לידתה של נוגה

אחרי שעה קלה ונשימות נרדמתי.

תוך כדי הסתובבות בלילה, פתאום, שלאח...זרם גדול של מים חמימים נשפך מתוכי אל הרגליים.
צעקתי "לאאאא...." (בגלל ההפתעה קודם כל, ומחשבה ראשונית שלא ישתבש משהו, שלא יהיה איזה סיבוך או קיסרי חרום) וזינקתי מהמיטה. איפשהוא בדרך ראיתי שהשעה 3:15. רצתי עם הטלפון לשירותים תוך השארת שביל מים מאחורי ואני כמו ברז שלא ניתן לסגור ממשיכה לנזול.

התקשרתי להדס ומרב מתוך השירותים בעודי מטפטפת ולא יודעת מה לעשות קודם ואיך לעשות הכל כשאני דולפת כל הזמן.

שמתי מגבת בין הרגליים והתחלתי לארגן את הדברים.

מהר מאוד המגבת התמלאה. שמתי תחתונים ופד של מחזור, גם הוא התמלא תוך דקות קצרות.

מרב לא שמעה את הטלפון אז התקשרתי לארז והיא ענתה ואמרה שהיא מתארגנת ותגיע לתל השומר.

הדס ענתה ואמרה שתבוא לאסוף אותי (תוך כדי היא היתה צריכה לתפוס את שרון שתבוא לשמור על הילדות כי התכנון המקורי היה לבוקר. שרון לא ענתה בהתחלה והיא קראה לדנהדן-יה. בסופו של דבר שרון הגיעה והכל הסתדר).

הכנתי פרטים אחרונים בתיק הלידה וירדתי.

כל הדרך אני מרגישה את הזרמים ומתמלאת מים, הרגשה בהחלט לא ברורה ומביכה. איך אני אצא מהאוטו, כמה זמן ייקח עד שיחליפו לי משהו, זה ייגמר בכלל?

הגענו לתל השומר, יצאנו מהאוטו והלכתי כמו על ביצים בגלל המים.

כשאמרתי לצוות שיש לי קיסרי היום אבל ירדו לי המים, הם קצת התבלבלו כי מצד אחד אני לקיסרי אלקטיבי, לא דחוף, מצד שני באתי כמו יולדות אחרות עם ירידת מים שזה אומר מצב קצת יותר דחוף, מבחינתם לפחות.

יש לציין שלא היו לי כאבים ולא צירים, סתם כאילו עוד שלב בחווית ההריון ובלי שום סימני לידה (כביכול).

חיכיתי לבדיקת רופא ובינתיים עשו לי מוניטור ווידאו שאכן מדובר בירידת מים (כאילו שהיה ספק, מפלים היו שם) וביצעו את התשאול הרגיל. היו מאוד נחמדים אלי, והפעם הייתי אני היולדת – לא המלווה ולא זו שבאה להיפוך, ממש ממש היום אני יולדת - בדרך כזו או אחרת.

כשנכנסתי לרופא הוא ביקש ממני להוריד תחתונים ולשכב והבנתי שהוא מתכוון לבצע בדיקה ואגינלית ומיד התקוממתי ואמרתי "אבל אני עם ירידת מים!" והרי אנחנו יודעות שאחרי ירידת מים מחשש לזיהומים רצוי לא לבצע בדיקות ואגינליות. לא השפיעה עליו הפליאה שלי והוא ביצע את הבדיקה שהיתה סיוט. הוא ניסה לבדוק מה גובה העכוז ואם יש מחיקה ופתיחה וממש ביצע שם חיפוש מקיף שהיה ממש כואב. התפתלתי. למרות שהוא היה נחמד והחמיא לי על הריח של מרכך השיער, זה היה הדבר הכי לא נעים בכל ההריון.

תוצאת הבדיקה – אני בפתיחה של 1 וחצי, ומחיקה של 90% - אני, וואו.

לשמוע את הנתונים האלה על עצמי נתנו לי תחושה טובה. אני לקראת לידה ולא רק בגלל שקבוע לי קיסרי, וזה בנוסף לירידת מים. ממש סימני לידה.

אחרי הבדיקה העבירו אותי לאחד מחדרי ההמתנה (שהם גם חדרי לידה אבל פחות יפים מחדרי הלידה ממש). החדר היה די מרווח והיו שם מקלחת ושירותים (לא שהייתי צריכה אותם אבל זה היה נוח גם להדס ומרב שהיו צריכות לבלות איתי שם שעות ארוכות.

