כשאני נחשפתי ל"שיטת הקשב" (שנקראת כך משום שההורים מקשיבים לצורך של הילדים שלהם להתפנות ומגיבים) חשבתי: "את זה אני מוכרחה לראות בעיניים שלי!". למזלי עמד לרשותי באותה העת התינוק שלי אורי, שהיה אז בן 4 חודשים. התחלתי להשאיר אותו בלי חיתול בשעה שהיינו נמצאים מחוץ לבית, ומדי פעם, כשחשבתי שהוא צריך פיפי או קקי, לקחתי אותו לשיח הקרוב והחזקתי אותו בתנוחה מתאימה. התגובה היתה מיידית! כבר בפעמים הראשונות הוא עשה פיפי או קקי (כשהיה לו), ובתוך יומיים היה כבר ברור שהוא ממש מחכה. למעשה, אפילו אם הוא לא היה באמת צריך פיפי, הוא עשה כמה טיפות, כאילו בשביל לעודד אותי :)
מאחר ואורי היה כבר ילדי השלישי, לא הצלחתי מעולם להיות פנויה לגלות את כל הדרכים בהם הוא מאותת לי שהוא צריך להתפנות. למעשה יישמתי ואני מיישמת את השיטה בצורה חלקית, ורחל, ילדתי הרביעית, בהחלט עושה חלק מהפיפי בחיתול. קקי - כמעט לעולם לא (זה יותר פשוט כי יש ממש זמנים קבועים, וגם השליטה קלה יותר, כפי שכולנו יודעים ומרגישים). ההרגשה של הצלחה היא מאוד מספקת: "הבנתי מה שהתינוקת שלי רוצה!". הסיפוק של ההבנה גם של הצורך הזה של הילד הוא גדול מאוד, וגם נותן ביטחון ביכולת האימהית שלי בכלל.

קל לי במיוחד לזהות צורך של רחל בפיפי במקרים הבאים:

1. קימה מהשינה. תינוק בריא לא עושה פיפי בזמן השינה. תינוק מרגיש שהוא צריך פיפי בזמן המעבר ממחזור שינה אחד לבא אחריו, ואז הוא "מתלונן". בלילה אין לי בכלל פספוסים עם רחל - אני שמה אותה על הסיר, מחזירה לה את החיתול, והיא ממשיכה לישון (או שנרדמת בהנקה, חלק מהפעמים). גם כשהיא ישנה ביום, כשהיא קמה מהשינה אני שמה אותה על הסיר. לפעמים יש, לפעמים אין, ולפעמים היא כבר עשתה בחיתול - לא נורא! בשביל זה הוא שם!

2. כאמא לילדה רביעית, אני נעזרת חלק גדול מהזמן במנשא. לתינוק אינסטינקט מולד שלא לעשות את צרכיו על הוריו. כמובן - לא עד עולם! בסוף יוצא, אבל התינוק יתפתל וירטון זמן רב לפני כן! ובאמת, במירב הפעמים הללו אני מזהה נכונה.

3. הודות לאותו אינסטינקט, גם בזמן הנקה קל יחסית לזהות פיפי או קקי. ההנקה גם מעודדת את עשיית הצרכים, ולכן אם אני מרגישה שלרחל יש קקי, אני מניקה אותה ואז מניחה אותה על הסיר. ההנקה פשוט מכניסה אותם ל"אווירה" הנכונה ;-)