סיפור הלידה של גיא

"יש כמה סיבות שבגללן אנחנו מעוניינות ללדת עם דולה", הסבירו לי אורית וליאת בפגישת ההיכרות, בשבוע 36 להריון. "ראשית, אורית לא יכולה לקבל אפידורל כי עברה ניתוחים בגב. שנית, אנחנו לא יודעות איך ליאת תרגיש בלידה: לפעמים היא מרגישה לא טוב בבתי חולים וצריכה לצאת להתאושש, ואולי פשוט יהיה לה יותר מדי... אנחנו רוצות שתהיה איתנו עוד מישהי לתמיכה".

את מפגש ההכנה חילקנו לשני מפגשים בני שעתיים כל אחד, כדי שנוכל להכיר טוב יותר. סיימנו את ההכנה בתחילת שבוע 38 והיינו בקשר אחת לשבוע, להתעדכן. באמצע שבוע 40 הצעתי לאורית להגיע לטיפול להכנת הגוף ללידה: הגמשת מפרקים, המרצה קלה של הרחם ובעיקר הרפיה והרגעה. אחרי הטיפול, אורית הרגישה מוכנה. נשאר רק לחכות.

שבוע 41. בפגישה אצל הרופא ביום שני היה חשש למיעוט מי שפיר, אבל בדיקה במיון בית החולים היתה תקינה. בבדיקה ביום חמישי נצפו האטות דופק וצוות בית החולים הציע אשפוז וזירוז, אך "ננסה טבעי, אנחנו גרות קרוב" פעל והן שוחררו עם הפניה נוספת ליום ראשון.

ניסינו טבעי. הן הרי גרות קרוב ובאמת לא רצו להגיע לאשפוז וזירוז ביום ראשון.

(לידה בשבת ממש מתאימה לי, חשבתי ביום שישי בערב והלכתי לישון).

שבת, 06:00 בבוקר. הטלפון שלי משמיע את הצלצול המיוחד (יש! שמחתי כבר מתוך החלום). ליאת על הקו: "זה התחיל! אורית ערה כבר מארבע ויש צירים כל עשר דקות!" "את מסתדרת?" וידאתי, "כן, היא על הכדור ועשתה כבר שתי מקלחות והלכה לשירותים, אני בקושי רואה אותה!" "יופי", אני כבר ערה לגמרי, מחשבת לי חישובים נבואיים, "תמשיכו ותתקשרו כשהצירים יהיו כל חמש דקות". כבר הייתי עם התיק על הגב כשליאת טלפנה שוב: "הצירים כל חמש דקות ויש לה כאבים. הזמנתי מונית".

"קיבלנו את החדר הכי טוב", השוויצה ליאת כשהגעתי לבית החולים, "יש פה אפילו מקלחת!" השעה 08:00. אורית עם מוניטור כי נצפו האטות דופק, מחכים לראות אם הקריאה מתייצבת, ועם מנה חד פעמית של אנטיביוטיקה משני סוגים לרגל האיוושה בלב. נרשמה פתיחה של שש אצבעות, שמתגלה אחרי זמן מה כארבע, מחיקה של 80% וראש במינוס שתיים. אחרי האנטיביוטיקה, מבטיחה המיילדת, אפשר יהיה לקום מהמיטה.

כשאורית קמה, הולכת לשירותים וחוזרת, הצירים מתחזקים ואנחנו נכנסות למחזוריות של ציר-להישען על ליאת-אני מעסה את הגב-נשימות-הציר שוכך-מנוחה בישיבה על המיטה. בשעה 11:00 אורית מרגישה מותשת, אבל ליאת, ישובה איתה על המיטה, מעודדת, מחבקת ומרגיעה. אחרי מנוחה קצרה בשכיבה מסתבר שהמוניטור תקין. המקלחת בחדר, לעומתו, לא ממש. אנחנו עוברות למקלחת המרכזית ומעבירות שם עוד חצי שעה של צירים על הכדור בזרם החמים. "אני מותשת", מדווחת אורית. אני בודקת איתה אם היא יכולה להמשיך עוד חצי שעה. "נראה לי שכן", היא עונה ועוברת גם את עשרים הדקות שהצעתי בתום השלושים. אחריהן היא כבר באמת רוצה לנוח.

השעה 13:30. בדיקת רופא מגלה פתיחה של 6 אצבעות, הקרומים שלמים. "את מתקדמת לאט, אולי נפקע את המים?" הוא מציע. ליאת מבקשת ומקבלת חצי שעה להמשך טבעי, הצוות יוצא ואנחנו מתייעצות. אורית מותשת ונראה שכדאי להתקדם קצת. ליאת קוראת לו בחזרה.

