בס"ד

אמונות, פולקלור והלכות ביהדות ובעולם

בהתייחסות להריון ולידה/ חן קצמן- אמסלם

תרבויות העולם פיתחו אינספור מסורות המבטאות את משמעותם המקודשת של ההריון והלידה.

מחשבה מיוחדת ביחס למקום הלידה, ברכות לרך הנולד מפי המיילדת והוריו, טקסים כגון קבירת השיליה, מפות לידה וכו'...

כל אלה מייצגים את שיאם של תשעה ירחים של ציפייה עורגת

ומביעים את תקוותינו העמוקה לחיים הרכים והיקרים!!

הריון ולידה ביהדות

דורנו הוא "דור הטכנולוגיה", דור התקדמות המדעים. רוחו של האדם ממריאה לשחקים ועד לירח הגיעה. אולם, עם היותו מרחף במרחבים שמימיים, התפלל האסטרונאוט ויחד איתו מליוני בני אדם ברחבי העולם, שיזכה לחזור ארצה לביתו, שם מחכה לו רעייה נאמנה וילדים המצפים לבואו של אבא. משמע, עיקר האושר בחיים אינו במרחבים הגדולים שמחוצה לנו, אלא בעולמנו הקטן, בד' האמות שיצר לו האדם בביתו, בקרב משפחתו.

בניגוד לתרבויות שונות, שבהן התייחסו (ועדיין מתייחסים) לאשה כאל אמצעי לסיפוק תאוותו של הבעל, זכתה האישה ביהדות ליחס של כבוד, כאל אישיות עצמאית. ולא עוד אלא שבשטח של יחסי האישות, שהוא תחום רגיש במיוחד, זכתה האישה לתשומת לב יתרה ולהתחשבות מירבית. ההלכה אסרה על הבעל לחיות חיי אישות שלא מרצונה של אישתו: "ולא יבעלנה בעל כורחה ולא יריב עימה אבל ימשוך ליבה בדברי פיתוי, חן חשק ואהבה, עד שתתרצה בדבר" (מנורת המאור). מצד שני, חייבה התורה את הבעל להיענות לאישתו גם כשהוא רק נרמז לכך "שהיא מראה לפניו ענייני חיבה"... כתוצאה מגישה זו היה הבית היהודי במשך כל הדורות סמל לשלום בית ולאהבה. ואף בזמננו, כשהבעיות של חלק מהחברה הישראלית המודרנית זהות לבעיות בעולם המודרני כולו, עדיין הבית היהודי ניזון לא נעט ממסורת העבר ומהקיים גם היום בשלמות המשפחה הדתית.

נישואים כאלו, בעלי שלום בית ואהבה, יוצרים את האהבה השלמה, שהיא תוצאה מיחוד גופני עם יחוד נפשי. האיחוד הגופני הפיזי הופך להיות איחוד רוחני- נפשי, של הזדהות הדדית, שלמות של שני בני אדם שהופכים להיות אחד. התוצאה הטבעית של שלמות זו שבינו לבינה, הרי הוא העובר שנוצר ברחם האם, האשה נושאת אותו בקרבה ברצון ובאהבה במשך תשעת ירחי ההריון, ואף בעלה שותף להרגשת שמחה זו, שהינה הולך ומתרקם ציר משותף לשניהם!

עם הולדת התינוק, הקשר בין ההורים הולך ומתחזק. הדאגה המשותפת לרך הנולד, התוכן החדש שזה מכניס לתוך המשפחה, השמחה למראה התפתחותו והתקדמותו- כל אלו ממלאים את לב ההורים שמחה ואושר ומחזקים את יסודות המשפחה.

