סיפור הלידה של מעיין

בנותי הבכורות (תאומות מדהימות בנות שלוש וחצי היום), נולדו בניתוח קיסרי לאחר ירידת מים בשבוע 33.

כשנכנסתי להריון עם ביתי השלישית, חשתי צורך עז בחוויה אחרת, חוויה של לידה בזמן, ללא ניתוח, ללא פגיה, עם תינוקת בריאה שתשאר לידי מרגע הלידה.

כשהגעתי לשבוע 35 וחששותי מלידה מוקדמת פגו, התפניתי להתעסק בלידה. עקב הניתוח הקיסרי בלידה הראשונה, ידעתי שיש סיכוי רב יותר לניתוח גם בלידה הזו ואף ידעתי שרופאים רבים ממליצים על ניתוח במקרים כאלו. ידעתי שלי חשוב לעשות הכל כדי ללדת בלידה רגילה ואם בסוף יהיה צורך בניתוח, אהיה שלמה עם כך שעשיתי הכל על מנת למנוע אותו, וכמובן הכי חשוב שבסוף התינוקת ואני נהיה בריאות.

חוסר הוודאות והפחד שהצוות הרפואי ידחוף לניתוח, הובילו אותי להחלטה לפנות לדולה שתלווה אותי ואת בעלי בלידה, תהיה "בצד שלנו" ותעזור לנו להחליט לגבי התערבויות רפואיות אלו ואחרות, על מנת למנוע ניתוח.

התחלתי לברר ולקרוא על ליווי לידה ובסוף פניתי ליוליה. כבר בשיחתי הראשונה איתה, הבנתי שעוד לפני העזרה שלה בקבלת החלטות לגבי התערבות רפואית זו או אחרת, עלי לעבור תהליך עם עצמי, על מנת להגיע מוכנה ללידה. אני נולדתי בניתוח קיסרי, וכך גם אחי ואחותי שנולדו אחרי, ולאחר שבנותיי נולדו בניתוח קיסרי, הייתה חסרה לי האמונה השלמה שאכן גופי יודע ללדת ואני יכולה לעשות את זה.

במהלך הפגישות עם יוליה הבנתי את תהליך הלידה, הבנתי עד כמה הוא תהליך המשלב גוף ונפש ופתאום היה לי ברור שאם לא אאמין באמונה שלמה ביכולתי לעשות את זה, זה לא יקרה. הבנתי שהלידה היא שלי, אני אנהל אותה ואני זו שאלד. הצוות הרפואי יהיה בסביבה ואם הכל ילך כשורה, למעשה לא אמור להתערב. רק אני אחראית על הלידה שלי. הבנתי גם את הפרטים ה"טכניים" והבנתי שלמעשה לאחר שלוש וחצי שנים מהניתוח, אין כל סיבה שלא אלד בלידה רגילה. הניתוח אינו מפריע ולמעשה למעט שימוש בפיטוצין שאינו ממומלץ, אין שום הבדל ביני לבין אישה שיולדת בפעם הראשונה. מאוששת מההבנה הזו, המשכתי לקרוא (בעיקר בספר לידה פעילה)  ולהתכוונן ללידה. בינתיים גם הזמן עבר והגעתי לשבוע 39, הרגשתי שחווית הלידה הקודמת מאחורי ולפני חוויה חדשה ושונה לגמרי.

במשך כל ההריון הבטחתי לבנותי שבחג סוכות תוולד להן אחות קטנה. וכך, יומיים לפני ערב החג, לקראת הערב התחלתי להרגיש קצת מוזר. עדיין לא היו לי ממש צירים, אבל הייתי קצת מותשת ופרשתי לנוח צהריים. לקראת עשר בערב לא הצלחתי להרדם, הרגשתי צירים שאמנם היו חלשים מאוד עדיין, אבל התרגשות שהיתה גדולה ולא נתנה לי להרדם. ירדתי לסלון וראיתי עם בעלי סרט כדי לנסות להעביר את הזמן ולראות אם זה באמת זה. לקראת חצות הלכנו לישון, ואז התחילו לי צירים כל 8-9 דקות, כאלו שכבר ממש לא אפשרו לי להשאר במיטה. בשלוש התקשרנו לסבים שיבואו, ועד שהגיעו הצירים כבר היו בתכיפות של 4 דקות. יוליה הציע שננסה למשוך עוד קצת בבית, ובסוף באיזור ארבע יצאנו לבית חולים.

