30.09.07

דניאל  (""shpitznose) קטן,

 

סוף סוף יצאת לאוויר העולם!

יצא לי להכיר אותך לא מעט לפני שנולדת,וכבר אז שיערתי שלא תחכה באמת עד הסוף...

בערב יום הכיפורים,התחלת לעשות קצת "קונצים",אנחנו קראנו לזה "צירצורים",ולחצת לאמא במקומות שמכווצים לה את הבטן (רחם) מבפנים....

אמא מירב ואבא צביקה היו בטוחים שתיוולד ביום הכיפורים כי אתה צדיק,ואני הסברתי להם שאתה באמת צדיק, כי לא רצית שכל-כך הרבה אנשים יסעו ביום הכיפורים,ולכן המתנת בסבלנות עוד קצת.

כשנולדת,הבנו את את ה-כ-ל...למרות שאתה קטן ומתוק-אתה ג'ינג'י עם אופי ג'ינג'י...

ממש כמו אמא (~;   וגם אבא-הוא אמנם לא ג'ינג'י אמיתי אבל בהחלט בעל אופי  ג'ינג'י..

אז מה היה שם?...

סיפור הלידה שלך מתחיל במוצאי יום שבת ה 30.09.07,אמא צלצלה אלי וסיפרה לי שהכואב לה קצת בגב.

אני לא מתפלאת,אמא עלתה וירדה המון מדרגות לקראת הלידה שלך,ולא די לה בכך,היא גם משכה את אבא לסיבובים וטיולים על מנת לנסות להקדים את בואך...

את האמת,אני חושבת שזה עזר לה כי כשהיא ניגשה לחדר הלידה במוצאי שבת, גילתה שלחץ הדם שלה קצת גבוה וגם אם אתה לא ממש משוכנע לצאת-אז אין לך כל-כך ברירה... (-ג'ינג'ית או לא ג'ינג'ית?!)

כשהגעתי לבית החולים ב 20:30 המתנו לשמוע מה יש לד"ר לומר.

בפנינו עמדו שתי אופציות. הראשונה-לזרז אותך לצאת,השנייה-להמתין במחלקה לשמירת היריון. אמא ואבא ביקשו שעתיים לחשוב ולהחליט וכשהצוות הרפואי הסכים,אבא רץ להביא את האוטו וכולנו ברחנו לפינה שקטה-לבית שלכם על מנת לעשות טיפול לאמא.

ג'יי-ג'יי קצת התאכזב שהגענו בידיים ריקות,הוא היה בטוח שנגיע איתך כבר הבייתה!

חזרנו לבית החולים כעבור שעתיים,הטיפול הצליח ולחץ הדם של אמא ירד..אבל לא הסכימו לשחרר את אמא הביתה....ושוב,שתי הברירות עמדו לפנינו.

אמא מירב,שכבר הייתה מרוגשת מאוד לקראת המפגש איתך,עשתה החלטה מאוד מודעת (החלטה מצוינת!)  להיכנס לחדר הלידה על מנת לקבל זירוז..אבא צביקה חשב לנסות ולהמתין עוד יום על מנת שיום הולדתך תציין גם אירוע מאוד סימבולי.... (תשאל את אבא...)

ב 23:30 נכנסנו לחדר הלידה,וחיברו את אמא לאינפוזיה.

ב 00:05 אמא קיבלה פיטוצין. (זה החומר שמכווץ את הרחם ומגביר את הצירים).

החומר הזה כנראה לא מצא חן בעיניך,כי אתה "עשית ברוגז",האטת מעט את הדופק...ובנוסף לכל,כאות מחאה הוצאת את הפקק של המים!

וטוב שכך עשית,כי אז הפסיקו לאמא את הפיטוצין,אבל חיברו אותך למוניטור פנימי כדי

לראות שהשטיקים שלך לא ממשיים...(כלומר שאין סיבה ממשית לירידות בדופק שלך).

אמא עמדה בגבורה בצירים,והוציאה קולות בהצטיינות-כמו שלימדה אותה דודה איילת.

אני חושבת שבחדרי הלידה השכנים קצת נבהלו,כי שמענו צרחות "שאלוהים ישמור"...

ב 03:45 אמא קיבלה אפידוראל בשביל שתוכל קצת לנוח ובשביל שלא יכאב לה יותר.

ב 04:30 באו לבדוק את אמא והיא הייתה בפתיחה של 5 ס"מ-התקדמות לא רעה בכלל!

דודה איילת כבר הצטרפה אלינו,ומאוד התרגשה לקראת לידתך.

ב 05:20 החלטת ל"פתוח עוד קצת את הווילון",וכבר הייתה פתיחה של 8 ס"מ...

ב 07:00 הגענו לפתיחה של 10 ס"מ,וחכינו שתואיל בטובך להגיע ל"מקום המפגש"..

אבא קצת כעס על המיילדת זהבה שלא הסכימה שנהיה כולנו בחדר לקבל את פנייך,

הצעתי לצאת החוצה על מנת שאבא ודודה איילת יגשימו חלום.

עלייך זה לא ממש עשה רושם-המחווה הזאת שלי...כי לא ממש הסכמת לצאת בקלות

ובכל זאת,איילת ואני עשינו תורנויות;פעם איילת יצאה החוצה ופעם יצאתי אני.

לאחר שעתיים בערך,נכנס ד"ר שביט  לחדר הלידה...הוא ראה שאמא מאוד מתאמצת,

ושאתה לא שש לשתף פעולה,והציע להוציא אותך עם "פומפה" (ואקום)...זהבה המיילדת ביקשה עוד כמה דקות להמשיך ואני מייד קפצתי על ההצעה.

ד"ר שביט לא אהב שהתערבתי וביקש ממני לצאת קצת החוצה,זה בסדר מתוקי כי מייד נכנסה לחדר דודה איילת.

אמא התעקשה,ולא הסכימה להיעזר בפומפה,ואז הגיע פרופסור קאנטי שהסכים עם אמא.

אמא המשיכה לדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף... ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף... ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף... ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...

ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף... ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...ולדחוף...

במשך כשעתיים – היית מאמין?! איזו גיבורה!!!

(מהצד,יכולתי לראות שגם אבא מאוד עוזר לה ודוחף עם אמא!!!)

אבל שום דבר לא עזר,אתה ג'ינג'י עיקש,בשלך!

בסופו של דבר,התחלפנו שוב איילת ואני ואמא המשיכה עוד קצת ...לדחוף...ולדחוף...

זהבה המיילדת ביקשה מאמא לעזור לך קצת לצאת,ההשערה שהועלתה היא שחבל הטבור שלך קצת קצר...ואז,עם עוד קצת דחיפות מצידה של אמא,סוף סוף..

בשעה 10:55 נולדת!  בהתחלה המבולבלים חשבו ששקלת 2.750 ק"ג..אבל אחר כך הם תיקנו את עצמם ובעצם נולדת 2.550 ק"ג...אפרוחון קטן וצהוב.

דודה איילת נכנסה לחדר וההתרגשות הייתה בשיאה!!!