השעה היתה 8 בבוקר בערך. מה שירידת המים עשתה היא שמהמנותחת האחרונה בניתוחים האלקטיביים עליתי להיות ראשונה.

בשלב הזה מרב הודיעה להורים שלי שלא ידאגו שאנחנו כבר בבית חולים. המידע הזה לא נתן להם להיות בבית ופתאום הם מתייצבים בחדר.

חיכינו וחיכינו תוך כדי דיבורים וצחוקים. גוסטבו בא לבקר, וכל פעם נכנסה מיילדת וגם מיילד (חבר של גוסטבו) וניסו לעדכן אותי מה קורה. בתוך כל זה בסה"כ הייתי די נרגשת ולחוצה מרגע האמת שבו יגידו לי שתורי לניתוח וזה יכול היה להיות כל רגע, כל מיילדת שנכנסה גרמה לי להחסיר פעימה.

בסביבות השעה 12:00 הגיעה שוב המיילדת והקדימה להכניס כסא גלגלים – זהו, לא היה יותר ספק, זה היה הרגע, זה הולך לקרות באמת, אני הולכת לפגוש את התינוקת שלי תוך שעה.

שלחתי SMS לבנות בלימודים שזהו זה, להתראות אחרי.

התיישבתי בכסא, על מגבת, כי אני כל הזמן מטפטפת להזכירכם, והמיילדת הובילה אותי. ראיתי בדרך את ההורים שלי, אבא שלי רצה עוד חיבוק, היתה תחושה של להיאחז ברגעים האחרונים לפני הפרידה ממני, והפרידה שלי מהבטן, עד ההתחברות מחדש לתינוקת שתצא.

נפרדתי מכולם ואת המשך הדרך לחדרי הניתוח עשיתי לבד. את הדס ומרב אמורים להכניס ממקום אחר אחרי שיכינו אותי לניתוח.

כשנכנסנו לחדר הניתוח, הושיבו אותי בכסא שעון על עמוד באמצע הרחבה, וחיכיתי. איזה רופא עבר וראה שנהיה לי פקק בפתח של הוריד ואמר "להחליף הכל". אח"כ בא אחר ולחץ די בכח ופתח את הפקק, כך שלא היה צורך להחליף.

בזמן ההמתנה ראיתי מישהי שוכבת מחכה לניתוח אחר, ואמרה לרופא שלה שהיא מפחדת, מסביב הלכו אחיות ורופאים, בשגרת יומם, ואני מחכה לרגע הגורלי בחיי שיבוצע על ידיהם. מהחלון של הדלת של המלווים ראיתי את הדס מנסה להגניב צילום שלי. נראיתי מסכנה, אבל לא הייתי מסכנה, פשוט נרגשת ומתוחה, החלטתי שתהיה לידה שמחה ושמרתי על אופטימיות אך היו לי פרפרים בבטן ומאוד התרגשתי.

כשאו לקחת אותי לחדר הניתוח, עברתי ליד חדר שבו שכבה מישהי אחרת, ופתאום קלטתי כמה קר ומנוכר חדר הניתוח – זה נראה כמו מטבח ענק עם פרוז'קטורים, והאישה שוכבת על קרש החיתוך עם רגליים מכוסות בשרוולים ירוקים ופשוקות על שני ברזלים – זה היה מראה נורא, לזה לא הכינו אותי. אבל בסדר, זה מה שיש, בתוך חדר הניתוח אמרו לי להוריד תחתונים (מה עוד לא הורדת? אבל אני עם ירידת מים, מה אתם רוצים שאני אטפטף בהליכה?) והתיישבתי על השולחן. ביקשו ממני לכופף את הגב חזק לקראת זריקת ההרדמה הספינלית. מאוד שמחתי שזה ספינלי ולא אפידורלי עם המחט הענקית.ביקשתי מהמרדים שיגיד לי מתי הוא דוקר. זה לקח זמן וכל הזמן ביקשתי מהצוות מסביב שיגידו למרדים (שלא ידע עברית כל כך) שיודיע לי לפני שהוא דוקר, חשוב לי לדעת ולהיות בשליטה, שזה לא יפתיע אותי. לקח זמן, של מישושים וחיפוש אחר המרווח הרצוי בין החוליות. עברו עוד דקות שהרגישו ארוכות מאוד כשאני בתנוחה מכופפת ומאוד לא נוחה, ואז זה הגיע, הוא אמר, דקר אחרי כמה שניות הוציא את המחט והתחילה ההתרחשות. תוך שניות הרגשתי זרמים חמים שעוברים לי ברגליים והן מתחילות להיעלם, מהר אמרו לי לשכב, לשים רגל פה ורגל שם, שמו לי וילון שחצץ בין ראשי לבין הבטן, לחץ דם ביד אחת, הוריד הפתוח ונוזלים בצד שני, ביקשתי שלא ישכחו להכניס את הדס ואז הכניסו את הדס.