13:45. הרופא פוקע את המים. מימי המיילדת, מרוחקת כדרכה, מסבירה שמעכשיו יש עוד 4 שעות, אבל אולי גם 8 או 12 וייתכן שרק שעתיים עד ללידה. אורית נשארת על המיטה, הצירים ממשיכים וליאת הולכת לחפש את המיילדת אנה הלבבית כדי שתהיה איתנו בלידה. מימי נכנסת כי אנה עסוקה – אולי היא יכולה לעזור? משתררת מבוכה קלה, שנפתרת כשאורית מבקשת גז צחוק. מימי מביאה אותו ומבטיחה שתמסור לאנה להיכנס כשתוכל.

ליאת ואני מנסות לנחש מה מצחיק בגז צחוק. נראה לנו ששריקות הקומקום הרותח שנשמעות ממנו אולי גרמו לממציא השם לגחך. לאורית, בכל מקרה, הוא לא ממש עוזר. תדירות הצירים קצת יורדת, העוצמה דווקא עולה. אנה נכנסת בעשרים לשלוש, מתנצלת שלא תוכל להיות בלידה כי בשלוש מסתיימת המשמרת, "אבל יבואו מיילדות חדשות ונחמדות", היא מבטיחה. אורית שוכבת על הצד ואנחנו משנות את התמיכה בזמן הצירים: ליאת מעסה את הגב, אני מניעה את הרגל. אורית גונחת, לוחץ לה, מימי נכנסת לבדוק: פתיחה מלאה, מחיקה מלאה, ראש במינוס שתיים. "תלחצי בינתיים", היא נעלמת. אחרי כמה דקות היא חוזרת עם המשמרת החדשה לחפיפה ואסנת תופסת את מקומה.

15:30, אסנת מתארגנת ללידה ברחבי החדר ומשחררת לאורית הוראות לחיצה. אורית לוחצת. קשה לה ומעייף, אבל הסוף כבר נראה והיא מוצאת כוחות מחודשים ומשתדלת לעקוב אחרי ההוראות. התינוק מתקדם לכיוון הפתח ואסנת מפרקת את המיטה, אורית לוחצת ואסנת מזריקה חומר הרדמה למקרה של חתך, אורית לוחצת ואסנת חותכת, אורית לוחצת ואסנת גוררת וממקמת מראה ענקית להראות לה את עצמה יולדת, אורית לוחצת ומזכירה לליאת להוציא את ערכת הדם הטבורי, לחיצה ארוכה – "את יודעת שלא אוכל לשים אותו עלייך מייד כי אני צריכה לאסוף את הדם טבורי", מזכירה אסנת. "כן, בסדר", נושפת אורית, "גיא", היא קוראת, "גיא, בוא!" ולוחצת עוד שלוש לחיצות.

16:25. גיא מגיח לאוויר העולם ואסנת שמה אותו על אורית מייד. אחרי כדקה היא לוקחת אותו, מנתקת את חבל הטבור, אוספת את הדם. ליאת, נרגשת אחרי שלא עזבה את אורית אפילו לרגע, מחזיקה אותו.

סיפור הלידה של יאיר

יונת ועודד לא התכוונו להיעזר בדולה. מפגש הכנה ללידה בן שלוש שעות שטף אותם בתובנה המרגשת שזה הולך לקרות באמת, שעוד מעט ממש הבטן הענקית של יונת תהפוך לילד אמיתי, שהם יהיו הורים לבן. דרכם המשותפת כבר כללה התנסויות בבתי חולים, והכוונה היתה לעבור גם את החוויה הזו כצוות מנוסה, באופן הכי אינטימי שאפשר.

את אפשרות הליווי השארנו כאופציה למקרה שהם ירגישו שהם לא מסתדרים, אם יתאים לי במקרה. בלי התחייבויות.

שישה ימים אחרי ההכנה נפגשנו שוב במרפאה: הערכת משקל 3.400, שבוע 40+2, נוכחות סכרת הריונית ושום סימנים מבשרי לידה, הובילו רופא בודק ביום חמישי להניח שהרופא המטפל, עימו ייפגשו ביום ראשון, ימליץ על זירוז. עשיתי לה טיפול טבעי לזירוז הלידה בשילוב תמצית מיוחדת לשתיה בבית, אך סוף השבוע עבר ללא שינוי וביום ראשון עם קריאת מוניטור תקינה נשלחה יונת להמשיך את ההריון ללא התערבות ולהגיע לביקורת ביום שלישי. 

