בריאה ויצירה 

את המושג יצירה אנו מכירים מחיי היומיום שלנו, כולנו יוצרים. יוצרים יש מיש, משתמשים בחומרי גלם להכנת מוצרים חדשים.

אך מהי בריאה?

חז"ל פרשו את המושג בריאה כ"יש מאין". מושג הבריאה שייך בעיקרון לבורא העולם, אך גם אנו בני האדם שנוצרנו בצלם אלוקים קיבלנו יכולת בריאה מסוימת. יכולת הבריאה שלנו שייכת לעולם הדמיון. בדמיון אנו יוצרים יש מאין. ללא חומרי גלם גשמיים, כל אדם בונה לעצמו עולם דמיוני משלו. עולמו הפנימי של כל אדם נקרא בפי חז"ל "עולם קטן". לא נאמר שעולם קטן זה נטול מציאות, מכיוון שהוא משפיע גם על האדם והתנהגותו וגם על הבריאה החיצונית לו.

העובדה כי כל אדם בורא עולם פנימי משלו, מאפשרת לנו להיות שותפים לבורא בתיקון העולם ובריאתו המחודשת כל יום.

בהתבוננות מעמיקה יותר לתוך עולמו הרוחני של האדם, נוכל להבדיל בין שני סוגי דמיונות.

הדמיון הראשון הוא הדמיון המבוסס על חוויות חיצוניות, שנוכל להקביל אותן לחומרי גלם. בשנות חייו הראשונות הילד שואב את חומרי הגלם הדמיוניים הללו מהחוויות החיצוניות לו, מתגובות הסביבה למעשיו, מהפירוש שנותנים הוריו לרגשותיו. ניתן לומר שבתקופה זו בחייו האדם יוצר עולם פנימי "יש מיש", מתוך העולם החיצוני בונה הוא את עולמו הפנימי. אך עלינו לשים לב כי המציאות המוחשית שנראית לאדם וודאית ומוצקה, אינה אלא מציאות סובייקטיבית, ובעצם כאשר האדם יוצר עולם פנימי מתוך חוויות חיצוניות ומציאותיות הוא בונה סביב עצמו מציאות של "עלמא דשקרא", עולם השקר.

כאשר מגיע האדם לגיל מצוות, הוא מתחיל לפעול מכוח דעתו. אז הוא מתקשר עם עולם הנשמה שבתוכו, ובהדרגה בורא לעצמו את העולם הפנימי האישי שלו. לשלב זה ניתן להתייחס כבריאה, כיצירה של יש מאין – עולם פנימי שנברא מתוך הקשר לעולם האין, לעולם הרוחני הנשמתי של האדם. רק בעומק המודעות הרוחנית של האדם, בתוך נשמתו הקשורה קשר רציף ועמוק עם הקב"ה, יכול האדם להתאחד עם הווית המציאות האמיתית ולברוא עולם אמת, לאט לאט לפי מעלתו ודרגתו. 

מה גורם לשינוי כיוון זה? ממודעות הנבנית מהחוץ אל הפנים ובונה עולם שקרי (יצירה), אל התבוננות פנימית היוצרת עולם פנימי אמיתי (בריאה)?

כאשר העובר שרוי במעי אמו, הוא קשור קשר נשמתי הדוק עם בוראו. שרוי במעין גן עדן, לומד תורה, נר דלוק על ראשו, ורואה את העולם מתחילתו ועד סופו. בשלב זה ניטעת בעומק תודעתו חוויה בלתי אמצעית של חיבור להוויה, לקב"ה. לחווית אושר זו ישאף האדם לחזור בהמשך חייו. כאשר נזרק העובר מתוך הרחם אל אורותיו המסנוורים של חדר הלידה, הוא חווה זעזוע רוחני קשה. הקשר הרוחני שלו ניתק בבת אחת, רגשות האושר, הבטחון והשלווה שלו הופכים ברגע אחד לרגשות של פחד, ניתוק וחושך רוחני. בעקבות ניתוק כואב זה, נולד באדם הדחף הפנימי ביותר שילווה אותו כל חייו – הדחף לחזור לקשר האלוקי והאושר הכרוך בו. אין האדם בהכרח מודע לדחף זה, אך הוא המניע אותו כל חייו לשאוף לטוב, ולחפש רגשות בטחון, אהבה ושלווה במציאות הסובבת אותו. דרך הוריו, בני משפחתו, החברה שסביבו, דרך חוויות גופניות ורוחניות כאלו ואחרות.