מצוות הלידה

בעולם החרדי, הולדת ילדים, והרבה ילדים, זוהי מצוה. המצוה הראשונה שנצטוה בה האדם הראשון היא "פרו ורבו". הזוג הצעיר לא ידחה את הולדת ילדו הראשון , וגם לא את שאר ילדיו.
המושג 'תכנון משפחה' במשמעות המקובלת בחברה החילונית של מספר מועט של ילדים, ושימוש באמצעי מניעה כדי ליצור רווח בין הלידות, לא מקובל בחברה החרדית. השימוש באמצעי מניעה נעשה אך ורק בגלל אילוץ בריאותי. גם אז יעשה הדבר מתוך התייעצות עם רופאים ורבנים, המתמחים בנושאים אלו, לגבי בחירת אמצעי המניעה. יש בהלכה דירוג של אמצעי מניעה: מהאמצעי הפחות בעייתי עד הבעייתי ביותר.

האמונה היא שילדי ישראל הנולדים בקדושה, נפשם טהורה. כי כשם שגוף העובר נוצר ברגע של היחוד, כך נמשכת אליו אז גם הנשמה, ובמידה שרגשות בני הזוג מעודנים יותר ומרוממים יותר, הנשמה של התינוק אצילית יותר. דבר זה משתקף גם במראה פניו החיצוני, זהו סוד "החן היהודי".

תקופת ההריון

בתקופת ההריון יש לשמור על תאריכי הוסת, בחודש הראשון להריון, למרות שמחזור הוסת אינו פועל. נשים שוסתן קבועה, חייבות לשמור על תאריכי הוסת הרגילים במשך שלושת חודשי ההריון הראשונים. אם מופיע דימום בזמן ההריון, מסיבה כל שהיא, האישה נחשבת נידה וחלות עליה כל ההגבלות הרגילות. יש לשמור על תאריכי הוסת הרגילים בחודש שלאחר מכן.

מנהג בו נוהגים רוב בני עדות אשכנז הוא, כאשר האישה ההרה מגיעה לשבוע 37-38 היא הולכת לטבול במקווה, מתוך אמונה שכך הלידה תגיע בקרוב ותעבור בקלות ובשלום. בינתיים, בעלה של אותה האישה עולה לפתוח את ארון הקודש בתפילת יום שבת, לפני הוצאת ספר התורה, וזאת מתוך אמונה, שכשם שפתיחת הארון והוצאת ספר הקודש היא פעולה קלה... כך תהיה לידתה של אישתו בעז"ה.

הלידה

אישה בתהליך הלידה נחשבת נידה, אפילו אם לא הופיע דם. גם במקרה של ירידת מים (אף ללא צירים), יש לחשוש שהיא נידה. אם הופיעו צירים ולאחר מכן פסקו, יש לשאול רב.

נוכחות הבעל בעת הלידה

בחברה החילונית מקובלת העובדה שהבעל נוכח בחדר הלידה בעת לידת ילדיו, לפי בקשתו. בחברה החרדית הדבר אינו מקובל בגלל מגבלות ההלכה. לעיתים נמצאת בעת הלידה, לפי בקשת היולדת, קרובת משפחה, אמא או אחות (או דולה...). בבתי החולים המתנהלים על פי ההלכה, כדוגמת : 'שערי צדק' , 'מעייני הישועה', 'לניאדו', ניתנת אפשרות לבעל להיות בחדר הלידה בעת הלידה מבלי לראות את תהליך הלידה עצמה. ישנו וילון המסתיר את הלידה, והבעל יושב כשגבו אל הוילון, מול פני אשתו, כך שיוכל לעודד אותה ברגעי הקושי. אך למרות זאת רק גברים מעטים נוכחים בחדר הלידה.

התקופה שלאחר הלידה

אחרי הלידה האישה נחשבת נידה עד שנפסק דימום הלידה לגמרי, סופרת שבעה נקיים וטובלת במקווה. לכל אישה יש את הזמנים שלה וזמן הטבילה לאחר הלידה משתנה מאישה לאישה.

