קוראים לי קרן נשואה לאלון ואמא של יובל ולירון, דולה ומדריכת הכנה ללידה.
בפעם הראשונה שהייתי בחדר לידה היה זה בלידה הראשונה שלי, עשיתי קורס הכנה ללידה (אך לא תירגלתי)... באתי "מוכנה" ובטוחה לחלוטין שאני הולכת ללידה טבעית.
כשהרופא הציע לי זרוז (באתי עם ירידת מים בלי פתיחה) סירבתי כי "אני רוצה טבעי". אחרי 24 שעות של צירים בלי כל התקדמות בפתיחה, עם בעל ניפלא ותומך שממש ניסה לעזור ועם צוות... שמציע זירוז אנטיביוטיקה ו"מותק...למה לך לסבול" כבר בפתיחה של 3 ס"מ ביקשתי , רציתי , התחננתי לאפידורל. ... ואכן.... קיבלתי אפידורל שכבתי על הגב בלי תזוזה כמעט והלידה ארכה עוד 20 שעות.
בסופו שלדבר הלידה עברה בשלום יחסי...בפתיחה של 8 הוציאו את האפידורל למרות תחנוניי ....(כי המיילדת אמרה.. "רצית טבעי, את לא רוצה וואקום נכון??") ובאמת הצלחתי ללדת בשלום ובמזל טוב את ילדתי המקסימה יובל.
הרבה זמן לאחר הלידה תהיתי מה בדיוק קרה? איפה ה"טבעי" שכל כך רציתי. איבדתי את האמונה שגופי באמת יכול לעשות זאת וחלטתי שאת ילדי הבא אני מאמצת.
בין שתי הלידות שלי ליוויתי את בת דודה שלי בלידה שהביאה אותי לתחום ההריון והלידה. התמיכה האהבה והמגע בלידתה עזרו לה להתגבר על מיכשולים ופחדים והפכו את חווית הלידה לטובה.
כשיצאתי מחדר הלידה והגעתי הביתה חיפשתי היכן לומדים את מיקצוע הדולה. הבנתי באותו רגע שזהו יעודי. תמיד רציתי ואהבתי לעזור ובחדר הלידה מצאתי את מקומי הטיבעי ליד היולדת, תומכת, נושמת, מרגיעה ונוגעת.
את ילדתי המקסימה השניה לירון ילדתי באופן טבעי במרכז הלידה הנפלא של לניאדו, עם בעלי, מיילדת ושתי חברות דולות. הלידה היתה מדהימה ומעצימה. הגעתי למרכז הלידה עם פתיחה של 6 ס"מ (אחרי 6 שעות בבית) ,את רוב הצירים העברתי בעמידה במקלחת , זזתי, נשמתי, קיבלתי תמיכה עצומה מבעלי ומכל הסובבים אותי, עזרו לי פיזית וגם המון נפשית.בעלי תמך בי גם פיזית כל משך הצירים והלידה , המיילדת וחברותיי הדולות עזרו לי להתמודד עם הצירים באמצעות מסאז' וכמובן קיבלתי המון תמיכה נפשית ועידוד... ולאחר 3 שעות במרכז הגיעה לעולם לירון.
בזמן הלימודים ידעתי והבנתי עד כמה נוכחות של מישהו תומך ואוהב, מישהו מיקצועי, דולה, יכול לעשות את ההבדל בלידה.... ובזמן לידתי... גם הרגשתי זאת.