תום קטן שלי,

(של אמא ואבא,אבל גם קצת שלי...)

כשתגדל להיות נער,שובב אמיתי-כמו אבא,ויפהפה כמו אמא...

בטח תשאל איך באת לעולם...ומה היה שם בכלל...ולמה לא הניחו לך לגדול עוד קצת בבטן של אמא...?

אמא תספר לך כמה היא סבלה,אבא יספר כמה התרגש...ודוד נדי יספר לך איך ישן על הספסל מחוץ לחדר הלידה.

ואני,שהיה לי העונג ללוות את כולם ולקבל אותך בדקות הראשונות בהן נשמת מהאוויר שלנו..עומדת לספר לך את הסיפור מנקודת המבט שלי,כדולה.

אז מה היה שם?...

סיפור הלידה שלך מתחיל ביום חמישי 06.12.07,אמא ואבא ביקרו את הרופא לבדיקה שגרתית  והוא בישר להם שאתה נורא צמא וכנראה אתה שותה את המים שאמא מייצרת...

למחרת אמא ואבא נסעו לבדיקה חוזרת בבית החולים,ושם הבחינו שבמהלך הלילה שתית עוד מים,וכמעט "ולא השארת כלום לאורחים"...

ואז החליטו בבית החולים,להשאיר את אמא למעקב,ולבדוק אם היא מסוגלת לייצר יותר מים ממה שאתה שותה...

נחש מה?  - ניצחת!!! הצלחת לשתות ולספוג את כל המים שאמא ייצרה...

(האמת,שהיא גם לא יצרה מי-יודע-מה,היא פשוט עזרה לך לנצח)

ביום שבת ה-08.12.07 ,הוחלט להתחיל בתהליכים של זירוז.

את אמא ליוו לחדר הלידה,אבא כמובן,דוד נדב,מיטל היפה ודוד אסי.

בשעה 13:25 הצוות מאוד "התחשב" ורצה לרמוז לך שאתה עומד לחגוג את יום הולדתך, הם ניפחו לאמא בלון...לא נראה לי שאהבת את הבלון,כי אחרי 6 שעות בערך דחפת אותו החוצה,אז אמא ואני הלכנו להתקלח בסוויטה...

בינתיים,בחוץ התאספו ו"פתחו שולחן" כל בני המשפחה וחברה של אמא,שירלי,שנורא דאגו שתצא רעב וחוץ מזה,רצו לקבל אותך בברכה...

(הם לא ידעו עדיין,שזה ייקח קצת יותר זמן ממה שהם חשבו..).

בשעה 19:45 אמא קיבלה זירוז נוסף,שנקרא פיטוצין...מטרת הפיטוצין הייתה בעצם  לפתוח לך את הדלת לעולם,ובכך,לרמוז לך בדרך יותר אסרטיבית שאתה תצא בזמן הקרוב,גם אם לא ממש יבוא לך....

ההתקדמות הייתה נהדרת,אמא הייתה גיבורה ועמדה בפיצוצים של הפיטוצין ממש כמו לביאה!!! אבא היה קצת נוירוטי ודאג לפנק אותה כל הזמן ולהצחיק את כולנו.

או שזה היה דוד נדי,הם פשוט כל-כך דומים...

בינתיים,אנחנו הבנות,אמא,מיטל,סבתא,ואני רקדנו ריקודי בטן,ועשינו סיבובי אגן כדי להקל על הכאבים של אמא ושיהיה לך קל למצוא את היציאה.

הצירים של אמא התחילו להכאיב,נראה שהריקודים שלנו עזרו כי..

בשעה 23:00 עברנו לחדר הלידה.

הצירים של אמא המשיכו להכאיב...אפילו להכאיב מאוד,אז נכנסנו למקלחת לעוד סיבוב של מים חמים ומרגיעים.

המקלחת הייתה מעולה,מחממת,מרגיעה....אבל לא להרבה זמן..כי...

בשעה 24:20 בדקו את אמא וראו שיש פתיחה של 5 ס"מ,כל הכבוד לאמא!!!

בשעה 24:30 אמא ביקשה אפידוראל...ואז,אחות מיילדת שבמקרה עברה בסביבה,טרחה לספר לאמא,ברגישות רבה יש לציין,שהמרדימים בבית החולים שובתים...ושכנראה לא תוכל לקבל אפידוראל...

אמא שעדיין התנהגה בגבורה אמרה "אז שלא יהיה,עדיף לא לקבל אפידוראל מרופא עצבני"...האמת?-צודקת!!!

כאות מחאה,נחש מה?

–החלטנו להיכנס שוב למקלחת,ולגמור ל-כ-ו-ל-ם את המים החמים!

אחרי שגמרנו את המים יצאנו החוצה,ומיילדת אחרת הודיעה לאמא שהקפיצו במיוחד בשביל היולדות בחדר הלידה,מרדים נוסף מהבית.

בשעה 03:00 בדקו את אמא וראו שהפתיחה התקדמה ל 7 ס"מ,לאמא כבר כאב מאוד,ממש נורא והיא אפילו קצת בכתה.

אבא ראה כמה כואב לאמא ושאמא בוכה,וכמעט בכה גם הוא...אני חושבת שקצת כאב גם לאבא... לק ראיתי כי הייתי בפנים,אבל אולי גם כאב לדוד נדי שישן בחוץ.

ואז,המרדים הגיע,הזריק לאמא אפידוראל,והצליח לאלחש לה מעט את הכאבים.

אמא יכלה לנוח כעת,ולאגור כוחות לקראת  שעת הלידה שלך.

בשעה 05:15 פקעו לאמא את קרומי השפיר,

לא היו מים,כי כמו שסיפרתי לך,כבר שתית את כולם ;~)

בשעה 06:30 אמא הגיעה לפתיחה מלאה,אני מנחשת,שאתה מבפנים ראית את האור שהדליקו בחדר הלידה...

אבא התרגש,ויכולתי לראות שכל הגוף שלו רועד ומוכן לקבל אותך לזרועותיו.

אמא,שזכרה עד כמה אבא ביקש להיות בחוץ-שלחה אותו החוצה...(הם הסכימו על כך לפני הלידה,ואבא קצת התחרט,אבל הוא לא סיפר לאף אחד...)

סבתא נכנסה לחדר במקומו,היא עמדה בצד ימין של אמא,אני עמדתי לשמאלה.

אמא נשמה עמוק ואז התחילה ללחוץ,וללחוץ,וללחוץ,וללחוץ,וללחוץ,וללחוץ...

בשעה 07:14 לא יאמן,אבל תוך 6 דחיפות נולדת!!!

(מה שמלמד אותנו,שאולי לא כדאי לקבל בעיטה מאמא...כי היא נורא חזקה).