כל חייו פועל האדם מתוך דחף עמוק וטהור זה, לחזור לחוויה של קשר רצוף עם הקב"ה.

כאשר האדם סומך על החיצוניות שתוביל אותו לאושר וסיפוק פנימי, מובטחת לו אכזבה, מכיוון שלחיפוש זה אין תוצאות. במקביל לאכזבה זו תתגבר נטיית האדם לחפש בחוץ, מכוח ההרגל.

בצורה פרדוקסלית, האדם הולך ומשתכנע שרק בחוץ ימצא מבוקשו, למרות שאין לחיפוש זה כל תוצאות. ליצר זה אנו קוראים יצר הרע. לא מכיוון שמקורו רע, אלא מכיוון שכיוונו אינו נכון.

כעת נוכל להבין מהו פירוש היצר הטוב. אותו יצר המחפש למלא את החסך הבסיסי של האדם, נחשב לטוב ברגע שהוא מופנה כלפי פנים. כאשר מגיע האדם לגיל מצוות, מתחילה לחזור אליו הדעת שהושרשה בו בהיותו ברחם אמו, וזו יחד עם חינוך לתורה ומצוות מאפשרת מפנה מהחוץ אל הפנים. גם ללא חינוך מילדות, עצם האכזבה שחווה האדם מאפשרויות סיפוק צרכיו השורשיים בעולם החיצוני לו, מאלצת אותו להפנות את חיפושיו מן החוץ אל הפנים, מהגשמיות אל הרוחניות.

(ע"פ הספר "תורפיה" מאת אלימלך למדן)

המושג בריאה מתייחס, אם כן, לעבודת האדם הרוחנית – פנימית. כאשר האדם מפסיק להתבונן החוצה ומתחיל להתבונן פנימה, מחפש בתוכו ובנשמתו אושר וסיפוק צרכיו העמוקים ביותר, הוא נקרא בורא. ובזה נעשה שותף לבורא העולם, בתיקון העולם.

מערכת המצוות היא מערכת כלים לעבודה רוחנית הנטועה בעולם הגשמי. ביהדות, כל עבודה מורכבת משני צדדים אלו – חומר ורוח. אין מקום להפרדה ביניהם, מכיוון שהאדם הוא יצור רוחני הנתון בגוף גשמי.

אין היהדות מכוונת להתעלמות מהגוף או מצרכיו הגשמיים, אלא רואה את הגוף והנפש הקשורים בקשר בל ינתק, ולכן מעודדת את האדם לעבוד כל הזמן בשני המישורים. להפוך את העבודה הפיזית לרוחנית, ואת העבודה הרוחנית לצקת לכלים פיזיים וגשמיים.

כלי העבודה ב"דרך בריאה" עובדים באותה טכניקה. חיבור של הכוחות הפיזיים עם הכוחות הרוחניים, שימוש בכלים האנושיים האישיים על מנת להגיע פנימה, להתחבר מחדש לקול הפנימי, לנשמה ולאלוקים.

מה שאנו מקבלים כתוצאה מעבודה זו הוא ריפוי. כאשר האדם ממלא את ייעודו הרוחני והגשמי בעולם, הוא יצור שלם ובריא.

המיוחד בכלי "דרך בריאה" הוא שהם תמיד מחזירים את האשה אל עצמה. העבודה הגופנית, למרות שהיא מתחילה מתבניות עבודה ברורות מגיעה בסוף לעבודה חופשית, שהאשה עצמה מובילה. כל תרגילי ההתבוננות מתחילים בשאלות המופנות לאשה.

מאחר ואין לי, למלווה בדרך בריאה, שום אפשרות לדעת את נתיבה האישי של האשה שהגיעה אלי, אני, כמו כל יהודי טוב, עונה על שאלה בשאלה  - ובכך מאפשרת לאשה לברר את דרכה שלה.