הדולה שבפנים 

בימים הראשונים שלי כדולה, הרגשתי מאד חשובה ומרכזית בלידות אותן ליוויתי.  אני אפילו זוכרת לידות טובות שבסופן ממש טפחתי לעצמי על השכם...
לפני כמה שנים ליוויתי יולדת מדהימה אשר במהלך הלידה ככל שהצירים התחזקו, ביקשה ממני שלא אגע בה ולא אדבר... רק אעמוד לצידה ואנשום! בקשה קצת מוזרה, כך חשבתי, מדולה שאמורה לתמוך ביולדת...
עשיתי כבקשתה והרגשתי די חסרת תועלת (בעיקר חסרת אונים). רק אחרי שילדה והודתה לי כלכך על התמיכה -  נפל לי האסימון: זה כל מה שהיא היתה צריכה והיא גם ידעה לבקש זאת. התפקיד שלי היה פשוט להיות שם איתה ולהקשיב לה, זה הכל!

במשך הזמן ועם הניסיון, למדתי שהקרדיטים היחידים שהגיעו ממש לי היו בשתי הלידות שלי עצמי, כשילדתי את בנותי המתוקות.
הלידות שאנחנו הדולות מלוות הן לא שלנו, כי אם של האשה היולדת, או גם של בן זוגה. אם לידה היתה טובה (ולגבי "מהי לידה טובה" בעיני  אכתוב בהמשך) זה כמובן בזכות היולדת שעשתה עבודה טובה עם עצמה, שהשתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה והאמינה בגופה וביכולותיה.

לדעתי תפקידה החשוב של הדולה הוא להחדיר ביולדת עוד לפני הלידה את האמון בגופה ובנפשה. אותו אמון שאבד, או נכון יותר לומר הוזנח ולא טופח במהלך חייה.

במשך השנים 'גדלה' היולדת לתוך מציאות שעמוסה בסיפורי לידה טראומטיים, אשר מזינים את נפשה במידע לפיו בלידה שלה היא תהיה חסרת אונים. נוספת לאלה הגישה הרפואית הרומזת שלידה היא עניין מסוכן הדורש טיפול רפואי (לא במקרה לידות מתרחשות

בבית-חולים, במקום בבית-יולדות);

ובבסיס ישנו חינוך מיני שטחי ולקוי שאינו מתייחס למורכבויות שבמחזורי המיניות של האישה: השינויים בשדיים בזמן המחזור, שינויי ההפרשות לאורך החודש ועוד. כך שהיא מפתחת סוג של 'חירשות' מסוים כלפי גופה וחשדנות, שכן אם לא דיברו על שינויים אלו מעולם- היא מניחה שמשהו בגופה חריג וחלש ולא ניתן לסמוך עליו, בטח שלא בלידה.

אחרי כל זה- מובן שללדת לבד לא בא בחשבון.  איך תדע היולדת מה לעשות? איך לשכב, מתי ללחוץ..

המהפכה האמיתית בתחום ההריון והלידה תתרחש רק בשילוב עם חינוך והסברה מגיל ינקות. ילדה שתגדל באווירה של הכרה עצמית והבנת העוצמה של גופה, תדע שהגוף שלה נועד להרות וללדת ותגדל להיות אשה שיודעת ללדת.  אני מאחלת לבנותי הקטנות שייזכו כבר בדורן להינות מהפירות של המהפיכה הזו.

כדולה אני יכולה להסביר לאשה הרה את כל אלה,  אבל חוסר האמון הבסיסי הכלכך מושרש נותן לפעמים אותותיו דווקא ברגעים הכי משמעותיים- בחדר הלידה, כאשר האווירה הרפואית-מוניטורית  מלחיצה מאד והביטחון העצמי מתערער.  למקום הזה בדיוק נכנסת הדולה-   כעת עליה להיות נוכחת, להזכיר ליולדת את מה שהיא למעשה כבר יודעת, ולהיות קשובה, אוהבת ותומכת.

לא פעם פגשתי נשים שמתכננות לבוא לביה"ח כדי שיילדו אותן ולא כדי שהן בעצמן ילדו;  שמעתי אפילו יולדת שהגיעה לביה"ח ואמרה שהיא רק מחכה שהדולה שלה תגיע ותגיד לה מה לעשות...