בביקורת שוב היה המוניטור תקין, והרופא ביקש לבצע בדיקה ואגינלית וגילה פתיחה של שתי אצבעות ו 80% מחיקה. בעקבות סטריפינג שביצע התחיל דימום ויונת התבקשה לנסוע לבית החולים.

את שיחת הטלפון הראשונה קיבלתי כמה דקות לפני יציאתם מהבית, בערך בעשר בלילה. יונת סיפרה לי על הבדיקה ושאלה אם נוכל לעשות שוב זירוז, בביתם, כיוון שהיא לא מרגישה שום שינוי או כאב וחששה שיוחלט על זירוז כימי מייד עם הגעתה לבית החולים. נראה היה לי שהסיכוי להחלטה כזו הוא נמוך, שכדאי קודם לבדוק את סיבת הדימום ושבשל השבוע המתקדם והסכרת ישאירו אותה ללידה, לכן הצעתי שתיסע לבית החולים להיבדק ולאחר מכן, אם הכל תקין, אוכל לבוא לתת לה שם את הטיפול.

אחרי כשעה התקשרתי לבדוק מה שלומה. היא התקבלה במיון היולדות, סיפרה לי. שמעתי את המוניטור ברקע. אין שום שינוי, המשיכה, יעבירו אותי לחדר לידה כשיתפנה אחד. נדבר עוד מעט כשהמצב יתבהר, סיכמנו. המצב לא התבהר אבל היא צלצלה שוב אחרי כמה דקות, שאבוא. אני באה לטיפול או ללידה? שאלתי, מנסה להבין איך להתארגן. ללידה, היא ענתה. חכי רגע, אל תצאי, אולי ישחררו אותנו לישון בבית. לא שיחררו.

הגעתי ב 00:15. עודד, אחרי יום עבודה ארוך, שחרר את עצמו לשינה – ממילא מותר רק מלווה אחד במיון. ליונת, שכובה במיטה בחדר הצר עם אינפוזיית נוזלים, מוניטור שלא נראה לצוות הרפואי "מספיק יפה" והערכת משקל 3.750, כבר כאב הגב. הכוונה היתה, אם לא יתקדם כלום, להקצות לה חדר לידה ולפקוע את המים. בינתיים כל החדרים תפוסים. עודד ואני הבאנו את שאר הציוד ואת הכדור פיזיו מהאוטו, מתארגנים לשהות ממושכת במיון, בזמן שיונת שוחררה מהמוניטור "רק לרבע שעה" כדי לחלץ עצמות וחוברה אליו שוב כשהיא ישובה בנוח על הכדור. נתתי לה עוד מהתמצית המזרזת, אבל בחוץ כבר חיכו לחדרים נשים אחרי ירידת מים ונשים בצירים. עודד הלך לישון באוטו.

בשעה 02:00 נכנסנו לחדר לידה מספר ארבע: מרווח ומפואר כמו בבית מלון, ארון מיוחד לתיקים, טלוויזיה על הקיר...  יונת חוברה שוב למוניטור. ישובה על הכדור, היא התבקשה לזוז כמה שפחות במשך עשרים דקות כדי שהקריאה תצא הכי מדוייקת. ידענו שקריאה טובה פירושה חופש מניטור קבוע, לכן הוצאנו ספרים (ענבל: "פונטנלה". יונת: "ייאוש".) והשתדלנו להעביר את הזמן שהוקצב בסטטיות המירבית.

עשרים הדקות חלפו. הקריאה עדיין היתה "לא יפה" אבל יונת היתה זקוקה למנוחה. המוניטור הוסר והיא התרווחה בכורסת המלווים, חמש דקות בדיוק לפני שהרופא נכנס בצעדים נמרצים וקרא בהתלהבות "קדימה, יונת, בואי נפקע את המים!!" (הוא בטח מלא באדרנלין של אחרי לידה, היא הציעה מאחורי גבו). ליונת היו תוכניות אחרות – פיפי, חוקן... מייד יביאו לך, הבטיח הרופא ונעלם.

חיכינו. בשעה 03:00 הערנו את עודד, שלא יפספס את הפקיעה. הוא נראה רענן, אם כי קפוא, אחרי השינה הקצרה ויצא לחפש מישהו שיביא את החוקן המובטח. שירותים, מקלחת ויונת היתה מוכנה לפקיעה. עד שהם יבואו, שמנו שלמה ארצי ועשינו רפלקסולוגיה. מיילדת מקסימה בשם טניה הגיעה והציגה את עצמה, סיפרה שהיא בהריון שלישי, אמרה שנמשיך לעשות מה שאנחנו עושים ויצאה.

