טל,

"איך היה?" שאלו אותי לאחר כל לידה. כיוון שכמעט הכול יחסי בחיים – הבנתי שאני לא צריכה לומר  "קשה", כי מי שילדה בעזרת ואקום או סיפורים נוראיים אחרים תגחך למשמע משך שהייתי הארוכה בבית החולים ועל כך שלקחתי "אפידורל" והרגשתי את הלחיצות – פשוט לבכות.  כך היה בלידה הראשונה, הגעתי לבית חולים עם פתיחה של אולי חצי אצבע ואמרו לי להסתובב – הסתובבתי בין כותלי בית החולים הלבן האפור והמסריח.  כל דבר הרגיז אותי, במיוחד בכל ציר כואב.  כשהגעתי לבדיקה שמעתי צרחות והסתכלתי על המיילד – הוא אמר לי: "את שומעת אותה? היא לא לקחה אפידורל".  לאחר שעות ספורות מצאתי את עצמי שוכבת בחדר מסוממת מאפידורל ובעלי לידי, לעיתים מחזיק לי את היד. את הלחיצות כבר הרגשתי טוב – ולפי טענות המיילד לא לחצתי.

בלידה השנייה רציתי לא להגיע כל כך מוקדם לבית החולים – כי זה סתם עייף, הלחיץ ובלבל אותי.  עזרת לי מאוד להיות מודעת לעצמי ולפתח ביטחון עצמי ואסרטיביות.   בזכותך נשארנו עוד הרבה שעות בבית עד שביחד החלטנו שהגיע הזמן להגיע.  אכן הגעתי עם פתיחה של 5 ס"מ (WOW),  בבית החולים יישמנו את כל מה שלימדת בכדי לקדם את הלידה ובנוסף – שנינו (אני ובעלי) היינו מאוד פעילים בלידה ולא שכבתי עד רגע הלידה.  הייתי איתנה בכל נושא האפידורל.  חשוב לציין שזאת הייתה ההחלטה שלי, ממש שלי -  גם אם הייתי מחליטה משהו אחר ההרגשה הייתה שאני זאת שהחלטתי. 

בעלי עזר לי מאוד במשך הלידה – וכששאלתי אותו "איך אתה יודע איפה לגעת ואיך?" הוא ענה לי "ראיתי איך שטל עזרה לך".  ובכלל הוא אמר שבלידה הזאת הוא הרגיש שהוא עושה משהו ושהוא ממש מסוגל לעזור לי (ולא רק להחזיק לי את היד). 

דרך מילים אלו אני רוצה להביע כמה שאני מעריכה את עזרתך ומודה לך שהיית שם לאורך כל הדרך.

מכל הלב, איילת