תארו לעצמכם את התסריט הבא: אישה צעירה שוכבת במחלקת יולדות שעתיים אחרי לידת ילדה הראשון. מסביבה יולדות נוספות: אמא, חמות, בעל, חברות. לכל אחת מהן יש ניסיון, כל אחת מהן שולפת בשניות שלל עצות ותובנות, והיולדת, בסך-הכל רוצה להתקלח ולישון. נשמע מוכר? נכון, לא אצל כולן זה אותו דבר, אז עכשיו נסו לתאר את התסריט הזה: היולדת שוכבת במחלקת היולדות או בביתה, תינוקה במיטה הסמוכה לה ולצידה יושבת ´דולה´, מרגיעה, מלטפת, עוזרת לה לסדר קצת את מגירות השידה ואפילו מגישה לה משהו לשתות.

לא, זה לא תסריט על יולדת מהאלפיון העליון שהצמידו לה עובדת זרה כדי לפנק אותה, זה הדבר הבא בעולם האימהות, וכזו היא מיה ורובל מאשקלון: ´דולה פוסט פרטום´, מוסמכת מטעם ´המרכז הישראלי לחינוך ללידה´ במכללת ´רידמן´, אשר התמחתה בליווי ובתמיכה באמהות ובתינוקות לאחר לידה. "תפקידה של ה´דולה´ הוא לתמוך ביולדת ולא בהכרח ללמד אותה. מטרת הליווי והתמיכה היא לכוון את היולדת להיות האמא הטובה ביותר לילד שלה ולעזור לה להחזיר את האיזון לתוך המשפחה", מסבירה מיה. "בתוך שלל העצות שמציפות את היולדת, אני מנסה לכוון את האמא לקחת מכל העצות את מה שהיא הכי חושבת שמתאים לה. אני מאמינה שכל אמא ניחנה באינטואיציה חזקה שבעזרתה היא גם תעשה את הבחירות הנכונות. בעידן המודרני, המושג: ´משפחה מורחבת´ השתנה, ואם פעם זה היה ברור לגמרי שהסבתא תהיה לצד היולדת גם ימים לאחר הלידה, היום זה קצת שונה. לא כל הסבתות פנויות לעזור, חלקן מנהלות קריירה משלהן או עסוקות בדברים אחרים, ויש יולדות שהנוכחות של האם או החמות דווקא מפריעה להן".

יש כאלה שיגידו שמי שיש לה ממי ללמוד ואת מי לשאול היא ברת מזל, אחרים יטענו שלכל אמא יש את הקצב שלה וצריך לתת לה להתרגל, ואחרים יגידו שהיום, בעידן האינטרנט, האמהות מגיעות מוכנות לרגע הלידה. כך או כך נראה כי הרוב מסכימים שבשלב כלשהו כל יולדת תרצה לשוחח עם מישהו, להתייעץ ולשתף, אבל לא לכולן יש עם מי ולא תמיד מי שנמצא לידן הוא זה שאיתו הן תרצנה לדבר.

"לי היה מזל", מספרת מיה ורובל על הרגעים הראשונים אחרי שילדה את בתה הבכורה, מאי. "בעלי אופיר, אמי, חמותי ואחותי הגדולה היו לצידי. הייתה לי לידה קשה מאוד, הייתי עייפה וכואבת ולא ממש רציתי שירחמו עליי, אבל הם פרשו סביבי רשת תמיכה חמימה ואוהדת ופשוט היו שם בשבילי, בלי להציק, בלי להעיק, פשוט היו שם. אבל לא אצל כולן זה אותו דבר. זה נכון שבשעות הראשונות לאחר הלידה וגם ביומיים שאחרי, כשהיולדת נמצאת במחלקת יולדות, יש עזרה של האחיות במחלקה. אבל האחיות, שעושות עבודה טובה, לא תמיד פנויות לעזור בדברים הקטנים, מכיוון שמלבד הסיוע ליולדות יש להן מטלות נוספות רבות שקשורות לניהול ותפקוד של המחלקה, מטלות שלא בהכרח קשורות בקשר ישיר ליולדת".