זבד הבת- טקס נתינת שם לבת

מקובל בכלל הציבור הדתי שנתינת השם לבת נעשה בבית הכנסת. בני הזוג בוחרים את השם, אך עדיין לא קוראים לתינוקת בשמה. באחד הימים שבהם קוראים בתורה בבית הכנסת – שני, חמישי, שבת – קוראים לאבי הבת לעלות לתורה, ואחרי קריאת תורה נאמרת ברכה מיוחדת לשלום היולדת והבת, ובתוכה משולבת השורה: "...ויקרא שמה בישראל......בת.....". מאז קוראים לתינוקת בשמה. במגזר החרדי, אין נוהגים לערוך מסיבת "בריתה" לבת הנולדת, אך במגזר הדתי יש העורכים "סעודת הודיה"- להודות לקב"ה על שלומן ובריאותן של האם והתינוקת.

לידת בן מלווה בשני אירועים ולעיתים בשלושה:

שלום זכר

בליל שבת הראשון שלאחר הולדת בן זכר, נוהגים לעשות אירוע קטן הנקרא "שלום זכר". זו מין קבלת פנים לרך הנולד. האירוע נערך, לרוב, בבית הכנסת ומשתתפים בו רק הגברים. ההזמנה לאירוע היא על ידי הכרזה בבית הכנסת, או במספר בתי כנסת, ששם מתפללים מכרים וחברים של ההורים. האירוע נערך אחרי סעודת השבת.

הכיבוד העיקרי המוגש בו הוא חומוס מבושל, או כל מין קטניות אחר ובלבד שצורתו עגולה. אוכל עגול מסמל בהלכה מאכל של אבלים. אירוע זה בא להזכיר לנוכחים שלא לשמוח יותר מדי עם הילד החדש, כי מרגע לידתו מתחיל לתקתק שעון המוות. לעיתים עורכים את האירוע בבית, אם בבית הסבא והסבתא או בבית הורי התינוק. במקרה זה נוהגות להשתתף גם נשים, בעיקר קרובות משפחה. 

ברית מילה

התורה מצווה למול כל זכר ביום השמיני ללידתו. קיום מצוה זו מקובל כמעט על כל החברה היהודית בישראל. בחוג החרדי ישנם שני מנהגים הנוהגים בערב שלפני הברית. הראשון – אוספים מספר ילדים קטנים, בגילאי גן חובה/ בית ספר יסודי, והם עומדים ליד מיטתו של התינוק וקוראים בקול מספר קטעים מתפילה הנקראת "קריאת שמע שעל המיטה", שאותה אומר כל אדם שומר מצוות לפני שהוא נרדם. כשהילדים מסיימים את התפילה הם מקבלים שקית עם ממתקים. השני – נהוג שאבי הבן נשאר ער כל הלילה ולומד תורה ליד התינוק, כדי שבזכות לימוד התורה הילד יעבור את הברית בקלות.

למחרת בבוקר – הברית. יש הנוהגים לקיים את הברית מיד עם סיום תפילת שחרית, דבר המראה על הזריזות בקיום המצוה. מטבע הדברים, קשה לקרובי משפחה המתגוררים מחוץ לעיר להגיע לברית בשעה מוקדמת... יש הנוהגים לקבוע את הברית לשעות יותר מאוחרות כדי לאפשר ליותר אנשים להשתתף בברית. הטקס מתחיל בהבאת התינוק מאמו אל המקום שבו תיערך הברית. הבאת התינוק אל הברית נעשית על ידי זוג שהודיעו לו מראש על כך. לתפקיד של בני הזוג – הבאת התינוק מאמו אל המוהל – קוראים באידיש: "קוואטר". בדרך כלל יבחר לתפקיד זוג צעיר שעדיין אין לו ילדים, שהדבר ישמש לו כסגולה לכניסה להריון.

