| סיפור אישי |
צירים מאוחרים
|
|
קוראות יקרות גם במרחק הזמן אני יכולה לחוש לחוות את חוית הלידה שלי לפני 26 שנים הגוף לא שוכח והנשמה בטח שלא.גם היום במרחק הזמן אני חשה את תחושת היובש בשפתיים כשלא היה מי שיגיש לי לגימת מים.ואת תחושת העלבון שלא היה אדם אחד שיחכך אלי בכל השעות הארוכות .והיום כשאני קוראת שומעת ויודעת שאפשר גם אחדת אני קוראת לכן אחיותי הנשים לא לפחד לבקש להגיד לדעת להקשיב לגופנו כי הרי ללדת אנחנו יודעות הכי טוב.
כרמי.
בית חולים "דגני", יפו, שנת ,1976, השעה 4 לפנות בוקר.
אשה צעירה, כרסה בין שיניה, מלווה ע"י בעלה לחדר יולדות, מפוחדת, לא יודעת מה צפוי לה בהמשך.
אחות חמורת סבר, מקבלת אותה בחדר קבלה (קצת הפריעו לה לנמנם). "מה הבעיה ?" היא שואלת (כאילו שלבוא ללדת זו בעיה), "יש לי צירים, ונדמה לי שירדו המים" אני עונה לה בחשש, "כנסי לחדר, נבדוק אותך". אני נכנסת לחדר קטן, בלי חלון, אוירה קרה ולא נעימה, אורות ניאון חזקים, שוכבת על המיטה, בעלי מחכה בחוץ, אין כניסה לשותפים בחדר לידה. האחות נכנסה, שואלת פרטים טכנים: שם, שבוע, הריון, רופא מטפל, בעיות בהריון... אפילו לשניה לא מעיפה מבט לעברי. מחברת אותי למוניטור לבדיקה, והולכת. אני לבד, החגורות לוחצות, המוניטור רועם כמו תותחים בקצב דפיקות הלב שלי. מה קורה? מה הולך להיות עכשיו? האם זה כואב? האם אחזיק מעמד? מחשבות אלה מנקרות במוחי ללא הרף.
אחרי חצי שעה, האחות נכנסת, מסתכלת..."יופי!, אפשר לקבל אותך. בואי נעשה לך חוקן" אמאל'ה...
האחות מביאה צינור מחובר לבקבוק גומי, מכניסה לי את הצינור לתחת, ושופכת לתוכו מים חמים. מזכיר לי את הסרט עם האסיר בכלא התורכי.
מוציאה מכשיר גילוח, מגלחת את ערוותי, נותנת לי מגבת "לכי להתקלח".
מרגישה מושפלת, פוחדת, מנסה להיות אמיצה.
נכנסת להתקלח, מתפללת שהכל יעבור מהר ובשלום!
אחרי המקלחת מלווה אותי האחות לחדר גדול שבו שוכבות כ 5 נשים, שרק וילון מפריד ביניהן. מדי פעם אני שומעת קולות בכי "אמא, כואב לי", "יא רבאק, מה עשית לי"... האחות עדיין לא מחיכת. משכיבה אותי על המיטה, מחברת אותי שוב לרצועות המגעילות האלה, על הגב, תנוחה שאני הכי לא אוהבת.
מכניסה לוריד מזרק, שהיום אני יודעת שהחומר שהוכנס לגופי היה פיצוצין (פיטוצין בשפה הרפואית).
בודקת בדיקה וגינאלית מ כ א י ב ה, ואומרת "זה יהיה ארוך", ובקלילות יוצאת מהחדר.
ואני ל ב ד.
מסתכלת על התקרה, מנסה למצא איזה זבוב שיהיה לי חבר להעביר את הזמן, והזמן יקר ערך וארוך כשאתה לבד. והצירים מתחילים להגיע בהתחלה כל 10 דקות ציר, ואני גיבורה, נושכת שפתיים, כי זה לא מכובד להאנח, חס וחלילה להוציא הגה (הרי הייתי מדנ"ית בצבא).