התמיכה והליווי שעליהם מדברת מיה יכולים להסתכם בפגישה בת שעתיים-שלוש, בהן תתבקש ה´דולה´ לסייע בנושאים כמו סיוע במקלחת הראשונה לתינוק, יש נשים שפשוט רוצות לשוחח על המהפך שקרה בחייהן, ויש נשים שירצו להיפגש עם ה´דולה´ מספר ימים או שבועות. "התמיכה של ה´דולה´ יכולה להיות מנטאלית ופיזית ויכולה להיות בהכוונת היולדת לטיפול בתינוק - כל אם והרצון שלה. ה´דולה´ הוסמכה להתאים את עצמה לרצונות האם".

 

מה לגבי הסיוע שמקבלת היולדת ב´טיפת חלב´?

 

"ב´טיפת חלב´ מקבלת האם עזרה, סיוע והדרכה טובים, כאשר ברוב המקרים ההתייחסות מתמקדת בתינוק, אבל ההבדל בין ביקור ב´טיפת חלב´ לבין ה´דולה´ הוא בעיקר בכך שה´דולה´ מגיעה אל היולדת לביתה. כל הסיוע והתמיכה ניתנים בסביבה הטבעית של היולדת, במקום שהיא הכינה לתינוקה, מקום שבו האם מרגישה נוח לטפל בעצמה, בגופה הכואב והעייף ובתינוקה, מבלי שיהיו עוד נשים שמחכות לתור שלהן מעבר לדלת".

 

איזו תמיכה מנטלית או נפשית הוסמכת לתת כ´דולה´, הרי בהשכלתך את אינך אחות או רופאה?

 

"אחד הדברים שחסר ביותר ליולדות, בהיעדר רשת חברתית תומכת, היא האפשרות לשוחח עם אדם קרוב. מחקרים רבים מדברים על-כך שאמא אחרי לידה צריכה להגיע ל´רווחה נפשית´ כתוצאה מהשלמה עם מהלך לידה תקין. אם לאם חסרה הידיעה שכל תהליך הלידה התבצע כראוי, יהיה לה קשה להמשיך בתפקוד באופן רציף. אפשר לדבר על הלידה, לנסות להבין מה התרחש בחדר הלידה ולמה קרה מה שקרה. רוב הנשים מאוד מבולבלות ונרגשות אחרי הלידה, ועליהן להסתגל במהרה לשינוי בחייהן שיכול להיות מאוד מלחיץ. אם לא יהיה לאם מקום לגיטימי לפרוק בו את כל הלחצים, לשאול את השאלות ולהעלות תהיות, בסופו של דבר זה עלול לפגוע בקשר הראשוני שלה עם הילד. אני אומנם לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית, אך בין שאר הדברים למדתי את ההבדל בין דכדוך לדיכאון שלאחר לידה, תגובות שעלולות לפגוע באם וגם בתינוק".

 

לא כל הנשים חוות דכדוך או דיכאון.

 

"זה נכון, אבל עדיין יש נשים שחושבות שמה שהן עוברות, כמו: עצב, התפרצויות בכי, עייפות וחוסר חשק, הוא משהו חריג, ולא כך הוא. הרבה מאוד נשים נכנסות למעין מערבולת של רגשות שבה, למרות האושר הגדול שהן עברו בהיריון ובלידת תינוק בריא, הן חשות סוג של אבל על מה שהן כבר לא יהיו לעולם, על החיים הישנים שהתחלפו במשהו חדש ולא מוכר. תפקידי לומר לאותן נשים שמה שהן חשות הוא לגיטימי, שזה נורמאלי לחוש מבולבלת ושלא תמיד האמא חשה בהתרוממות רוח או אושר מיד אחרי הלידה. כל אלה הם תיאורים שלצערי עד היום עדיין מופיעים בספרים שמכינים נשים לימים שלאחר הלידה. נשים שחושבות שמצופה מהן להרגיש ב´היי´ מתמלאות רגשות אשם שמובילים לדכדוך, ובמקרים מסויימים גם לדיכאון. כשה´דולה´ מזהה שהדכדוך נמשך זמן ממושך ושהאינטראקציה בינה לבין התינוק לקויה, תפקידה לכוון אותה לקבל ייעוץ מקצועי ולקשר בינה לבין הגורמים המטפלים בקהילה, כמו רופא המשפחה או אחות ´טיפת חלב´. מתן מענה נכון ובזמן הנכון לא יעזור רק לאמא, אלא גם לתינוק. כשהאם מדוכדכת או בדיכאון התינוק יזהה את זה מיד, הרי הוא מסתכל על אמו כאל מראה של עצמו: אם אני מחייך אמי מחייכת אליי בחזרה, אם אני עצוב אני רואה אותה עצובה, אם האם לא משתפת פעולה עם התינוק, זה עלול לפגוע בהתפתחות הקוגניטיבית שלו".

