בס"ד, תשרי התשע"א

שבוע 28. אני והחצי מבינים שהגיע הזמן לחשוב איך אנחנו רוצים שהלידה הראשונה שלנו תהיה ומבחינתנו, הלידה מתחילה כבר בשלב ההכנה ללידה. מתחילת ההריון היה ברור לנו מאוד שמצד אחד, אנחנו רוצים לחוות את הלידה כמשהו זוגי ומצד שני, חשוב לנו שתהיה במקום נוכחות של דמות נשית נוספת, רצוי אחת שתתן גם תמיכה פיזית. מהר מאוד עלתה האפשרות של דולה, שגם תכין אותנו ללידה. השיקולים ללקיחת דולה נבעו מכמה תחומים- אני מאוד רציתי שהלידה תהיה חוויה חיובית ושאפתי להתמודדות כמה שיותר טובה עם לידה טבעית, לשנינו כזוג היה חשוב שיהיה במקום אדם "שלנו" שידאג לאינטרסים שלנו מול הצוות הרפואי, שיישאר מפוקס וכשנעמוד בפני החלטות כאלה ואחרות יוכל להסביר מה המצב ומה השיקולים ויעזור לקבל החלטה מושכלת. אחרי שהחלטנו על לקחת דולה, חשבנו איזה סוג של דולה אנחנו רוצים- מישהי שתלווה אותנו לפני הלידה ותכין אותנו ללידה, שתהיה זמינה להתלבטויות ולחששות של לפני הלידה וגם זמינות פיזית סמוך ללידה, מישהי בראש שלנו מבחינת "הטבעיות" של הלידה. היה חשוב לנו שהדולה לא תהיה תומכת נלהבת בלידות בית, נטולות משככי כאבים והתערבויות רפואיות. אנחנו אומנם כן בשאיפה שהלידה תהיה כמה שיותר טבעית ועם כמה שפחות התערבויות אבל בגלל שזו לידה ראשונה אנחנו מעדיפים לשמור על כל האופציות פתוחות, רצוי במסגרת של בית חולים. בנוסף, אני רוצה דולה שיהיה לה מובן מאליו שבן הזוג הוא שותף מלא בתהליך. מרכיב נוסף, שלא היה קריטי אבל בהחלט תרם לשקט הנפשי שלי הוא שהדולה כבר ליוותה כמה לידות בבית החולים בו רצינו ללדת.

אנחנו מתחילים בבירורים ומקבלים כמה המלצות, לקראת הסוף מישהי מזכירה את השם של חן. אני גולשת לאתר שלה ומסמנת אותה כאופציה אחרונה- כל הרייקי נראה לי רוחני מדי ואני לא סגורה על זה שאני אצליח להתחבר לדמות. אני מרימה טלפונים לדולות שברשימה וכל אחת מהן בעייתית בתחום אחר- אחת לא מבינה בכלל למה אני רוצה את החצי איתי, השניה כבר עברה מיליון לידות אז היא מרשה לעצמה להתנשא ולתת את התחושה של "סתם עוד אחת", אחרת אף פעם לא ליוותה לידות ראשונות ובטוחה שלידה זה סיפור של שעות ספורות ויותר מזה היא לא יכולה להקדיש. אני מגיעה לשם של חן ומטלפנת- חן עונה מיד, השיחה זורמת טוב ואני מקבלת תשובות לכל השאלות שרציתי. חן מתעקשת על פגישת הכרות ומגיעה אלינו הביתה. הדבר הראשון שבולט בפגישה זה האנרגיות החיוביות המדהימות של חן והנכונות שלה לזרום איתנו כמעט בכל דבר, היא מסבירה לנו קצת מה זה דולה ומה זה לידה ומפרטת מה כולל הליווי שלה. אני החצי מחליטים שזה סוג הליווי שאנחנו רוצים וקובעים עם חן מפגש ראשון של הכנה ללידה.

ההכנה ללידה כוללת שלושה מפגשים בהם אנחנו מקיפים מגוון מאוד רחב של נושאים- סימנים מבשרים לידה, השלבים השונים של הלידה, מה קורה בכל שלב לאם ולילד, מה בדיוק עושים בבית חולים בכל שלב- מהקבלה ועד האשפוז במחלקת יולדות, התמודדות עם כאב- תנוחות, תנועות ונשימות, הכנה נפשית ומנטלית, סיבוכים בלידה, הפער שיכול להיות בין תכנית הלידה ללידה בפועל ועוד. בינתיים אנחנו גם מתחילים לבדוק הזמנות לידה וחן היא הראשונה להתייעץ ולבדוק, ולא רק שם- על כל שאלה היא תמיד זמינה בהודעה או בשיחה ותמיד שמחה לעזור. בין לבין אנחנו מקבלים הודעות משמחות ובדיקות של מה מצבנו ואיך אנחנו מרגישים.