והשעות עוברות, והתקרה כבר מוכרת לי כמו כף ידי, כל פיצוץ בתקרה, כל מברשת צבע שעברה לפני כמה וכמה שנים.
והצירים כל 5 דקות, ואני לבד, מתאפקת. ברקע קולות בכי של נשים שכואבות, ואני שומעת, והפחד גובר, בכי של תינוק, והיאוש הופך לתקווה, עובר מעט, אולי גם אני אלד ואראה את התינוק שלי, ואחבק אותו.
הגיע הבוקר, ומחליפים משמרת, נכנסות אחיות ורופאים לחדר...איזה *חדר*...-פינה שמוסתרת ע"י וילון...
והרופא שואל "מ-ה יש לנו?", ולא "מ-י יש לנו?"...אני בן אדם שחושב ומרגיש, ולא חפץ !!!
האחות העיפה מוסיפה בלקוניות פרטים טכנים, אני מחייכת (אולי מישהו יחזיר חיוך...), אבל הם ממהרים לוילון הבא.
הבוקר עובר לי בעצלתיים, ואני שוכבת על הגב, הרוסה מכאבי גב, ולא מוציאה הגה. בעלי מחכה בחוץ. סוף סוף מרשים לו להכנס לתת לי נשיקה חטופה, והוא חייב מיד לצאת, כי לידה מתקרבת בוילון מספר 2.
ואני שוב לבד, טעם הנשיקה בפי, ואני מתענגת עליה.
והצירים גוברים וכואב לי נורא, ואני בשקט, מתאפקת, נושכת שפתיים, מזריקים לי חומר טישטוש, ואני מנמנמת, מתעוררת, כואבת, ברקע אני שומעת אחיות מחליפות מרשם של עוגת גבינה.
השעה 5 אחה"צ. מגיע סיור של יולדות לראות את חדר הלידה, איזה כיף...אנשים...האחות שהעבירה לי את קורס ההכנה ללידה מזהה אותי, ניגשת אלי, מלטפת את ראשי...איזה עונג! מסבירה לי לנשום ולהרפות ולא להתאפק. אני מסתכלת אליה בעיניים כמהות לעוד ליטוף, אבל היא ממהרת עם הקבוצה.
הכאבים בלתי ניסבלים, צירים כל דקה, אני שוכבת על הגב, לא יכולה לזוז, החגורות לוחצות ועושות לי סימן אדום בבטן, הדמעות זולגות לאיטן על הלחיים..אין מושיע...מתי זה יגמר ??
בשעה 8 אני מרגישה לחץ לקקי, ואני בקול חלוש קוראת לאחות, אבל היא לא שומעת אותי, היא עסוקה.
אחרי דקות ארוכות כנצח, היא מגיעה, בודקת ואומרת "יופי, את בלידה, להרים רגליים למעלה !".
מכסה את הרגליים בסדין ירוק, ומסבירה לי איך ללחוץ, "לקחת אויר, להפסיק לנשום, וללחוץ". ואני, חיילת ממושמעת, לוחצת ולוחצת, והתינוק לא יוצא. "תלחצי" היא צועקת, ואני מה-זה מתאמצת, והתינוק לא רוצה לצאת. היא קוראת לחברה, מגיעה מילדת, שמזכירה לי מפקדת בסיביר, וזו מסבירה לי שוב לקחת אויר-להפסיק לנשום-ללחוץ, אני מנסה בכל כוחי ללחוץ. היא מתיישבת לי על הבטן ודוחפת. כואב לי הראש, כואבת לי הלחיצה שלהעל הבטן, והרגליים רועדות לי....אמאל'ה...האחות חותכת, והתינוק יוצא!
בכי ראשון. יש לך בן, היא מראה לי מרחוק, וישר שמה אותו על המשקל...רגע! אני רוצה לראות. אני רוצה להרגיש אותו, לנשק אותו. היא מסבירה "צריך לנקות, צריך לחתל, צריך לבדוק"...
אני מותשת, רגליים למעלה, השלייה יוצאת, מזל-טוב.התינוק שלי, אני רוצה אותו לידי, אבל הוא ברוב כבוד והדר מובל לתינוקיה.