 

למי היית ממליצה לשכור את שירותיה של ה´דולה´?

 

"אין לי ספק ש´דולה´ מאוד יכולה לעזור לאמהות שזו הלידה הראשונה שלהן, במיוחד אם אין להן רשת חברתית תומכת. במקרים כאלה התמיכה יכולה להיות בהרבה מאוד תחומים שהם ראשוניים לאותה אם, בעיקר כאשר האיזון בבית מופר, שכן אחרי תקופה שבה היא הייתה רגילה לקיים יחסים זוגיים עם בן הזוג, לפתע עלייה להסתגל לעובדה שנכנס לתמונה תינוק שדורש הרבה מאוד תשומת לב. גם יולדת שזו הלידה השנייה שלה זקוקה לתמיכה, ולעיתים מצבה אף מסובך יותר. יש לא מעט נשים שמפתחות רגשות אשם על כך שהילד הראשון אולי מרגיש פגוע על שנלקח ממנו הכתר. אמהות לילד שלישי, שרק עכשיו מרגישות בשלות להיניק אחרי שנמנעו מכך בלידות הראשונות, זקוקות גם הן לתמיכה ולייעוץ. יחד איתי בקורס למדו גם סבתות, שאמרו שאם היה קיים דבר כזה בזמנן, היה להן הרבה יותר קל, כך שזה מאוד אישי ומשתנה מאישה לאישה וכל אישה יכולה להרגיש שזה לגיטימי עבורה לקבל עזרה".

 

הייעוד שלה

 

מאז שהייתה ורובל נערה צעירה היא הכי אהבה תינוקות, תמיד הציעה את עצמה כ´בייביסיטר´ לתינוקות ותמיד הוקסמה מהם. היא סיימה את לימודיה לתואר ראשון במדעי החינוך באוניברסיטת חיפה, עבדה תקופה בבית התינוקות ובגן הילדים של קיבוץ ´מגל´, אבל באינטואיציות שלה הרגישה שזה לא ממש הייעוד שלה. "זה היה ליד, אבל לא ממש זה", היא אומרת בחיוך.

לפני חמש שנים, אחרי שילדה את בתה הבכורה, מאי, קיבלה ורובל מאמה את הספר ´הלוחשת לתינוקות´ של טרייסי הוג, אחות מאנגליה שמעבר לעבודתה כאחות גם עוסקת בליווי ובתמיכה של אמהות אחרי לידה. באותו הזמן גם עלתה לאוויר תוכנית טלוויזיה חדשה בשם ´סופר נני´, תוכנית ריאלטי שבה אומנת אנגליה מגיעה לבתים של משפחות שלא ממש מצליחות לגדל כראוי את ילדיהם. "אחרי שקראתי את הספר וצפיתי בתוכנית הטלוויזיה, ידעתי סוף-סוף מה אני רוצה לעשות כמקצוע", מספרת ורובל. "תמיד חלמתי לעבוד עם ילדים, בעיקר תינוקות, אבל לא רציתי להיות מטפלת במעון או בגן ילדים. הבעיה הייתה שלא ממש ידעתי איך אני יכולה להגשים את החלום הזה".

רק אחרי שורובל ילדה את בתה השנייה, רוני, התחיל הרעיון ההוא להבשיל, אבל לקח לה עוד קצת זמן עד שמצאה את המקום שיכול היה להפוך את החלום שלה למציאות. "יצאתי עם שש חברות ילדות שלי לצימר בצפון, בלי הבעלים ובלי הילדים, ושם, תוך כדי שיחת חולין, סיפרתי להן על הרעיון שלי ובעיקר על-כך שאיני יודעת איך לקדם אותו ושבעצם בארץ אין דבר כזה כמו ´סופר נני´. החברות שלי היו אלה שדרבנו אותי לחפש תחום קרוב ואמרו לי: ´אז מה אם אין בארץ - תעשי שיהיה´. האמירה שלהן נתנה לי את הדחיפה שלה הייתי זקוקה ומיד כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט והקשתי את המילה: ´תינוקות´ במנוע החיפוש. הגעתי לאתר של מכללת ´רידמן´ בתל-אביב ומצאתי קורס שנקרא ´ליווי ותמיכה בקבוצות של אמהות אחרי לידה´. הקורס הזה קלע בול למה שרציתי - תחום שהוא לא טיפול בגני ילדים וגם לא רפואי. הגדרת הקורס מיקדה אותי".