כל כך חיכיתי לפגוש אותה, לא להיות לבד, הייתי מאוד נרגשת ופחדתי מהתגובה שלי כשאני אראה את התינוקת, חששתי שאבכה כל כך מהתרגשות שלא יוכלו לתפור אותי, פחדתי שאני אאבד עשתונות ולא אשלוט בעצמי. הדס היתה מאוד מדוייקת ומיד ליטפה לי את המצח בלי הפסקה ואמרה לי שיהיה בסדר.

תוך כדי הניתוח היא תיארה ל מה קורה. אני זוכרת רק שכמה דקות אחרי בהתחיל הניתוח ידעתי שאוטוטו התינוקת בחוץ. ובאמת הדס תיארה לי מה קורה – "הנה המיילדות מתחילות להתכונן", ואז שמעתי מעין הברה אחת קטנה של קול שסימל את ההפתעה של התינוקת מזה שהיא יוצאת מהרחם, זה היה כל כך מתוק, ואז עברו שניות של ציפייה ופתאום נשמע בכי מתוק. הראו לי אותה מעל הוילון (לא זוכרת אם לפני או אחרי הבכי) והיא היתה בצבע בורדו, שלום מתוקה.

פתאום נזכרתי בדם הטבורי, ולמזלי לא היה מאוחר.

המיילדת נלי, לקחה אותה וטיפלו בה, ואחרי כמה דקות קצרות הביאה אותה אל הדס שהצמידה אותה אלי לפנים. דבר מדהים קרה באותו רגע, הגוף שלי הוצף ברוגע שלא הרגשתי אף פעם, במקום איבוד העשתונות שפחדתי ממנו, הכל פתאום היה שליו, רגוע, נכון. העולם עצר מלכת ואני פגשתי את התינוקת היפהפיה והמקסימה שהסתכלה עלי בעיניים בורקות והוציאה בועות מהפה, ואני נישקתי אותה ותחבתי לה את האף לתוך הפה כי לא יכולתי לתחוב לה את השד, ורציתי שהיא תחוש את הרצון שלי להניק אותה ולהיות בשבילה כל מה שאני רק יכולה. התגפפנו לנו ככה כ-5 או 10- דקות, תחושת הזמן הלכה לאיבוד, אבל ברור היה שנלי איפשרה לנו יחסית הרבה זמן יחד בהתחשב שמדובר בניתוח. הדס החזיקה אותה ביד אחת וצילמה אותנו ביד השניה באקרובטיקה ראויה לציון, הייתי פשוט מאושרת.

אחרי דקות החסד הללו, הדס והמיילדת לקחו את התינוקת לתינוקייה לטיפול הראשוני. אני נשארתי לעוד כחצי שעה של תפירה וחיבור מחדש, והייתי פשוט בעולם אחר, קטן, פרטי, קסום, אני אמא.

בסוף הניתוח העבירו אותי למיטה (הי הופ – כמו מתקן בלונה פארק) ואמרו לי היה ניתוח טוב!

לקחו אותי להתאוששות, ושם היתה אחות נחמדה שהמליצה לי לקחת פטידין , למרות שחששתי שזה ישפיע על התינוקת בהנקה, כי ממילא אני לא אראה את התינוקת במשך שש שעות, וההשפעה שלו פגה אחרי 4 שעות. החלטתי להתמסטל בשמחה.

הייתי נחושה להתאושש מהר ולהיות עם התינוקת המתוקה שלי בהקדם האפשרי, שזה אומר תוך 6 שעות מהניתוח, שאז אפשר לנסות לרדת מהמיטה ולעשות פיפי בלי הקטטר.

האחות הסבירה לי שאחרי שעתיים אני אמורה להזיז קצת את הרגליים ולקרוא לה. אחרי שעה הזזתי את הרגליים כבר וקראתי לה.

אחרי שעתיים בערך לקחו אותי למחלקה, ומיד בתום 6 שעות ביקשתי יעזרו לי לרדת מהמיטה, הוציאו אלי את הקטטר, עשיתי פיפי בהשגחה, והדס הביאה לי את נוגה המתוקה שלי.