כל הדרך היו לי צירים חזקים והיה קצת קשה, אבל מאוד שמחתי שהנה הגיע הרגע.

כשהגענו לבית חולים, בדקה אותי האחות ואמרה שאני רק בפתיחה של 1 ס"מ עם מחיקה של 80%, אבל בגלל שבעברי ניתוח קיסרי (או, הנה זה מתחיל אני חושבת לעצמי...) הם יאשפזו אותי בכל מקרה.

נכנסנו לחדר צירים, תכיפות הצירים ירדה וכבר לא היתה כל 4 דקות כמו בבית, אבל הם מאוד כאבו ואני השתדלתי לעשות תרגילים על הכדור ולהיות בתנועה. יוליה הדריכה אותי ועזרה לי "להתאפס" כל פעם שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, וגם הזכירה לי לנוח בין הצירים ולנשום. בהתחלה, למרות שידעתי שזה לא נכון, הרגשתי שאני ממש נלחמת בצירים, כי הם התחזקו והתרגילים לא עזרו. יוליה עזרה לי לשחרר, להפסיק להלחם ופשוט לזרום איתם. היא גם עשתה לי עיסוי בגב התחתון שמאוד עזר לי, אבל רוב הזמן העדפתי להיות עם עצמי ושלא יפריעו לי. ביקשתי רק מדי פעם את המים ושיפתחו ויסגרו את החלון והמזגן כי כל הזמן היה לי פתאום מאוד קר או מאוד חם.

בהתחלה הייתי מחוברת למוניטור, ובגלל שזזתי על הכדור, הוא כל הזמן הפסיק לקרוא את הדופק של התינוקת והאחות "איימה" עלי שככה היא לא תוכל לשחרר אותי מהמוניטור כי אין רצף. מאוד ייאש אותי שאני צריכה להתעסק במוניטור מטופש במקום בצירים שלי, ובכלל הייתי חסרת סבלנות. אבל אחרי כמה זמן בשעה טובה ניתקו אותי וכשהם הגיעו לחבר שוב ביקשנו עוד קצת זמן, וכנראה שהיה עומס כי הם לא חזרו הרבה מאוד זמן... ואני יכולתי להיות בשלי, ללא צוות רפואי על הראש.

באיזה שהוא שלב הגיעו לבדוק לי פתיחה וכבר היה 2.5 ס"מ, שמחתי, וכשהרופא הציע לפקוע לי את המים או לעשות לי סטריפינג סרבתי בנימוס והוא הלך לדרכו. הייתי נחושה בדעתי לעשות את זה באופן טבעי ולתת לתינוקת החמודה שלי להתקדם בזמן שלה (ומסתבר שהיה לה זמן...).

