לתינוק.

מחזור הדם העוברי עובר גם דרך השליה, ולכן כאשר התינוק נולד חלק מדמו עדיין נמצא בשליה.

בעניין זה קיימות גישות שונות.

לפי שנקר ואלחלל (1998, עמ' 157), חייבים לחתוך את חבל הטבור מייד לאחר הלידה, לאחר ניקוי הפה והאף. "אם העובר מושכב מעט נמוך מגובה הנרתיק וחבל הטבור לא נסגר במשך 3 דקות, יש מעבר של 80 מ"ל דם בממוצע מהשליה ליילוד. לרוב מצב זה אינו כרוך בסיבוכים כלשהם, אך עלול להגביר היפרבילירובנמיה (צהבת ילודים) במצבים של חוסר התאמת סוגי דם אם-יילוד, וכן עלולה להיות מעמסה קשה על פגים". כלומר – אין הם רואים יתרונות בהשהיית חיתוך חבל הטבור, אלא רק סיבוכים אפשריים.

לעומתם, טוענות simkin et al   כי כמות הדם העוברת מהשליה לתינוק מושפעת מזמן חיתוך חבל הטבור, וממיקום התינוק ביחס לשליה. כאשר הרחם מתכווץ, הוא שולח דם מהשליה לתינוק. אם חותכים בזמן זה את חבל הטבור, יהיה לתינוק נפח דם גבוה. לעומת זאת, בזמן ההפוגה בין הצירים לב התינוק מחזיר את הדם חזרה לשליה. חיתוך בזמן זה משמעותו נפח דם נמוך אצל התינוק. כמו כן גם הכבידה משפיעה על הזרימה. אם התינוק יונח נמוך מהשליה, הדם יזרום אליו ולהיפך. לאחר מספר דקות של חשיפת חבל הטבור לאוויר, הוא מפסיק לפעום – וכלי הדם שבו מפסיקים להזרים דם. לטענתן, נפח דם נמוך מדי יכול לגרום לאנמיה ונפח דם גבוה מדי מגביר סיכויים לצהבת יילודים. הן ממליצות, על מנת להגיע לאיזון המושלם, להניח את התינוק על בטן האם, בגובה השליה, עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ואז לחתוך אותו.

קרן סטריינג' מסבירה כי התינוק זקוק לדם שבשליה על מנת לנקות את הנוזלים מריאותיו. מאחר והשליה וחבל הטבור הם חלק מאיבריו של התינוק – הוא זקוק לכל הדם הנמצא בהם על מנת שיהיה לו נפח דם תקין. כמות הדם הנורמלית שצריכה להגיע לתינוק היא כ- 100 מ"ל.

בזמן מעבר התינוק באגן כמות דם של כ- 66 מ"ל עוברת מהתינוק לשליה, וזאת כדי להקל עליה להשאר צמודה לדופן הרחם המתרוקן בזמן יציאת התינוק לאוויר העולם.  לאחר שהתינוק יוצא והלחץ על חבל הטבור משתחרר, חוזר הדם המלא חמצן אל התינוק ונכנס אל ריאותיו. שם דם זה עוזר להרחיב את משטח נימי הדם בריאות התינוק ומקל עליו בנשימה. בנוסף להרחבת משטחי הנימים, דם נוסף מתפשט למעיים ולכליות, שני איברים שדרישותיהם עולות ככל שהם מתחילים לעכל ולסנן. אם התינוק מוחזק בגובה הנרתיק – אחרי 3 דקות תעבור אליו כל כמות הדם הדרושה לו. לכן, אם חותכים את חבל הטבור כבר אחרי דקות אלו – חשוב להניח את התינוק בטווח של 10 ס"מ מעל או מתחת לגובה השליה.

קרן סטריינג' ממליצה להמתין עם חיתוך חבל הטבור עד לסגירתו הפיזיולוגית – כשעה וחצי או שעתיים אחרי הלידה. (ולכל הפחות עד לסוף זרימת הדם בין השליה והתינוק).

אצל תינוקות שהם במצב סיכון לכתחילה (מחלות שונות או פגים) חיתוך מוקדם של חבל הטבור גורם או מאיץ התפתחות קשיים בדרכי הנשימה, בשליטה בחום הגוף וסיכון גבוה ללקות בזיהום. נפח הדם הנמוך של תינוקות אלו גורם לכך שהם מקבלים הרבה מאד עירויי דם.

כאשר חבל הטבור נחתך או מהודק מיד לאחר הלידה, התינוקות מתחילים לנשום מוקדם יותר, כמו כן הדם שנועד לזרימה לכליות או למעיים מכוון מחדש לזרום לאיברים החשובים ביותר- המוח, הלב והריאות – וזאת כפעולה הישרדותית.