שבוע 38. חן בודקת מה קורה איתי כמעט על בסיס יומיומי ואני מודיעה לה שאני הולכת ללדת בתאריך, אז בינתיים אפשר להרגע. הבוקר של התאריך מגיע ואני הולכת לעשות מוניטור בקופה, המוניטור מראה דופק גבוה ואני נשלחת להמשך ביקורת בבי"ח. אנחנו מרימים טלפון לחן להתייעצות והיא ממליצה כן ללכת לבדוק, אנחנו הולכים לבי"ח ונשלחים בחזרה הביתה. ארבעה ימים אח"כ אני שוב במוניטור, הפעם ירידת דופק ורופאה שטוענת לשיליה זקנה ומיעוט מי שפיר ושולחת אותי לבי"ח ללדת. אני והחצי חוששים שזו שוב התראת שווא ושנבזבז את כל יום שישי בבי"ח ונחזור הביתה, אני טוענת שצריך להיבדק וכרגיל- חן היא הבוררת, חן שולחת אותנו לבי"ח והרופא מודיע לי שיום שני אני נכנסת לזירוז. כשאנחנו יוצאים מהבי"ח אני מרימה לחן טלפון, והיא מעודדת אותי שאני עוד אלד לפני ואני לא צריכה לדאוג. אנחנו מגיעים הביתה ואני עדיין מוטרדת ולחוצה, שוקלת אולי ללדת בבי"ח אחר ואז לא בטוח שאני אקבל זירוז. שעתיים לפני שבת אני מרימה לחן טלפון והיא במשך שעה מסבירה לי מה זה אומר זירוז, איך זה מתנהל, ושלא בטוח שבבי"ח אחר ההמלצה תהיה אחרת. אחרי השיחה הזאת אני נרגעת ומשלימה גם עם האופציה של זירוז.

מוצאי שבת מתחילים להם צרצורים, אני לא מתרגשת ואחרי שעתיים הם דועכים לגמרי. בחצות הם מתחילים שוב, והפעם חזקים יותר מהרגיל. אני מחכה, מאמינה שגם הם ידעכו בסופו של דבר. בשתיים בלילה אני מרימה טלפון לחן ומכינה אותה לאפשרות שאולי הפעם כן מתפתח משהו היא שולחת אותי לחזור לישון ואני מחייכת ומודיעה לה שהכאבים חזקים מספיק בשביל לפספס את שנת הלילה שלי. אני מסתובבת בבית, משתדלת לפעול לפי התנוחות והנשימות שחן לימדה ולתת לחצי ולחן לישון כדי שאחרי שיעבור השלב הראשוני (שכידוע בלידה ראשונה הוא א-רוך) הם יהיו עם כוחות. בשלוש וחצי מתחיל דימום קל ובארבע אני מרימה טלפון לחן. היא עונה מיד ואומרת שזה נורמלי אבל כדאי מאוד לעקוב. הדימום נפסק ואני ממשיכה לסחוב, הכאבים רק מתחזקים. בשש אני חוזרת להציק לחן ואומרת לה שאני שוקלת לסוע לבית חולים לבקש אפידוראל, חן אומרת לי שאני אפעל לפי איך שאני מרגישה אבל שאני אקח בחשבון שאני אגיע לבית חולים והלידה עדיין לא תהיה בשלב שבו נותנים אפידוראל. אני מחליטה שהיא צודקת ושכדאי שאני אנסה לסחוב עוד קצת. בשבע אני מעירה את החצי ואני אומרת לו- נוסעים לבית חולים. אנחנו מתארגנים, מרימים טלפון לחן, חן מבקשת שנגיד לה כשנהיה קרובים לבי"ח.

אנחנו מגיעים לבי"ח, החצי הולך לעשות רישום וכשהוא חוזר אני נזכרת שלא התקשרנו לחן, בינתיים הרופא בודק אותי, ולמרות שאני מחכה לשמוע ממנו שאני רק בהתחלה הוא אומר לי שאני רגע לפני פתיחה מלאה ומעיף אותי לחדר לידה. חן תוך דקות איתנו וישר נצמדת אלי ומרגע זה, למשך שמונה השעות הקרובות אני מסרבת לתת לה לעזוב אותי לרגע. המיילדות מאבחנות שהפתיחה קצת נמוכה ושיש עוד זמן, חן מזכירה לי שרציתי שיפתחו לי עירוי רק בגב היד ואני מבקשת ונתקלת בסירוב מוחץ. לפחות לחדר לידה טבעית מעבירים אותי די בקלות. חן צמודה אלי כל הזמן- עיסויים, מסאג'ים, שמנים משמנים שונים, מזכירה לי לנשום, לשנות תנוחות, מעודדת אותי שאני יכולה,שאני מתקדמת מעולה ושאני עושה את זה מצוין ולא מתלוננת שאני מוחצת לה את הצורה בעוצמה מרובה כל ציר מחדש. כל הזמן בחיוך, בגישה חיובית, עם אנרגיות בלתי נדלות ובלי להפסיק.

אחרי שמונה שעות כאלה נולדת לנו בת מתוקה ומדהימה. חן עוזרת בהנקה הראשונית, ונשארת איתנו כל הזמן עד הרגע שבו אנחנו אומרים לה ללכת. יום אחרי הלידה היא מגיעה לבקר (ביקור שלצערי פספסתי) עם מתנות לי ולקטנטונת.

הייתי יכולה לסיים את הסיפור פה- אבל הליווי של חן בהחלט לא הסתיים, גם אחרי הלידה היא כל הזמן עקבה לבדוק מה קורה איתנו ואיך אנחנו מסתדרים, נתנה לנו כל הזמן טיפים ועצות, והייתה זמינה לכל שאלה. אפילו היום, חודש וחצי אחרי, אני יודעת שיש לי תמיד למי לפנות.