לקראת שתיים בצהריים, כבר הייתי מאוד מותשת, אחרי שלא אכלתי מעל 24 שעות ולא ישנתי בלילה, הצירים מאוד התחזקו וההפסקות בינהם כבר היו ממש קטנות, לפעמים דקה או שתיים. עד אז לא רציתי שיבדקו לי פתיחה כדי שלא אתייאש, אבל פתאום ממש רציתי לדעת שזהו זה מתקרב וקיוויתי בלב שזה יהיה מאוחר מדי לקחת אפידורל, כי חששתי שהאפידורל יעקב את הלידה ויוביל בסופו של דבר לניתוח קיסרי. האחות הגיע והודיע לי שאני בפתיחה של 3 ס"מ. איזה ייאוש. הייתי בטוחה שהיא מתבלבלת. איך יכול להיות 3 ס"מ עם כאלו צירים כואבים. ואיך בכלל אני אמורה להמשיך עם כל התרגילים האלו כשאני כבר כל כך עייפה, וזה בטח עוד ייקח המון שעות, ובסוף לא יהיה לי כוח... החלטתי לקחת אפידורל, כדי לנוח ולאגור כוחות. בדיעבד זו הייתה החלטה מצויינת, האפידורל אפשר לי לנוח קצת ולהרגע ולאגור כוחות להמשך המתיש. לקח מעל שעה עד שקיבלתי את האפידורל, כי היו צריכים להעביר אותי לחדר לידה וזה לקח הרבה זמן. בנתיים נכנסתי להתקלח כדי להקל על הצירים, אבל הצירים בשעה הזו היו הכי קשים מכל הלידה, פשוט כי לא הייתי מסוגלת לנהל אותם. הרגשתי שאני נלחמת בהם ושהם לא רצויים יותר ופשוט הרגשתי שאין לי כוח להתמודד. כל הזמן הזה יוליה ובעלי היו שם איתי ועודדו אותי וידעתי שהם גם עושים הכל לזרז את האפידורל המיוחל.

בסביבות שלוש הכניסו אותי בשעה טובה לחדר לידה. בדיוק היתה גם החלפת משמרת וקיבלתי אחות מקסימה שהבטיחה שהמרדים יבוא מהר. הוא באמת הגיע די מהר, הכאבים של הצירים נרגעו והצלחתי לישון קצת ולאגור כוחות. האפידורל הצליח להרגיע לגמרי את הכאבים, אבל עדיין הרגשתי את הרגלים. זה היה טוב, כי מאוד חששתי שהאפידורל ישתק אותי לגמרי, והיה חשוב לי להיות מסוגלת לזוז בשלב מאוחר יותר אם יהיה צורך.

השעות הבאות עברו ברוגע יחסית, בסביבות שש האחות אמרה שהראש כבר ממש ירד והציע לפקוע לי את המים כדי לזרז את הלידה. מכיוון שכבר קצת חששתי שהלידה לוקחת יותר מדי זמן ושהצוות יאבד סבלנות וישלח אותי לניתוח, הסכמתי. גם הייתי כבר בפתיחה חמש והרגשתי שזה יהיה נכון.

באיזה שהוא שלב מאוד כאב לי, למרות האפידורל, ובגלל שהייתי בשכיבה, לא ידעתי איך להתמודד עם הצירים וזה מאוד הלחיץ אותי. יוליה עזרה לי עם נשימות וכשראיתי שממש כואב לי ביקשתי שיגבירו את האפידורל, מה שעזר בסוף.

האחות שוב בדקה לי פתיחה, עברו שעתיים מאז הפעם הקודמת, ואני עדיין הייתי בפתיחה 5 ס"מ. באסה. המיילדת אמרה שהראש ממש נמוך אבל הפתיחה לא מתקדמת. יוליה שאלה אותי אם אני מאמינה שעוד מעט התינוקת תצא. האמת, לא האמנתי. אחרי כל כך הרבה שעות בחדר לידה, הייתי כולי בתוך התהליך ולא הצלחתי לראות את הסוף. ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד מעט התינוקת שלי תהיה לי על הידיים ופשוט לא הצלחתי. הבנתי שזו הסיבה שאני עדיין בפתיחה חמש... נעמדתי על המיטה על הברכיים, עם הידיים על המשענת ועשיתי תרגילים .במקביל יוליה עשתה לי דמיון מודרך.

