הפרסומים אמרו שהמיילדת המפורסמת בעולם מגיעה לארץ. אחד הספרים הראשונים שקראתי אודות לידה, כשהתחלתי את התפתחותי האישית בתחום, היה "מיילדות רוחנית" מאת איינה מיי גסקין. בסרטה החדש של ריקי לייק (עוד לא ראיתם?) ריקי מראה לחברתה הבמאית את הספר הזה ואומרת:

"I know, it doesn't get more granola than this, but she blew my mind"

כך בדיוק הרגשתי אני כשנתקלתי לראשונה בתמונות ובסיפורים של ההיפית  עם הצמות המגולגלות סביב אזניה, כמו סבתא שלי בצעירותה. מאז אני עצמי הפכתי להיות די "גרנולה" (כינוי לכל הטבעיים הרוח'נים האלה, שיולדים בבית ואוכלים אורגני, וזה) ורק לומדת מדי שנה עד כמה כביר השינוי שהביאו איינה מיי גסקין וחבורת "החווה" לעולם.

עומדת על הבמה אשה קטנה עם שיער אפור גולש. ולא משנה על מה היא מדברת, אי אפשר שלא  להנות. היא כל כך מצחיקה ומעוררת השראה. והסיפורים והאנקדוטות קטנים כגדולים, עכשוויים ועתיקים, גולשים ממנה בכזו קלות. סבתא.

מעוררת השראה בכך שהיא פשוט ידעה שעליה להיות מיילדת, בתקופה בה בכל ארה"ב חיה מיילדת אחת וכולן ילדו עם רופאים, קשורות, על הגב. גסקין גדלה בחווה ומימיה לא ביקרה אצל רופא או בבי"ח. היא ומשפחתה קיבלו טיפול רפואי בשעת הצורך מזוג נשים (היום קוראים להן לסביות) שהיו אחיות במקצוען והתגוררו בשכנות לבית משפחתה של איינה הקטנה. מה הפלא שגדלה עם אמונה כה ברורה ופשוטה בגוף שלה, ביכולות שלה. את אמנות הלידה היא למדה מצפייה בלידה שהתרחשה בקומונה שלהם, באוטובוס ששימש למגורים. ככל שהקהילה גדלה, הלידות התרבו, והנסיון שלה התרחב. כשהגיעה שעתה ללדת, הבינה שעליה להכשיר מיילדות נוספות בקהילה...

היא יצרה קשרי ידידות עם רופאים, ובנתה מערך של מיילדות ו"צוות שבא לעזור בלידות" מהקהילה שלה. (היום קוראים להן "דולות") 

טוב, זה כן משנה על מה היא מדברת. משנה מאוד. כמה פשוט התמרון ע"ש גסקין, שקיבלה ממילדות בגוואטמלה, שקיבלו אותו מ"דאוס": אלוהים. איזו דרך חלפה מאז שרופאים (לצערי עדיין עושים זאת לעתים) דחפו את ראש התינוק בחזרה לרחם על מנת לרוץ לניתוח חירום, כי יש תקיעת כתפיים. שברו את עצם הבריח של התינוק, או עצם הערווה של היולדת, כדי להציל את הלידה.

להפוך את היולדת לעמידת על שש. להרחיב את האגן. שחרור כתף עליונה בעזרת שתי אצבעות מיילדת. סיפור של 2-6 דקות גג. "לא הצליח? שינוי תנוחה, שינוי תנוחה, שינוי תנוחה" אומרת הגורו.

חוק ספינקטר. כמה חשוב לחייך בלידה, בצירים, כדי שגם הפה התחתון יחייך וישמח להפתח וללדת. קמטים במצח - סימן לא טוב. לרכך את הכיווץ בפנים, בשפתיים. לחייך, לפתוח את הפה, לשחרר את הלשון בחלל הפה. אל מהלך ההרצאה הנקיה הזו נכנס ספינקטר אחר, שכן. חצי שעת הרצאה הייתה נתונה לנושא רגיש שאסור לדבר עליו: קקי!  יולדות רבות חוששות בזמן הלידה שיצא להם קקי. ואז הן מכווצות היטב את השריר הטבעתי של פי הטבעת, אך הוא קשור קשר עז לשריר הטבעתי של הלידה, שכנו הקרוב.