מגיע רופא לתפור. אני שואלת אותו אם היה לו ציון טוב במלאכה בבית הספר...מנסה לסחוט חיוך מפיו, הוא אפילו לא מרים ראש.
אחרי 17 שעות של כאב ובדידות נולד לי בן.
ציר שמח
השעה 4 לפנות בוקר. יולדת מגיעה לחדר לידה, מלווה בבעלה ובתומכת לידה.
בחדר הקבלה מקבלת אותה אחות, שואלת "מה שמך, למה הגעת (!)", "צירים" היא עונה, "בואי כנסי לחדר, נחבר אותך למוניטור, נראה מה המצב".
היולדת נכנסת לחדר, הבעל הולך לעשות סידורי הרשמה פורמלים של בית חולים.
מחוברת למוניטור, תומכת הלידה עושה לה רפלקסולוגיה תוך כדי שמיעת קולות דופק העובר, ומזכירה ליולדת להרפות, לנשום נשימות עמוקות.
המילדת נכנסה לחדר בחיוך, שואלת שאלות פורמליות: גיל, הערכת משקל, בעיות בהריון...ובודקת בדיקה וגינאלית, פתיחה של 4 ס"מ. יופי, אפשר להיכנס לחדר לידה טבעי.
המילדת שואלת אם היולדת רוצה לעשות חוקן, היולדת עונה שעשתה בבית, והמילדת מציעה לה להכנס להתקלח.
התומכת נכנסת לחדר הטבעי, ממלאה את הז'קוזי במים, מטפטפת טיפות לוונדר, מכבה אורות מיותרים, מדליקה קטורת עם ריח נעים בחדר, ושמה בטייפ מוסיקה מרגיעה.
היולדת נכנסת למים, איזה פינוק, המים מרגיעים את הצירים, הבעל שהגיע מהסידורים נכנס לחדר, יושב ליד אישתו, מלטף את ידה, בעוד התומכת לידה מעסה את כתפיה.
וכולנו נושמים ביחד, לקחת אויר ולאט לאט להוציא, היולדת בשקט ובשלווה נכנסת לתוך עצמה, עוצמת עיניים, נהנית מהמגע המלטף של הבעל.
אחרי חצי שעה צריך לצאת מהמים. הצירים מתגברים, התומכת מביאה את הכדור, היולדת יושבת עליו, תנועות אגן ונשימות עוזרות להפיג מעט את כאב הצירים. היולדת נשענת על התומכת ומתנוענעת. התומכת נושמת בקול רם, להזכיר ליולדת לנשום. כואב, הצירים מתגברים. "יופי!" אומרת תומכת הלידה, את מתקדמת. היולדת נשענת על בעלה שמלטף את ראשה ברכות. ותומכת מעסה את הגב בשמן שקדים לוונדר וגרניום, שמרפים מעט את השרירים וכאבי הגב. זה הזמן לשתות משהו מתוק לקבל אנרגיה. היולדת מעדיפה נקטר אפרסק, לוגמת בלגימות קטנות ומתוקות. מספרים בדיחה, נזכרים במשהו מצחיק, ומנהלים בין ציר לציר שיחה על החים, על העבודה...
זה הזמן להשאיר מעט את הזוג לבד. התומכת יוצאת, לא לפני שהיא נותנתהוראה בקריצה לבעל להתנשק נשיקה צרפתית (משחרר אוקסיטוצין טבעי) ולשחק בפטמות....למה לא להינות באישור רפואי ??
השעות עוברות, המילדת נכנסת לבדוק מה מצב היולדת, מחיכת, מעודדת, בודקת ואומרת "יופי, התקדמות, נפלא, הגעת לפתיחה של 8 ס"מ, עוד מעט ואת יולדת". היולדת מביטה במבט מזוגג, לא מאמין. כואב, הצירים תכופים מאוד. יאללה, שוב למים, מחממים את המים, והתומכת שולחת את הבעל להביא ארטיק קרח בטעם תות.
בינתיים היולדת במים החמימים, נושמת בריכוז בכל ציר, התומכת עושה רפלקסולוגיה ברגליים באיזור הרחם, ההיפופיזה והרגעה.
