ורד יקרה.

רצינו להודות לך ,אשתי דיאנה ואני , על הליווי הצמוד ,הנתינה הגדולה ללא גבולות, ההסברים המעלפים והממש לא מפחידים...על כל התהליך  שנקרא "ילד חדש מגיח לעולם" (ואצלנו הם בכלל  שניים...).

העצמת לנו את תחושת ההתרגשות לקראת הבאות ואת השלווה והרוגע בידיעה כי אנו לא לבד , אלא עם החום  המשפחתי שלך, האהבה הידע והניסיון  הרב שברשותך.

עבור אשתי-דיאנה היית שותפה לתהליך ההיריון, הראית והסברת דרכים להרגעה ופינוק על ידי הבעל (לא פחות חשוב ..) השרית בטחון  שמישהו שומר  שישנה עזרה אישית ומקצועית בזמן שדברים קורים.

ועבורי –רון (מפקד ולוחם קרבי, שלא חושש מעליי  קרב  ומהסתערות מול אש ,עד שזה מגיע לחדר לידה וממראה של  דם וילדים מגיחים לעולם ...) מרגיע לאומי וכדור הרגעה בכל הקשור לאבהות לילדים בכלל וללידה בפרט.

מי ייתן שחווית ההיריון והלידה שהענקת לנו תהא מנת חלקם של זוגות רבים כחול על שפת הים ...
בברכה ובאהבה רבה.
דיאנה ורון גוטווירט
תל-אביב

בשיחה עם בני ואיילין, בני זוג אשר ליוויתי בלידה הרביעית שלהם עלו הדברים המרגשים הבאים:

בני: "לפני הלידה לא הבנתי למה צריך דולה. אני לא מספיק? אני כאן בשביל אשתי. גברים לא צריכים ''עזרה''...

בהמשך הבנתי שגבר לא מסוגל לעמוד בלחץ ובמתח, העייפות הגוברת ושעות הלידה הארוכות- לא קל..

לעיתים האישה לא נחמדה בזמן הצירים ולפעמים אף מאשימה את בעלה בכאבה.

בלידה הראשונה הקשבתי למוניטור ועקבתי אחר פעימות הלב של התינוק. היה רגע  שלא שמעו את הדופק חשבתי שהוא מת ורצתי הסטרי אל המיילדת. התברר כי הרצועות של המוניטור פשוט זזו...

ראיתי את אשתי יקירתי כואבת וכגבר רציתי לפתור את ''הבעיה''. גבר חושב טכני ולא במילים כמו: 'לחכות' או 'להרגיע'. כואב לך הראש- קחי כדור. וכאן זה לא ככה. צריך לחכות, להכיל. קשה לראות את מי שאתה אוהב סובל.

הייתי לחוץ וגם אם רציתי לעסות יש פה מצב של רגשות. קשה להקרין רוגע כשאתה בלחץ.

היום אני יכול לאמר בפה מלא שלאחר לילה שלם ללא התקדמות עייפתי, היה לי נח שהיית שם. ידעתי שאת רעננה ובשבילנו. מה גם שיש לנו ילדים נוספים והייתי צריך לדאוג גם להם.

בדיעבד הבנתי שאם זה טוב בשבילה זה טוב בשבילי. הבנתי והערכתי. יש גברים שיחשבו כמו שאני חשבתי בעבר שאין צורך בנוכחות של עוד מישהו בחדר. כדאי לגבר להקשיב לאשה שמבקשת ליווי של דולה. אח"כ הוא יודה לה".

איילין:"בלידות הראשונות הייתי לבד. התייחסו אל הלידה ולא אלי כאשה או אפילו ילדה שיולדת. לא היה מקום למה שעובר עלי, לחששות. לא היה איתי מישהו שיסתכל עלי ויראה שאני בסדר, שירגיע.

בהריון הרביעי החלטתי שלא עוד. הייתי זקוקה לך שתהיה עבורי. הרגשתי בטוחה שיש לידי מישהי מקצועית שאפשר לסמוך עליה שתהיה קשובה לי ולעובר שלי. אני יודעת שיש הרבה נשים שלא יודעות להגיד שהן רוצות שמישהי תהייה איתן, אם נשים יכנסו פנימה הן יידעו שדולה מאוד הכרחית. שווה כל שקל".

מאוד נהנתי לפגוש את בני הזוג ולשמוע את הדברים. בייחוד כשהבנתי שאיילין מאוד התרגשה והופתעה לשמוע את דבריו של בני. איזה כיף.

ורד יקרה,

אני רוצה להודות לך באופן אישי.

לפני הלידה לא הבנתי מדוע אשתי רוצה דולה. "מה, אני לא מספיק? " חשבתי לעצמי.

ולמען האמת , האגו הגברי נפגע, גברים לא צריכים עזרה.

היום אני מודה שיש מצבים שגבר לא מסוגל לעמוד בעומס שלהם כי הוא לבסוף מתעייף.