ורובל, שלא הייתה בטוחה שהיא רוצה להדריך קבוצות, התייעצה עם רכזת הקורס ואחרי שזו הבטיחה לה שהקורס ייתן לה כלים לעבוד באופן פרטני עם נשים, החליטה להירשם ללימודים. "אחרי שעשיתי את הצעד הראשון בהרשמה ללימודים כבר לא יכולתי לחכות לרגע שבו הם יתחילו וכשאלו התחילו הייתי מחכה כל השבוע שיגיע כבר יום ראשון, כדי לנסוע למכללה. במהלך הלימודים עלתה בי המחשבה שגם אם בסופו של דבר לא ייצא לי מזה כלום, לפחות אני נהנית מהאווירה ומהפגישה עם התינוקות שהיו מביאים לקורס. גם בעלי, אופיר, תמך לאורך כל הדרך ואמר שהוא נהנה לראות אותי כל-כך מאושרת".

אחד הדברים שהבינה ורובל במהלך הקורס היה שלא רק היא נחשפה למקצוע הזה, אלא ובעיקר, שמקצוע ה´דולה´ הוא חדש בכל הארץ ועל אחת כמה וכמה בדרום ובאשקלון, ועל-כן מתוך מחשבה על העתיד, מיד בתום ההכשרה במכללת ´רידמן´ נרשמה ורובל לקורס בניהול ובשיווק. "מראש הגדרתי לעצמי שהמטרה שלי היא לא להתמקד בניהול אלא בשיווק של עצמי ושל המקצוע החדש. זה לא פשוט להגיע לפלח שוק של אמהות מיד אחרי לידה, ולא רציתי למצוא את עצמי מחזרת אחרי יולדות במחלקה בבית החולים כפי שעושים מוהלים רבים. מצאתי שהדרך ליצור מודעות היא דרך שיווק אגרסיבי דרך סוכני שיווק, כלומר לא להסתפק רק בלתת כרטיסי ביקור לנשים בהריון אלא לספר על העיסוק הזה גם לדודה או לסבתא ולקוות שהן יחשפו את בת המשפחה שלהן ל´דולה´".

למרות הידיעה שעוד נכונה לה כברת דרך לעבור עד שתיצור את המודעות למקצוע ה´דולה´, ורובל לא חשבה לרגע לנסות ולעסוק במקצוע באזור המרכז, היא לא מוכנה לוותר על אשקלון. "נולדתי באשקלון וגדלתי בשכונת ´אפרידר´. בשנת 1999 נישאתי לאופיר ורכשנו בית ב´ניסנית´. בהתחלה, על אף שהיה לי קשה לגור מחוץ לאשקלון, עוד חשבנו שהגענו לשלווה ולנחלה, אבל אז פרצה האינתיפאדה השנייה. לא מצאתי את עצמי ב´ניסנית´, לא התחברתי לאנשים ובטח שלא לפצמ"רים. ´ניסנית´ הייתה בשבילי רק מקום לחזור אליו אחרי העבודה. אפילו התושבים לא ידעו שאנחנו גרים שם והקשר בינינו התחיל רק אחרי הפינוי, כשהגענו לכינוסים השונים של המפונים. כל מרכז החיים שלנו היה באשקלון, הילדות למדו בגנים בעיר והעוגן האמיתי שלנו היה המשפחה שגרה כאן. היו לילות שבהם הלכנו לישון ולא היינו בטוחים אם נקום בבוקר, אלו לא היו החיים שייחלתי למשפחתי ולעצמי. לכן, כשעלה נושא הפינוי לסדר היום, על אף שזה אף פעם לא קל לעזוב בית, די שמחתי. לא יכולתי להמשיך ולגור ביישוב שתמיד נמצא במלחמה והמעבר חזרה לאשקלון היה נראה לי הדבר הטבעי והנכון ביותר לעשות".