הבאת התינוק נעשית בדרך הבאה: אחרי שהתינוק הובא לאולם, מוציאים אותו מהעגלה. מניחים את התינוק על כרית מיוחדת לאירוע זה, העטופה בבד סאטן לבן. יש הנוהגים לשים כיפה לבנה קטנה על ראש התינוק. כמו בכל האירועים בחוג החרדי הנשים והגברים נמצאים באגפים נפרדים של האולם. האשה, ה"קווטארית", לוקחת את התינוק והולכת לקראת בעלה, ההולך לקראתה מאגף הגברים. הוא לוקח את התינוק עם הכרית והולך אתו עד שהוא מגיע אל המוהל. לפני טקס הברית נוהגים לכבד מספר אנשים להחזיק את התינוק בידיהם. עם סיום הכיבודים הנ"ל, מניחים את התינוק על הכסא שעליו תיערך הברית. כסא זה נקרא – "כסא של אליהו", על שם אליהו הנביא שלפי המסורת משתתף בכל ברית. לאחר מכן נוטלים את התינוק מהכסא, והסנדק תופס את מקומו על הכסא. יש המכבדים את אחד הסבים להיות סנדק, ויש המכבדים אישיות תורנית בכיבוד זה.
לקראת הברית נהוג שאבי הבן מתעטף בטלית ותפילין, גם את הברית לא מתקיים מיד אחרי תפילת שחרית. את הברית עצמה מבצע המוהל. מאחר ולפי ההלכה חלה חובת המילה על אבי הבן, ולא על המוהל, נוהגים שלפני ביצוע הברית ממנה האב את המוהל לשליחו, ולפי הכלל ההלכתי "שלוחו של אדם – כמותו" הרי זה כאילו האב עצמו ביצע את הברית. יש אבות הרוצים ליטול חלק פעיל במצוה ובתיאום עם המוהל, ותוך נקיטת אמצעי בטיחות, הם מבצעים בעצמם את חיתוך הערלה. את המשך הברית מבצע המוהל.
לאחר סיום הברית, בא טקס נתינת השם לתינוק. מכבדים בכך שני אנשים: או קרובי משפחה או רבנים. אחד מחזיק את התינוק עם הכרית והשני מברך את הברכה המיועדת לכך ובה מוכר במשפט: "...ויקרא שמו בישראל... בן...". אבי הבן אומר למברך את השם שנבחר והוא מכריז זאת בקול רם. בתוך הברכה ישנה הפיסקה הבאה: "..ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי...". כשהמברך מגיע לפיסקה זו הוא מרטיב את שפתו של התינוק בטיפה או שתיים של יין.
לאחר סיום הברית מוחזר התינוק לאמו על ידי הזוג ה"קוואטר", אבל בסדר הפוך: הגבר לוקח את התינוק מזה שהחזיקו בשעת הברכה, מעביר אותו לאשתו, וזו מחזירה אותו לאמו. 