אחר כך ישנתי עוד קצת, התעוררתי מלאת מרץ, השעה כבר היתה עשר בלילה, 24 שעות עברו מאז שהצירים התחילו. הטלוויזיה דלקה על ערוץ שתיים שדיווח על חתימה על ההסכם לשיחרור גלעד שליט. הייתי במצב רוח טוב. זהו, עכשיו היא יוצאת. המיילדת בדקה לי פתיחה, הללויה, פתיחה מלאה! הראש עדיין לא מספיק נמוך כדי להתחיל ללחוץ, אבל אני כבר ממש שם!!!

נעמדתי על המיטה על הברכיים ולא הפסקתי לזוז עם האגן כדי שתרד למטה. במקביל הודעתי לה נחרצות שעכשיו היא יוצאת. די. מספיק. הגיע הזמן לצאת החוצה. מאוד רציתי להספיק ללדת לפני החלפת המשמרות באחת עשרה, המיילדת לא נראתה אופטימית, אבל לא אמרה כלום. למרות האפידורל הרגשתי מאוד חזק את הצירי לחץ והם אפילו די כאבו, אבל לא היה לי אכפת. זהו, כמעט סיימתי.

באחת עשרה התחלפה המשמרת, המיילדת עשתה לי היכרות עם המיילדת של המשמרת הבאה ולהם היא אמרה שאני מאוד נחושה ללדת. צודקת. המיילדת של המשמרת הבאה נכנסה לחדר לאחר מספר דקות ואני בקשתי שתשאר כי נראה לי שזהו, אפשר להתחיל ללחוץ. הגיע גם הרופאה, שאמרה לי שיש צורך לחבר מוניטור לראש של התינוקת, כי המוניטור כל הזמן מפסיק לקלוט אותה ויש לה שינויים בדופק. לא כל כך רציתי, אבל היא הייתה נחושה בדעתה, וחשבתי לעצמי שככה הם יהיו רגועים ויתנו לי ללדת בשקט. הסכמתי.

המיילדת החדשה נראית מקסימה ואני ממש מרגישה שיהיה בסדר. יאללה, להתחיל ללחוץ, עוד היום תהיה לי תינוקת חדשה. יש לה שעה. התחלתי ללחוץ כשבעלי ויוליה משני צדדי והמיילדת מקדימה. בהתחלה על הצד, אחר כך על הגב בחצי ישיבה ושוב על הצד. המיילדת עודדה אותי שאני מתקדמת יפה. כאב לי מאוד, לא נורא, תכף היא בחוץ. זה נראה כמו נצח, אני מסתכלת בשעון, כמעט שתיים עשרה, אני לוחצת כבר שעה, צאי כבר לעזאזל, כמה זמן זה עוד ייקח. תינוקת חמודה, זה בטח מאוד קשה לפלס את הדרך כל כך הרבה זמן, את בטח יותר עייפה ממני... בסדר, אני אלחץ יותר חזק, אני אעזור לך, רק צאי כבר... שתיים עשרה, יאללה, לא חשוב, יום חדש, אבל צאי כבר. ביקשתי ערב סוכות, אז הנה לי ערב סוכות, את יכולה לצאת... ממש כואב לי, הרופאה הגיע, הסבירה בעדינות שזה מתחיל להיות ארוך והיא רוצה ללחוץ לי על הבטן בציר הבא כדי לעזור לה לצאת. לכי על זה, רק שתצא כבר. בעלי מצד אחד, יוליה מצד שני, הרופאה על כסא מעלי והמיילדת מקדימה, כבר פרקה את המיטה והכינה מצעים נקיים. אני מרגישה שזה ממש קרוב, עוד קצת ודי. אני מחכה לציר, מרוב הכאבים והלחץ אני קצת מבולבלת, לא ממש יודעת אם זה ציר או לא, אבל בסופו של דבר כן מצליחה לזהות את הציר, הנה זה בא, אני אומרת, כולם מוכנים? אני לוחצת. הרגשתי כמו במבצע. הנה רואים את הראש, המיילדת מדווחת. בעלי לא מצליח להפסיק להסתכל, הוא מוקסם. הוא, שאמר שלא יוכל להסתכל... רק שיגמר כבר, אני רוצה אותה בחוץ, את כולה. המיילדת מסבירה שהתינוקת שתתה מים מיקוניאלים ושהם יצטרכו לנתק אותה מהר מחבל התבור כדי לעזור לה, אבל שאין לי מה לדאוג. הרופא ילדים כבר התייצב בחדר, אבל אני הייתי רגועה, אני יודעת שהיא בסדר.

