סיפור הלידה של לירי  24.03.08

לירי קטנטונת,

אם רק הייתי מתעכבת עוד קצת,או נתקעת בפקק תנועה ("שלא נדע"...)..לא הייתה לי הזכות לספר לך את סיפור הלידה שלך.

כשתגדלי,ותשאלי איך נולדת,אין לי ספק שהתשובה תהיה "מהר מאוד"!

אמא תספר לך את הסיפור מנקודת מבטה,ואבא יספר את הסיפור שלו.

ואני,כ"דולה" שליוותה את שניהם במסע ה"התהוות ההורית",אספר לך את סיפור הלידה שלך מנקודת המבט שלי.

נולדת ביום שני, בדיוק יום אחרי מועד סיום ההיריון (שזה הזמן שהרופא "תכנן" שתיוולדי)

יומיים לפני כן,אמא צלצלה אלי "רק שתדעי שיש מישהי בתאריך הסיום שלי שכבר ילדה...!",צחקנו יחד על העניין שיש לך רצונות וצרכים משלך ואמא הבטיחה להתאזר עוד קצת בסובלנות.

אף-על-פי שלחצת מאוד,ודחפת את הצלעות "וצרצרת" עם הברקסטונים ללא הפסקה-כל הכבוד לאמא!

אז איך זה התחיל באמת?

05:50יום שני אמא צלצלה אלי וסירה שהלילה האחרון לווה באי שקט והתגברות של ברקסטונים,היא לא ממש הצליחה לישון,ושבבוקר היא פתאום שמה לב ש"נעלמת לה" (היא לא הרגישה אותך זזה).

זה היה לה קצת מוזר,כי היא ניסתה לשנות תנוחה,ולאכול פירכיות אורז ופירות יבשים וכלום לא עזר...

המלצתי לאמא לגשת להיבדק מכיוון שכל הסימנים מכוונים לכיוון אחד...

ב08:00 בערך צלצלתי לשמוע מה הייתה חוות הדעת של הרופא,אמא סיפרה שהיא עדיין ממתינה למוניטור ולבדיקה של הרופא.

ב08:40 בערך אמא התקשרה וסיפרה שהרופא בדק אותה,ואמר שהיא בפתיחה של אצבע ושיש קצת צירים,אבל הם לא מהסוג שמוביל ללידה ושזה יכול לקחת לפחות עוד שבוע אז היא חוזרת הביתה,היא בקשה לחזור אליי כי היא חייבת לסיים את השחרור מקופת החולים. 

ב09:10 בערך,אמא חזרה אלי "מה עוד שבוע?...עוד שבוע ימית?...ככה?",ניסיתי לפנות לסבלנות של אמא,קצת לפייס אותה ואמרתי לה שהרופא בטח קצת הגזים,ואני בטוחה שזה יקרה עד סוף השבוע.

התשובה שלי,אם להשתמש בלשון המעטה,לא ממש סיפקה את אמא,אמא כנראה הרגישה בפנים מה באמת צריך לקרות.

(האמת היא,שגם דוד עידו לא השאיר לך הרבה ברירות הוא הציב אולטימאטום שהיית חייבת לעמוד בו)

ביקשתי מאמא להקריא לי את הרישום שפלט המוניטור,שאלתי אם יש "גבעות",אמא אמרה לי בנונשלנט "כן,יש גבעות",שאלתי את אמא מה הגובה של הגבעה הכי גבוהה,והיא ענתה לי שוב באדישות "60".

באותו רגע,הבנתי: "לא שבוע ולא נעליים!,את יוצאת מקסימום תוך יומיים".

אמרתי לאמא,שכנראה נפגש עוד היום...מקסימום עוד יומיים. אמא שמחה ש"קיצרתי לה 2/3" על התנהגות טובה.

בזמן שאמא ואני מנהלות את השיחה בדרך הביתה,היא פתאום מדווחת לי שכואב לה בגב.."שיאווו איזה כאבים,מה זה?"..הסברתי לאמא שכנראה הצירים התחילו...בקשתי ממנה להגיע הביתה,להכין את מה שחסר בתיק לחדר הלידה ולהיכנס למקלחת לנסות להפעיל זרם של מים חמים על הגב על מנת לאלחש את הכאב"

ב11:00 וקצת אמא צלצלה אלי "זה לא עוזר" היא אמרה "אני כבר יכולה לצאת מהאמבטיה?".

ממש יכולתי לשמוע את הכאב בקול של אמא. שאלתי כל כמה זמן מגיעים הצירים,על מנת לאמוד את טווח הזמן ולבחון האם יש לי זמן להגיע אליה או שנפגש בחדר הלידה.

אמא הפתיעה אותי ואמרה שהצירים מגיעים בערך כל 5 דקות.

הבנתי שכנראה קצת לחוץ לך,מתוקה,לצאת...ושלא ממש מתחשק לך להמתין את השעתיים של "ציר כל 5 דקות",ובקשתי מאמא להתחיל להתארגן ליציאה לחדר הלידה.

אמא התקשרה לאבא,עדיין סובלנית,הסבירה לו את המצב וביקשה שיגיע.

אבא ששמע את הנעימות בקול של אמא חשב שיהיה לו קצת זמן לעצור לאסוף את המטען מהבית.

בפעם הבאה שאמא התקשרה,היא כבר לא  ממש הייתה סבלנית...זה קצת הלחיץ/הבהיל את אבא.

הוא סיפר לי מאוחר יותר,"איזו טעות זאת הייתה" לעצור לקחת את המטען.

ב12:15 יצאנו כולם לכיוון תל השומר.

אבא ואמא מכיוון תל אביב עלו מייד על "איילון",ואני מכיוון תל מונד-ומזל שלא היו פקקים!

ב 12:51 אבא בישר לי שהגעתם למיון יולדות,אחר-כך הוא סיפר שכל כך כאב לאמא הוא רץ מייד להביא כסא גלגלים ושני אנשים שמרו לו על האוטו בזמן שהוא הכניס את אמא לקבלה של היולדות.

ב 12:53 התקשרתי לאבא הרגעתי אותו,ובקשתי שימסור לאמא שאני מגיעה תוך 10 דקות.

שאלתי אותו מספר שאלות "איך אמא?",מה אמרו בקבלה?","עם כמה פתיחה היא הגיעה?"...

אבא הסביר שנורא כואב לאמא ושהוא מעדיף לא להציק לה עם שאלות.

בקשתי ממנו שינסה לשמוע מה אומרים ויתקשר לספר לי.

ב 12:54 אבא הודיע לי שמכניסים את אמא לחדר הלידה ושהיא בפתיחה של 4 ס"מ.

( זה גרם לי להבין שאמא ואבא הקשיבו מצויין בקורס ההכנה ללידה,כי זה בדיוק הזמן המומלץ להגיע לחדר הלידה.