בשעה 04:15 הוציאו המיילדות את עודד ואותי החוצה "כי פקיעה זו פרוצדורה". עודד ניסה, ללא הצלחה, להתמרד ולהישאר. הוחזרנו אחרי דקה. לא מאוד כאב. יש לנו שלוש וחצי שעות להיכנס ללידה בלי עזרת פיטוצין.

נשאתי נאום קצר; יש לנו זמן, אמרתי, לעשות הכל כדי להתחיל לידה בצורה טבעית. בהצלחה.

ליונת כאבה טיפה הבטן והיא נכנסה שוב לשירותים, ושוב למקלחת, הפעם על הכדור. למרות שקית האינפוזיה הריקה שנישאה עימה, מקופלת, לכל מקום וקצת הטרידה, הנעימו המים את זמנה. הוספתי קצת תמצית שמנים על הגב לחיזוק האפקט, בדיוק שניה לפני שהמים נהיו חמים מדי ונמאס לה מהרטוב. שוב התקינו מוניטור, את רוב השעה הבאה עברה יונת כשהיא הולכת ורוקדת באיטיות לצלילי המוסיקה בחדר האפלולי, נושמת עמוק, מתמודדת בעזרתנו עם צירים הולכים ומתחזקים, מרגישה בחילה אבל לא מקיאה.

השעה 05:30. יונת שוב צריכה לשירותים, מורידה את המוניטור ונכנסת. הצירים מתחזקים. היא יוצאת, הצירים ממשיכים להתחזק, עיסוי גב תחתון תוך הישענות על עודד ונשימות מאוד עוזרים. לא יכולה יותר, היא גונחת, רוצה אפידורל. שאלתי אם היא יכולה לעבור עוד ציר כמו שהיה. היא מוכנה לנסות, ממשיכים. אחרי הציר הבא יונת זקוקה למנוחה. עזרנו לה לעלות למיטה, ריפדנו בכריות, ניסינו ציר בשכיבה, כאב מאוד. אפידורל. עודד הלך לקרוא למישהו.

אחרי כמה צירים נוספים, הגיעה מיילדת לא נחמדה עם בשורת האפידורל: צריך לגמור שקית נוזלים של חצי ליטר לווריד, ואז יבוא המרדים. היא בודקת את יונת: 3 ס"מ פתיחה. מה זה אומר, שואל עודד. זה אומר שהיא מתקדמת, היא נובחת.

את שני הצירים הבאים יונת עוברת בצעקות שמזעיקות את כל מי שפנוי מהצוות הרפואי. לה דווקא נעים לצעוק. תעזרו לי, היא גונחת, מה את רוצה שנעשה?? נובחת עליה הלא נחמדה, דוקטור, תבדוק אותי, מתחננת יונת, בדקתי אותה לפני חמש דקות, שלושה ס"מ, חורקת ההיא, תעיף אותה מפה, היא עושה לי רע, יורה יונת לרופא, מה זה?!, מתחילה החמוצה להשיב מלחמה, די, אנחנו אומרים לה, זה לא מתאים. היא נסוגה אל מעבר לוילון. עוד ציר. איי, כואב נורא, התינוק רוצה לצאת, צועקת יונת, תבדוק אותי דוקטור, בבקשה... הציר נגמר. הרופא שולח יד פנימה. היא צודקת, הוא אומר. פתיחה מלאה, מחיקה מלאה, ראש בפלוס שתיים, תקראו למיילדת. לטניה!, דורשת יונת, היא עסוקה, מסננת המגעילה ששוב צצה. כולם יוצאים. טניה מופיעה כמו מלאך, מכינה מהר את המיטה ללידה, מרימה ליונת את הרגליים. עוד ציר, יונת משתוללת מכאבים, הצינור של האינפוזיה מתפרק ודם ומים מציפים את הסדין. אני מסמנת לטניה עם הראש, היא ממהרת ומתקינה את הצינור מחדש. לא להשתולל, היא מבקשת-פוקדת על יונת, תתחילי ללחוץ כשאת מרגישה את הציר, תחזיקי בידיות. אני אעשה מה שתגידי, אני סומכת עלייך, תגידי לי מה לעשות, ממלמלת יונת בין הכאבים. ציר, לחיצות, אל תשתוללי, תלחצי, תגידי לי בדיוק מה לעשות ואני אעשה, תלחצי לאט שלא יהיה קרע, שמן שקדים, תחזיקו את הרגליים, תגידי לי בדיוק מה לעשות ואני אעשה, עוד שתי לחיצות, אני אף פעם לא טועה,