כאשר יולדת מצפה לקבל הנחיות מהדולה שלה-  אני מוצאת בזה פספוס של הדולה, כי הרי אישה שקבלה הכנה טובה  ויש בידיה את כל הכלים-  לא צריכה הנחיות.  היא כבר יודעת מה נכון לה, היא יודעת מה היא רוצה,  ויותר מזה:  היא זאת שתדע להנחות את הדולה כיצד לשרת אותה.  האשה יודעת ויכולה לעשות למען עצמה בלידה, אם היא מוקפת בתנאים המאפשרים לה להתבטא ולבקש את הכלים שיסייעו לה בכל רגע ורגע. רוב הכלים הללו פשוטים: שינוי תנוחה, שינויים בתנאי הסביבה (דלת סגורה, חושך וכו'), מגע, או פשוט להיות איתה- עם היולדת. עליה רק לדעת לבקשם.

אסרטיביות, ביחוד כשמדובר בלידה שמתרחשת בביה"ח, היא הכרחית!  אני מתכוונת לאסרטיביות מהסוג שבא מתוך הכרה אמיתית של האשה את עצמה, כלומר-  לא המובן הכוחני של המלה. איני מתכוונת לכך שאישה בלידה תישא דגל מאבק זה או אחר, כלוחמת פמיניסטית או אחרת. אני מדברת על כך שאישה תדע לבקש את הדבר שהיא באמת זקוקה לו בלידה, בזמן אמיתי. זה יכול להיות זמן לבד לעצמה, זה יכול להיות לקום מהמיטה ולהתנועע, זה יכול להיות עיסוי, וזה יכול להיות חיבוק אוהב של בן הזוג או כוס שתייה או כל דבר אחר קטן או גדול שהיא צריכה ורוצה שיהיה באותו הרגע. עצוב לי שהדבר היחיד שאישה יכולה להוציא לעיתים מפיה הוא קריאת 'תעזרו לי' לחלל האוויר, שלצוות הרפואי לא נותר אלא לפרש אותה כבקשה לשיכוך כאבים תרופתי..

דולה שמסוגלת להעניק ליולדת ולבן זוגה את ארגז הכלים "הסודי" שלה עוד לפני ההגעה לביה"ח, כך שבזמן הלידה- היולדת בעצמה תדע לשלוף את הכלי שיתאים לה בכל רגע ושלב, לדעתי מיצתה את עיקר עבודתה עם אותה אישה.

מדי פעם עולה השאלה האם הדולה היא מעין  מתווכת בין היולדת לבין צוות ביה"ח.  ובכן,

אני לא רואה עצמי כלוחמת זכויות היולדת. אני מאמינה שזה לא תפקידי לעמוד על זכויותיה ולעמוד בינה לבין צוות ביה"ח, מכיוון שזה יוצר אווירה מתוחה שבוודאי לא תורמת להתקדמות הלידה; מה גם שזה שם אותנו- הדולות במקום בעייתי ביחס לצוות ביה"ח. המסקנה שלי היא שמדובר בעבודת צוות כשלכולנו אינטרס משותף (לאפשר ליולדת ללדת... למרות הגישות השונות לפעמים) ולכן יש חשיבות עליונה לשיתוף פעולה ושמירה על אווירה שלווה בתוך חדר הלידה.

עם זאת,  אני בהחלט מודעת לתפקידי כזאת שמלמדת את היולדת את זכויותיה, ואת העובדה שלא כל הנחיה או "עצה" מצד הצוות חייבת להתקבל כגזירה משמים. הדגש הוא על זכות הבחירה של היולדת בכל רגע נתון במהלך הלידה.

לא מזמן ליוויתי זוג לקראת לידת בנם השני. הזוג הגיע עם מטען של זכרונות קשים מחווית הלידה של בנם הראשון.    במהלך פגישות ההכנה ללידה התמקדנו במיוחד בנושא זכות הבחירה שלה במהלך הלידה ועל אסרטיביות, שחסרה לה מאד בלידה הקודמת, וגם בחיים בכלל.   כשהחלו הצירים הם התקשרו אלי ובשלב מסוים הגעתי לביתם.  עברנו ביחד בבית את כל השלב הלטנטי, וכשהגיעה ההחלטה לנסוע לביה"ח הם אמרו לי שמכאן הם כבר יכולים להמשיך בלעדי!