24:33 - זהו, היא בחוץ! היא לא בוכה והרופא נעלם איתה לחדר השני. אני קצת לחוצה, אבל המיילדת מבטיחה שהכל בסדר. אני שולחת את יוליה להציץ, בכל זאת, אולי כדאי לוודא... היא בוכה! מחזירים לי אותה! איזה מתוקה. אני לא מאמינה שזה נגמר, לא מצליחה לעכל שהיא שלי. מלבישים אותה ונותנים לי אותה שוב. אני מציעה לה לינוק, היא מלקקת קצת, מתוקה. העברתי אותה לבעלי.

אני שואלת את המיילדת אם צריך לתפור והיא אומרת שלא. איזו הקלה! אני מחמיאה לבעלי על העבודה הטובה עם העיסוי פירינאום, היה שווה! הרופאה באה לבדוק אותי, יש קרע ממש קטן פנימי, היא רוצה בכל זאת לתפור אותו כדי שלא ידמם. בסדר, שיהיה. השילייה יוצאת די מהר והרופאה תופרת לי את הקרע. בזווית העיין אני קולטת את בעלי, מותש אך מרוצה, מחבק את התינוקת ואני מתחילה להבין שהגענו לסוף... הרופאה עוזבת אותי במנוחה, ואני מקבלת את התינוקת שלי מבעלי. איזו מהממת.

בשתיים וחצי מגיעים לקחת אותה לתינוקיה, בגלל שזה לילה הסבירו לי שיעשו לה את הבדיקות ויחזירו לי רק בשבע וחצי בבוקר. זה נראה לי כמו נצח, אבל אז אני מבינה שלא יזיקו לי כמה שעות שינה ומוותרת. העלו אותי למחלקה. אני מתקלחת והולכת לישון. אני מתעוררת בשש וחצי בבוקר, אחרי שלוש שעות שינה ומרגישה כמו חדשה. התקלחתי, התלבשתי והלכתי לשתות משהו. אני מופתעת מכמה שאני מרגישה טוב. כלום לא כואב לי, אני רק רוצה את התינוקת שלי עכשיו. בסביבות שמונה מביאים לי אותה, היא יונקת עשרים דקות בלי להתבלבל ואני יודעת שזו היתה הפעם האחרונה שמפרידים אותנו, לפחות לשבועות הקרובים. אני מסתכלת עליה יונקת ומתחילה לעכל שהיא שלי, הבת השלישית שלי.

ואני גאה מאוד! גאה בהחלטה שקיבלתי ללדת בלידה רגילה, גאה בדרך בה בחרתי ובתהליך שעברתי, מבינה שאחרת זה לא היה קורה. 

בעלי מגיע מהבית, גם הוא מאושש אחרי כמה שעות שינה, עדיין נפעם מהלידה. אנחנו מחליטים לקרוא לה מעיין. היא כל כך שלווה ורגועה. מעיין מסמלת את הזרימה וההתחדשות שלנו כמשפחה. שלוש וחצי שנים אחרי שהפכנו ביום אחד להורים לשתיים, היא מצטרפת למשפחה המאושרת שלנו ואני מרגישה שהכל כל כך נכון. מעיין מגיעה בדיוק בזמן, עם וותק של שלוש וחצי שנים כאמא, אני מקבלת הזדמנות נדירה לחוויה אחרת מזו שהיתה לי בכניסה להורות, חוויה שכללה ניתוח קיסרי, חודש בפגיה ואחר כך צורך מתמיד להתחלק בין שתיים. אני מרגישה אסירת תודה.