פדיון הבן

ישנה מצוה בתורה הנקראת 'פדיון הבן'. מצוה זו היא נדירה יחסית. התנאים לקיומה הם: לידת בן בכור זכר, בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי, שלא היתה הפלה לפני ההריון הזה, ושהאם או האב אינם כהנים או לווים. אם התמלאו כל התנאים הנ"ל, מצוה התורה לפדות בן זה ביום השלושים ללידתו, מידי הכהן. המצוה מתייחסת רק לבן הבכור ולא לשאר הבנים שנולדים אחריו במשפחה. זהו, אם כן, אירוע די נדיר.
מלבד עצם קיום המצוה, ישנם מנהגים נוספים, בחוג החרדי, מסביב לטקס. יש הנוהגים לשים כיפה על ראש התינוק, ויש הנוהגים להלביש לו 'טלית קטן' מעל לבגדיו. כל זה נעשה כדי להכניס את התינוק לאווירה של קדושה על ידי לבישת פריטי לבוש של מצוה.
את התינוק מביאים לשולחן המרכזי בו נעשה הטקס כשהוא מונח על מגש כסף גדול, או מצופה כסף, או על כרית רקומה מיוחדת מבד סאטן לבן. מלבד זאת נוהגים שהנשים הנוכחות בטקס מורידות מקצת מתכשיטיהן ומניחות אותן מסביב לתינוק ועליו. כל זה נעשה כדי לקשט את התינוק ושהמצוה תיראה יפה יותר. ליד השולחן המרכזי נמצא הכהן שאותו כיבדו ההורים לערוך את הפדיון. בחוגים מסויימים נוגים לחפש כהן שהוא גם אישיות תורנית מוערכת, כדי שהתינוק בסוף הטקס יתברך על ידו.
מקור הטקס: לפי התורה, הבכור שנולד שייך לכהנים. על אביו לפדותו מהם, תמורת סכום של "חמשה סלעים כסף" – קרוב ל-100 שקל בימינו. החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, הנפיקה מטבעות מיוחדים לצורך קיום המצוה, העונות על תנאי ההלכה. אבי התינוק קונה מטבעות אלו ומשתמש בהן בעת הטקס. מכיון שאירוע זה הוא נדיר, כדאי לדעת כיצד הוא מתנהל, על פי הכתוב בסידור התפילה.
אבי הבן אומר לכהן: "אשתי הישראלית ילדה לי בן בכור זה."
הכהן שואל את האבא: "מה תרצה יותר, את בנך, או את חמשת הסלעים ?"
האב משיב: "חפץ אני לפדות את בני, והרי לך דמי פדיונו שנתחייבתי מן התורה"
האב מחזיק בידו את המטבעות ומברך שתי ברכות:
הראשונה - "...אשר קדשנו במצוותיו וצונו על פדיון הבן",
והשניה – "...שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
עם סיום הברכות הוא נותן את הכסף לכהן והבן מוחזר לאביו. הכהן מברך את הילד בברכת כהנים. אחר כך הוא מברך על כוס יין.
כשמחזירים את התינוק לאמו לוקחות הנשים את תכשיטיהן בחזרה. הטקס מסתיים בסעודה, המלווה בברכות לתינוק ולמשפחתו, בדברי תורה ובשירה. עם סיום הסעודה נוהגים לחלק לכל אחד מהנוכחים שום וסוכריה ארוזים יחד.

הריון ולידה בתרבויות העולם

כל אחד מאיתנו נישא תשע חודשים, פחות או יותר...- בנוחות המחבקת של רחם אימו. עובדת החיים הפשוטה והאוניברסלית הזאת היוותה את הבסיס לדתות הקדומות של האנושות.

בניגוד ליהדות, לעמים הפרה- היסטוריים, הייתה יראת כבוד מפני האם הגדולה- דמות שמיימית שממנה נבעו כל החיים. לפי התיאוריה, עוד בטרם היותן תרבויות מורכבות עם שלל אלים ובטרם הגיעו של מלך האלים- הזכר הכל יכול- הייתה רק אחת שנחשבה ראוייה להערצה: האלה- האם, המעניקה כל. 

להלן מספר דוגמאות לאלה- האם:

1.       אדיטי- האלה האירנית הקדומה שייצגה את המרחב ההיולי (ראשוני), ילדה שבעה ילדים שהיו לאלי השמש, הירח והכוכבים.

2.       באצ'ו- האלה האם של האינקה, ילדה את בני האדם הראשונים בטרם הפכה את עצמה לנחש ושבה למי האגם המקודשים מהם הגיחה לראשונה.

3.       במיתולוגיה היוונית, הרתה אמא אדמה- גיה- מעצמה וילדה את אל השמיים אורנוס. איחודם של השניים לאחר מכן הביא את הדור הראשון של האלים היוונים.

4.       במיתוס הסיני, בראה האלה נו- גואה את בני האדם הראשונים מבוץ, אך המשימה נעשתה קשה מדי לכוחותיה וטענה: "אינני יכולה לעשות בובות מבוץ לנצח". לכן ציוותה: "הקימו משפחות ומלאו את העולם!".