הם נסעו לביה"ח ואני חזרתי לביתי, ואחרי 5 שעות התבשרתי שנולד תינוק גדול (מעל 4 ק"ג), בריא, בלידה טבעית נהדרת.  היא ספרה לי שעד שלב הלחיצות היא כלל לא עלתה על המיטה, רקדה (תנועות אגן) עם בעלה בכל ציר, הוא עיסה ולחץ ותפקד נהדר כדולה. הוא סיפר שבלידה הזו הרגיש שותף פעיל ומועיל באופן משמעותי לעומת חוסר האונים שחש בלידה הראשונה.

אמנם לא נוכחתי איתם בלידה, אבל הכלים שהענקתי להם סייעו להם לעבור חוויה שהם בעצמם הגדירו כנפלאה ומעצימה.  אני חייבת להודות שמכל הלידות שליוויתי- דווקא בזו הרגשתי את הסיפוק הגדול ביותר. 

אז  מהי לידה טובה?:

כשיולדת מספרת שהיתה לה לידה טובה-  זו היתה לידה טובה!

בעיני- לידה טבעית, כמו גם לידה קיסרית או עם משככים למיניהם יכולה להיות נהדרת.  זה מאד תלוי באיך שהיולדת בעצמה חוותה את החוויה.
אני, למשל, ילדתי פעמיים. שתי הלידות היו טבעיות, מהירות באופן לא רגיל, ללא חתכים ובלי הפרעות או התערבויות מצד הצוות
ובכל זאת-  הראשונה, שהיתה מהירה במיוחד, היתה לי מאד קשה ועד היום אני זוכרת אותה ככזאת (אפילו טראומטית). לעומת השניה שהיתה חוויה מתקנת עבורי ואני בפירוש מגדירה אותה כלידה טובה.  שתיהן התנהלו באופן דומה ובכל זאת החוויה האישית שלי היתה שונה.
יותר מזה, תמיד חשבתי שמנגנוני ההגנה שלנו הנשים עוזרים לנו לשכוח את כאבי הצירים כדי שנרצה ללדת שוב, ובכל זאת כשגיליתי שאני בהריון השני המשפט שיצא לי מהפה היה:

"אני לא רוצה ללדת!!!"
מזל שהלידה השניה "תיקנה" לי את הזיכרון.

בשורה התחתונה, על הדולה להכין את היולדת עוד לפני הלידה, לחזק את הביטחון של האשה בעצמה ובגופה, ללמד אותה את שלבי הלידה ולתת לה כלים שיסיעו לה בכל אחד מהשלבים. יולדת שמגיעה לביה"ח כשהיא אסרטיבית, מלאת ביטחון וידע- סביר להניח שההערות מסביב יעברו לידה, לא יחלחלו לתוכה ולא יטרידו אותה.

ואם בזמן השהייה בחדר הלידה היולדת בכל זאת מאבדת ביטחון בשל כל הגורמים הסביבתיים-  הדולה נמצאת שם, בין השאר, כדי להזכיר לה את מה שהיא בעצם יודעת.

החוכמה, לדעתי, ואולי הקושי הגדול הוא לשים אותי (הדולה)  ואת האגו שלי בצד ולהיות לגמרי שם בשביל אישה אחרת. להקשיב לה ולסמוך עליה שהיא יודעת הכי טוב מה היא רוצה,

כי בתוך כל אשה שוכנת הדולה הפרטית שלה.

***הבהרה קטנה לסיום: בכל מקום שכתבתי "יולדת" או "אשה"  התכוונתי גם לבן הזוג (בהנחה שהוא רואה עצמו שותף לתהליך),  וכשכתבתי "דולה" בהקשר של חדר הלידה- התכוונתי למלווה כל שהוא- יכול להיות בן הזוג, או חברה טובה, או אמא וכו'

***אל המסקנות האלה הגעתי הרבה בזכות הקשר המיוחד שנוצר ביני לבין המיילדת המדהימה ורד דלאל, אותה פגשתי לראשונה בחדר הלידה כשבאתי ללדת את בתי הקטנה. ורד היתה בשבילי מילדולה אמיתית, ומאז ועד היום אנחנו בקשר מתמשך של למידה אין סופית  .