היולדת והתומכת שרות לתינוק שירים שקטים ורגועים ומזמינות את העובר לצאת החוצה לעולם של אהבה, לאבא ואמא שאוהבים אותו ומחכים לו. הקולות הנמוכים של השירה גורמים כנראה התרגשות לעוברוהוא זז כמו במסיבת ריקודים. איזו התרגשות. הבעל מביא את הארטיק והיולדת מלקקת בשקיקה את הטעם הקר והמתוק.
הבעל מחליט להראות את כשרונו בצילום, והיולדת משתפת פעולה בפוזות ופרצופים למצלמה. איזה זיכרון נפלא יהיה אח"כ לתינוק שיצא ויראה תמונות לפני ואחרי. היולדת מרגישה לחץ לקקי "איזה יופי" קוראת היולדת בהתרגשות.
יוצאים מהאמבטיה לאט ובכאב, התומכת מנגבת את היולדת, הבעל קורא למילדת, המילדת מגיעה.
בבדיקה היא מחייכת, "יופי, הגעת לפתיחה מלאה, רוצה להתחיל ללחוץ?".
היולדת מסתכלת עלי, סיכמנו בינינו לפני, שהיא לוחצת רק כשהיא מרגישה שיש צורך ללחוץ. היא בחיוך מבויש אומרת למילדת "לא, עדיין לא מרגישה צורך ללחוץ". "או.קיי" עונה המיילדת, "נחכה".
היולדת נשכבת במיטה למנוחה, היא עוצמת עיניים, התומכת בקול שקט, לרקע המוסיקה הנעימה נכנסת עם היולדת לדמיון מודרך. כל נשימה קרן אור חמה וזוהרת נכנסת דרך האף...בית החזה..בטן...מלטפת את התינוק באהבה וחום...
הבעל מלטף את הבטן עם שמן שקדים חם, בפתח הנרתיק מונחת מגבת חמימה.
היולדת בעיניים עצומות, רפויה, נושמת לאט לאט....והנה זה מתחיל- לוחץץץץ! המילדת מגיעה. היולדת שוכבת על הצד, רגל אחת ישרה, אחת כפופה, מגיע ציר, יופי, ללחוץ.
היולדת לוקחת אויר, ובנשיפה בלומה כמו ניפוח בלון, לוחצת יופי!.
המילדת מתבקשת ע"י התומכת לעשות עיסוי פרינאום, המילדת שופכת שמן ועושה עיסוי נפלא.
שמים מראה גדולה, יופי, את רואה את הראש, תלחצי, והיולדת כמו חיית טרף, לוקחת אויר ולוחצת יופי.
עוד לחיצה, הראש בחוץ והופ, התינוק בחוץ, יש בן! איזו הקלה, התינוק בוכה, האבא בוכה.
המילדת מחיכת בפעם המי יודע כמה, הראתה התרגשות כזו.
התינוק מונח על בטן האמא, כן היא כבר לא "יולדת"...היא א-מ-א! "איזה ממי, תראה הוא דומה לך בדיוק. בוא לאמא". התומכת עוזרת לאמא להניח את התינוק ליד הפטמה, התינוק פותח פה קטן ומנסה לינוק, פותח עיניים, מסתכל...מביט...
המילדת מציעה לאבא לחתוך את חבל הטבור, האב עושה זאת בשמחה ובהתרגשות.
הפעם תומכת הלידה היא הצלמת, חיוך טיפשי של הורים מאושרים.
השליה יוצאת, יופי, מזל-טוב, הכל עבר בשלום, אין חתך.
המילדת מתרגשת, מנקה את האם , מברכת במזל-טוב, ויוצאת.
ההורים הטריים מתנשקים, מאושרים, מתרגשים. זה הזמן לתומכת להגיד שלום. "תודה לך" ההורים אומרים, "לא הינו יכולים לעשות את זה בלעדייך". התומכת מחייכת.
זו אני, אותה יולדת מפוחדת מלפני 24 שנים.
| |
|
עמוד הבית