איינה מיי מציעה: הרבה בדיחות קקי. לשחרר את הנושא הטעון אצל היולדת, כך תשיגו גם צחוק (ר' פסקה קודמת) וגם תחושת הקלה ורווחה, שזה בסדר. את חווית החירבון החיובית וריפוי ה"shit shock" היא מדגימה בעזרת ספר הילדים הדגול "על החולד הקטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש". אותו חולד קטן יוצא בוקר אחד ומגלה שחירבנו לו על הראש, ופוצח במסע נקמה לגלות למי שייך הקקי. אינה מי מסבה את תשומת לבנו להעוויית פניהן של החיות המשתחררות כל אחת בצורתה הייחודית, ומכריזה "מי שכתב את הספר הזה הכיר את חוק ספינקטר היטב!" . ספר מומלץ להורים שבינינו, לשחרור פחדי קקי אצל ילדינו, וגם למבוגרים שאנו עובדים אתם. היא מחזיקה עותק של הספר בגרמנית ולא באנגלית דוקא, כי ככה היא זוכה לספר לאנשים את הסיפור בעל פה ולרתק אותם אליו.

ואני מוסיפה, המלצה אישית שלי, הלא הוא נפתלי הישראלי, יציר כפיה של אלונה פרנקל הנפלאה, שיכול לעשות עבודה דומה עם "סיר הסירים". רק שבעמוד בו כתוב שנפתלי "ישב וישב וישב וישב" וכו', לזכור להורות ליולדת "לא ללחוץ!"

ובין לבין מתובל דיבורה השוטף בסיפורים שלא יאמנו. מחד, איזה מגניבה שהיא. באמת. מאידך, הרמת גבה. מוזר קצת, חיים ללא חוק וסדר. כמו בסרט הישראלי "שלוש אמהות", גם גסקין שופעת סיפורים שהיא מוציאה בפשטות אודות תינוקות שנמסרו מאם אחת לשניה, גבר שינק מאשתו כדי להגביר את תפוקת החלב וכך גם זכה לעלות כמה ק"ג בעצמו, מי שפיר שנפקעו בעזרת מזלג פאי, תינוק שנלקח לרשות המדינה (ומעולם לא הוחזר) בגלל אי הבנה תרבותית, והמון לידות באוטובוסים המשמשים למגורים...

דווקא ההרצאה האחרונה שהובטחה בתכניה, ולה חיכיתי ממש, אודות תבונתה הפנימית של היולדת, התפספסה בעיני. אולי הגורו, שהיא באמת כבר סבתא, התעייפה. אולי הפשלה של אנשי המנהלה בימק"א, שלא הצליחו לחבר את הסרט שרצתה להראות, הורידו אותה מזה. השעה האחרונה של הכנס היתה מענה על שאלות מהקהל. חלקן היו תורמות וחלקן, סלחו לי, היו פשטניות וצפויות. שאלות כגון "מה דעתך על פיטוצין" או " האם שכיבה על הגב משפיעה על הלידה", זה קצת, בעדינות, בזבוז של זמנה של מומחית כה גדולה. וגם של צפוניות כמוני שעוד ציפתה להן נהיגה של שעתיים וחצי מעיר הקודש.

מעבר לזה, תודות לימקא ו"גרייט שייפ" על ארגון נעים ומקסים, שימת לב לפרטים כמו רמקול בפינת התינוקות כדי שגם אמהות שיצאו החוצה יכלו להמשיך ולשמוע את ההרצאה.

כן ירבו.