אבדן של אפילו חצי מכמות הדם הנמצאת בשליה, כלומר כ- 50 מ"ל היא בעצם אבדן של כחמישית מנפח הדם של התינוק. אצל אדם מבוגר, איבוד כמות גדולה כזו של דם גורמת לשוק היפובולמי המשפיע על כל מערכות הגוף והנפש.

"תינוקת אשר חבל הטבור שלה נחתך לפני שהשליה נולדה חווה עקב כך מעבר פתולוגי. חוץ מהפגיעה הגופנית, תינוקות אלה נושמים את נשימותיהם הראשונות כשהם מוצפים בפחד וחרדה, ובכך נטבעים בהם מסרים שליליים של מניעת תמיכה, המסייעים ליצור את הבסיס לפילוסופיות חיים המבוססות על הישרדות ומחסור במקום שפע ומלאות."

אן פריי, מיילדות הוליסטית, כרך II, עמ' 273

Anne Frye, Holistic Midwifery

))
פרק ד: ההתקשרות (bonding (

לאחר לידה טבעית ללא משככי כאבים והתערבויות רפואיות יחוו האם והתינוק  פרץ אנרגיה וערנות. הורמון האהבה (האוקסיטוצין) והאדרנלין מציפים את האם והתינוק לאחר הלידה, למשך כשעתיים ומאפשר להם להתכנס בעולם משלהם.  עלינו לזכור שגם טרם הלידה ישנו קשר בין האם והעובר - וכעת עליהם ליצור ביניהם סוג חדש של קשר – כעת כשהתינוק הוא אדם שלם בפני עצמו. זמן זה שלאחר הלידה, צריך להיות מוקדש לכך.

הקשר בין האם והתינוק מתחזק בעזרת תקשורת - כמו כל קשר אנושי. על האם להקשיב לקולה הפנימי ולעשות מה שמתאים לה - לדבר אל התינוק, להתבונן בעיניו, להחזיקו, לעסות אותו וללטפו - כיד הדמיון הטובה. לכל הדעות הדבר הטוב ביותר לתינוק הוא להיות מונח על אמו ישר לאחר הלידה. מגע עורו בעור האם מעורר ומחזק אותו. עבור התינוק זו חזרה אל האם. לאחר שעבר את מסע הלידה והגיח אל עולם חדש ומופלא, הוא יכול שוב לשמוע את לב אמו פועם כפי ששמע אותו ברחם. כך התינוק חוזר אל מקום בטוח ומוכר.

כמובן כי גם ההנקה היא חלק בלתי נפרד מההתקשרות בין האם והתינוק - עלינו לזכור שלתינוק בריא שעבר לידה תקינה יש רפלקסים שמנחים אותו והוא יודע ומסוגל לינוק. אם נאפשר לאם ולתינוק להיות יחד בלי הפרעות, יכול מאד להיות שהתינוק ינסה בכוחות עצמו להגיע אל השד ולהתחיל לינוק.

קרן סטריינג' מציעה לא לנקוט שום פעולת התערבות (אם אין צורך רפואי, כמובן) במשך השעתיים הראשונות לאחר הלידה - כולל המנעות מחיתוך חבל הטבור! מציעה לתת לתינוק ולאם הפוגה. זמן להפנים ולהכיל את התהליך שעברו. לאחר זמן מה, התינוק יתחיל לפעול לפי הדחפים הטבועים בו, יתקדם לעבר השד וישלים את מסע ההתקשרות לאמו.

ההנקה מיד לאחר הלידה חשובה לתינוק גם מכיוון שהיא טומנת בחובה את הקשר עם האם, כפי שנאמר לעיל - אבל יש לה גם יתרונות תזונתיים וחיסוניים. הקולוסטרום שהוא החלב הראשוני, מתוק ומזין את התינוק שרק נולד בדיוק לפי צרכיו ויכולת מערכת העיכול שלו, כמו כן הוא מכיל נוגדנים רבים שיעזרו לתינוק בהתמודדות עם מחלות רבות בימיו הראשונים.

מובן כי תהליך ההתקשרות יכול להתרחב ולהכיל גם את בן הזוג שיכול גם הוא להחזיק את התינוק ולתקשר אותו - אם זה מתאים, גם בן הזוג יכול לעשות זאת במגע עור לעור.

לפעמים היולדת איננה רוצה להחזיק את התינוק מיד לאחר הלידה. במקרה כזה חשוב לכבד את רצונה, אך יש לזכור כי התינוק זקוק למגע אנושי ולתקשורת אנושית לאחר הלידה ואז יכול בן הזוג או אחד הנוכחים בחדר להיות עם התינוק עד כמה שניתן.