האלות הקדומות היו אמנם פוריות עד אין קץ, אך היו לאלה- האם גם גילגולים אפלים יותר. בנוסף, הן שלטו בכל מצבי ההתנסות האנושית. הן הביאו את התינוקות לעולם וליוו את המתים בדרכם לעולם הבא. הן היו מושא ליראת כבוד ולפחד, ולעיתים קרובות ראו בהן הפוסקות האחרונות לאפשרות ההישרדות של תינוק שזה עתה נולד.

כיום, כמעט ונעלם פולחן האלה- האם מהעולם המערבי, אך עדיין ישנם תאריכים הקשורים להילול האלה- האם ונחגגים עד היום; למשל: 21 בדצמבר- "יול"- היום בו עישתר, האלה הבבלית ילדה את השמש. 1 בפברואר- פסטיבל קלטי המכבד את ההריון המתקדם של אמא אדמה.

דוגמאות מהעולם:

אנגליה:

באנגליה המסורתית שררה האמונה כי זריעת פטרוזיליה מביאה תינוקות. כשהילדים שאלו מאין באו, השיבו להם לעיתים קרובות שהגיעו מערוגת הפיטרוזיליה... כיום, נשות אנגליה מאמינות בסיפורי סבתא שהבנים נישאים בקדמת הבטן ולפנים, ואילו הבנות נישאו לרוחב ולצדדים, מתעטפות בקרבתה המגוננת של האם, ואילו הבנים נאבקים לעצמאות. בימי הביניים, פרשו נשות האצולה לחדר משכב מיוחד למשך שבועות לפני הלידה ואחריה. בת האצילים הייתה בוחרת את כיסויי המיטה שלה, את עיטורי הקיר וכן את הווילונות ובחדר היה גם מקום תפילה. רק בעלה, הכומר ובנות לווייתה הורשו להיכנס לחדר המשכב. בפולקלור האנגלי אומרים על פרפרים שהם נשמות התינוקות שעדיין לא ניתן להם שם. מתן השם ניתפס כברית שקושרת את הרך הנולד לעולם האמיתי: עתה אין הוא עוד זר, אלא בן משפחה וחבר בקהילה.

תושבי האי טרובריאנד שבדרום האוקיינוס השקט מחזיקים באחת האמונות ההתעברות הקסומות ביותר בעולם, הקושרת את ההתעברות למים.

 על כל תינוק שנולד נאמר שהוא רוח שנעוריה התחדשו, והיא בחרה לשוב לחיים במסע על פני הים מאי המתים. הרוח שטה בחזרה לאיים, נאחזת בעצים צפים ובאצות מקודשות כדי להקל את מסעה, והאשה מתעברת כשהיא רוחצת באוקיינוס ו"תופסת" את אחת הרוחות.

 לרוח ששבה אין שם, אך מאמינים שהיא מתחברת לשושלת האמהות מחייה הקודמים. הדייגים טוענים שהם שומעים את הרוחות קוראות "וה- וה" מעל הגלים; ואפילו היום, המילה שתושבי האי משתמשים בה לעובר היא: "ואיואיה"- תזכורת תמידית למסעם הרוחני של כל התינוקות.

מקסיקו:

במקסיקו הקדומה האמינו כי "תמצית הטבע" של האם או האב תקבע את מין היילוד במהלך קיום יחסי המין. האמינו כי בשעה שההורים מתעלסים, נפער פי הרחם, וטיפת דם של אחד ההורים נופלת לתוכו. אם טיפת הדם הראשונה היא של האם, יהיה התינוק בן; אם טיפת הדם הייתה של האב, תיוולד בת. בנוסף, האמינו פעם שבנים מתפתחים בצד הימני של הרחם, ואילו בנות מתפתחות בצד השמאלי. נשות מקסיקו הקדומה היו נוהגות לענוד קמיעות מזל שהוכנו מקונכיות שבלולים, כדי להבטיח שהתינוק יחליק החוצה בקלות כמו שבלול שמציץ החוצה מהקונכייה. אשה אינדיאנית, בת לשבט צוציל במקסיקו, יולדת בעמידה, בעוד המיילדת תומכת אותה סביב מותניה מאחור. נשות זינקנטקו ממקסיקו כורעות מעל מחצלת שנארגה במיוחד לאירוע הלידה. אצל האינדאינים של שבט טצוטציל במקסיקו, אם התינוק הוא זכר, קושר אביו את חבל הטבור לענף גבוה של עץ, כדי שהילד יגדל להיות מטפס עשוי ללא חת; ואילו חבל טבור של התינוקת הבת נקבר מתחת לבית, כדי להבטיח שתהיה עוזרת טובה לאימה.

"לעיזים אין מיילדות,

לכבשים אין מיילדות.

כשהעז הרה, היא ממליטה בבטחה.

כשהכבשה הרה, היא ממליטה בבטחה.

גם את, בשלב ההריון הזה, תלדי בבטחה"

(שיר מיילדות משבט יורובה, אפריקה)

תאילנד:

בתאילנד, נחשבת ההתעברות לרגע שבו הנשמה נכנסת לגוף האשה בעת קיום יחסי מין. הנשמה הזאת כבר חייתה פעמים רבות בעבר ואופיה כבר מגובש לגמרי; ואולם הלידה מחדש מלמדת שהנשמה עדיין לא השיגה את הרמה הגבוהה ביותר של קיום רוחני ולא גופני. נשים תאילנדיות אוכלות בננות "מצוננות" כדי להבטיח שהתינוקות שלהם לא יהיו בעלי מזג חם. נשים תאילנדיות גם אוכלות ניצני לוטוס שנזיר בודהיסטי בירך עליהם, כדי שגופן ייפתח כמו הלוטוס. לפי מדיטציית הצ'אקרה הקלאסית, קודקוד הראש הוא פרח הלוטוס בעל אלף עלי כותרת שנפתחים לעבר האנרגיה השמיימית של היקום; כך גם גופן של הנשים התאילנדיות ייפתח אל אנרגית היקום ויביא ללידה קלה.

החוויה המשותפת:

ביוקטן מצפים מאבי התינוק שיהיה נוכח בשעת הצירים, כדי "לראות כמה סובלת האשה"... המסורת העתיקה של הקובדה, דורשת מהאב להזדהות באופן ישיר עוד יותר, באמצעות שיקוף חוויות האם בשלבים האחרונים של ההריון ובלידה. לפני הלידה, נשכב האב במיטתו וצם או נמנע ממאכלים מסויימים; בשעת הלידה של רעייתו גונח הבעל בכאב מדומה. טקס הקובדה עדיין מתקיים בדרום אמריקה, סיביר, אפריקה ומלזיה. טקסי החלפת בגדים הם דרך תובענית פחות להשתתף בלידה. בחלקים הנידחים של הודו הדרומית, לובשים הגברים את הסארי של נשותיהם בשעת הלידה. באירלנד, האב מעניק באופן מסורתי כוח סמלי לרעייתו היולדת, כאשר נותן לה ללבוש את מותנייתו או לענוד את שעונו.

הקשר בין כל התרבויות:

"תינוק הוא סימן שאלה ואימו היא התשובה שהוא מבקש. התינוק, הרגיש לכל דבר חדש שהוא נתקל בו, חווה את החיים באמצעות המסנן הרך של חיבוקה של האם, חלבה ושירי הערש שהיא שרה לו. הוא מכיר אותך לפי מראך ומגעך. את חשה את צרכיו ואת עצמיותו הנבדלת. יחד תלמדו".

תם ונשלם!!!

תודה רבה!!!