בלידה, השעות יכולות להתארך וזה ממש יכול לשבור נוסיף לזה את ההתמודדות עם מצבי הרוח של האישה שלפעמים אפילו מפנה אצבע מאשימה אל בעלה בכאבה.

לא קל.

בלידות הקודמות היו רגעים שרציתי לעסות את גבה הכואב של אשתי בדיוק כמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה אבל איך אתה יכול להקרין שלווה שאתה בלחץ? כשאתה עייף וסחוט רגשית?

בלידה הראשונה הקשבתי למוניטור ועקבתי אחר פעימות הלב. אני זוכר שהיה רגע שלא שמעתי את הדופק ורצתי הסטרי אל המיילדת. לא ידעתי לזהות שמה שקרה הוא שהרצועות של המוניטור בסך הכול זזו.

אחרי לילה שלם בחדר לידה לבד עם אשתי הייתי עייף לחלוטין.

בימים כתיקונם, כשיש 'בעיה' אני חושב 'טכני' מחפש פתרון: כואב הראש- תיקחי כדור, יש נזילה בכיור אני מתקן או לפחות מנסה וכאן זה לא ככה. בחדר הלידה צריך לחכות ואחד הדברים הכי קשים בעיני הוא  לראות את האישה שאתה אוהב סובלת ואין בידך את הכלים לעזור לה.

היום אני מבין ומעריך את החשיבות שבנוכחות שלך איתנו בחדר הלידה.

גם המיילדת הייתה נחמדה אבל היא הייתה צריכה לנדוד בין שלוש לידות במקביל.

את היית איתנו כל הזמן, במהלך כל השעות, רעננה ושמחה. אמרת את הדברים הנכונים, הרגעת את אשתי. הדינאמיקה בניכן הייתה מרגשת.

אני מודה לך שנתת לי את התחושה שאני לעזר ולא לנטל. אני לוקח את זה איתי לשארית חיי.

אני ממליץ לגברים שאם האישה שלהם רוצה ליווי של דולה כדאי להתייחס לכך ברצינות, אח"כ הם ימצאו את עצמם מודים לאישה ולדולה.

תודה לך ורד יקרה.

ת.

קטע מסיפור הלידה של מרב:

אחרי פגישה לא מוצלחת עם דולה אחרת, שהיתה בסדר אבל לא בדיוק מה שחיפשתי, התחלתי לתהות אם באמת מתאים לי ענין הדולה, או שרק אני ובעלי נהיה בחדר הלידה. זהר כרמי המליצה לי בחום על ורד שדה ובעקבות זאת החלטתי שאתן לזה עוד צ'אנס ונפגשנו. מהרגע שנפגשתי עם ורד, ידעתי שאני רוצה שתלווה אותי בלידה. כל מה שחיפשתי- מישהי שמטפלת במגע, נחמדה מאד מאד, שתזרום איתי ועם הראש שלי, שתתמוך בי , שיהיה אפשר לסמוך עליה... ורד היתה כל זה ויותר מזה. אמרתי לה בדיוק מה אני רוצה- לידה עם אפידורל, ומצד שני להיות בתנועה עד האפידורל ואם אפשר גם אחריו, שתזכיר לי בלידה מה אפשר לעשות כדי לקדם את הלידה ולהתמודד עם הצירים- תנוחות, קולות, נשימות, לחיצות...

ורד היתה תמיד זמינה (גם במהלך ההריון), תמיד ענתה לכל השאלות והסוגיות שהטרידו אותי, ומה שלא ידעה בדקה בשבילי עם מי שצריך . הטיפולים שעשתה לי בפגישות לפני ואחרי הלידה- רפלקסולוגיה ועיסוי- היו כל כך מרגיעים, נעימים ומחזקים, תמיד חזרתי מהם בהרגשה טובה ועם כוחות מחודשים. היינו גם מדברות, על ההריון, על הלידה המתקרבת, ואחרי הלידה, על הקשיים שלי. קשה למצוא את המילים להביע את הערכתי לבחורה הזו, שבאמת באמת אוהבת את מה שהיא עושה ורואים ומרגישים את זה.

בכל מקרה אני ממש ממש ממליצה למי שעדין מתלבטת אם לקחת דולה- לקחת בלי לחשוב פעמיים. אני משוכנעת שבלי ורד הלידה שלי היתה מאד טראומתית וזה למרות שבעלי תמך בי בצורה נהדרת בלידה וגם בהריון. אל תשכחו שגם לגברים זו לידה ראשונה, ושלא תמיד הם יודעים בדיוק מה הדבר הנכון לעשות.. מבחינה כלכלית, חווית לידה טובה זה משהו חד פעמי ושווה להשקיע בו ולוותר על כל דבר שאפשר לוותר עליו- סופשבוע במלון, ספה חדשה לבית, בגדים ונעליים חדשים...