הרופא התחיל בבדיקה השגרתית עם אולטרא סאונד, ואמר, "אוי, היא התהפכה לנו, הנה הראש" וכיון אל מתחת לצלעות שלי מימין – התינוקת הסתובבה למצג עכוז אחרי שכבר היתה עם הראש למטה עד הסקירה האחרונה שהיתה ב-21.12.2010.

באותו רגע כאילו התהפך עלי העולם וכל הציפיות והחלומות ומה שחשבתי לגבי הלידה והתהליך שעומד בפני. מה שברור זה שם לי מול העיניים את עצם העובדה שזה כאן ועכשיו, בצורה כזו או אחרת.

הרופא אמר "טוב, תיגשי מחר בבוקר ליחידת הניטור של תל השומר לקביעה אם ניתן לבצע היפוך עובר או לקבוע קיסרי אלקטיבי".

קיסרי?????
מי לא הבין שזה לא מה שהתכוונתי. הי, אני דולה, לא קבענו לידה טבעית? להרגיש, להתחבר, למה זה קורה לי? המראה הקבוע של הלידות המדהימות של נעמה ויהלי פתאום מתרחק ממני, ולא ידעתי איך להתחיל להכיל את התהליך החדש שציפה לי.

בכל דקה שעברה הבנתי יותר שכלום לא עומד להיות אותו דבר (עם ובלי קשר להתהפכות).

מרגע זה התחיל המסע המופלא.

למחרת, ביום שני, הגעתי בשעה 8:00 לתל השומר, ומאז הוא הפך למקום השהייה העיקרי בחיי למשך שלושת השבועות הבאים.

בשעה 7:45 התייצבתי בתל השומר. נרשמתי בקבלה והופניתי לניטור. שעה ארוכה חיכיתי כאשר אני לראשונה נחשפת לאווירת בית החולים, לצוות להמתנה הארוכה ושמיעת החוויות השונות של הסובבות אותי.

היה שם די הרבה לחץ ואחרי כשעה הוכנסתי לאחד מחדרי המוניטור. הוכנסה איתי עוד מישהי שאחרי שהתחלנו לדבר הבנתי שהיא שם בגלל שעברה את שבוע 40 ומגיעה כל יומיים למוניטור. בחורה צעירה שמיד עוררה את קינאתי על כך שהגיע לאחרי התאריך המשוער והעובר שלה מוכן עם הראש למטה.

אחרי לא הרבה זמן הגיע מרב (אחותי) להיות איתי. במהלך הניטור נכנסה אחות מיילדת שהציגה את עצמה והחלה לשאול שאלות עליהן המשכתי לענות כל פעם מחדש בימים הבאים:

· הריון תקין?

· שבוע הריון?

· בדיקות מעקב תקינות?

· אלרגיה לתרופות?

· גיל?

· מעשנת?

· ועוד...

המוניטור היה שקט יחסית כנראה (בהמשך למדתי למה מצפים) אז פתאום המיילדת דחפה לי יד לבטן, לא בעדינות בכלל. בגלל שהייתי עם מצג עכוז הדחיפה שלה היתה בדיוק בראש של העוברית שלי.
קפצתי ואמרתי שתיזהר שזה הראש, והרגשתי חסרת אונים. היא הייתה קורקטית ולא נחמדה מה שלא עזר להרגשתי.

בסיום המוניטור הוכנסתי לאולטרא סאונד שאישר שאכן היא במצג עכוז, משקל 2.750 וריבוי מים.
(טכנאיות האולטרא סאונד איכשהוא תמיד היו נחמדות).

השלב הבא לחכות לרופא.

כבר היה כמעט צהריים, נכנסתי עם מרב לרופא, שלא נתן תחושת ביטחון כל כך והיה לו דיבור פלגמטי קצת, ושוב לביטחון שלי זה לא תורם.

אז הרופא בנונשלנטיות אומר "אז את רוצה לנסות היפוך?" ואני אומרת כמובן (בחרדה לדעת מי הרופא שיבצע את ההיפוך, שיהיה מקצועי, שזאת תהיה ד"ר מורן שהמליצו עליה גם קרן וגם איה, והיא גם מנהלת חדרי הלידה, אז היא בטח מקצועית ושחס וחלילה זה לא היה הרופא הזה).

נקבע לי תור להיפוך ליום חמישי באותו שבוע 27.2.11. ולפני זה אני צריכה לדאוג לבצע בדיקת העמסת סוכר מלאה (100).

בשלב זה כבר היה ברור לי שלעבודה אני לא הולכת יותר כנראה, וכבר לא עניין אותי שום דבר חוץ מהבטן, העכוז והלידה העומדת בפתח קרובה יותר מתמיד.

למחרת, ביום שלישי, הגעתי למרפאת קטוביץ' לביצוע בדיקת העמסת הסוכר, שזה בילוי של חצי יום שם כי צריך לשתות את הסוכר ולבצע עוד 3 בדיקות דם כל שעה בנוסף לבדיקה ראשונית לפני שתיית הסוכר. התחלתי בשעה 9:00 והמתנתי משעה לשעה לבדיקת דם. הבדיקות של 10:00 ו-11:00 עברו בלי תחושות מיוחדות. לאחר לקיחת הדם בשעה 12:00 הרגשתי פתאום חולשה והתחלתי להזיע. נכנסתי לאחיות ואמרתי שאני קצת חלשה ומזיעה, והם קפצו עלי ואמרו איזה מזיעה את רטובה לגמרי, והשכיבו אותי אצלם. רמת הסוכר שלי צנחה מסתבר, והן דאגו להביא לי תה מתוק (באינטואיציה לקחתי עוד קודם סוכרייה). היה די נעים לשכב שם ואחרי כרבע שעה הרגשתי יותר טוב, שתיתי תה ויצאתי. הייתי מורעבת אז קניתי לי מלא פירות יבשים בחנות מול המרפאה, והמשכתי לפגישה עם ההורים שלי שבאו לעשות מסג' שקניתי להם מזמן (הם צריכים ליווי צמוד בת"א).

ביום רביעי נשארתי בבית מתכוננת נפשית לקראת ההיפוך למחרת וכל הזמן, קוראת על היפוכים ורפואה אלטרנטיבית להיפוך עובר, עושה עמידות נר ומנסה לדמיין והתכוון לכך שהעוברית שלי תתארגן עם הראש באגן.

קבעתי עם אירית הרפלקסולוגית מהלימודים טיפול במוקסה וגם טיפול רפלוקסולוגי והיה ממש נעים. היא גם ניסתה להרגיע אותי בכך שהדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות וזה לא נורא מה שלא יהיה. היא היתה מאוד חמודה וביקשה שאעדכן אותה אם היה היפוך או לא.

כל לילה כמעט חלמתי על הלידה שלי, כמה פעמים ילדתי – פעם אחת התעוררתי ולא זכרתי מה היה בלידה ונבהלתי. פעם נוספת היא הצליחה להתהפך, ועוד חלומות כאלה ואחרים.

הייתי די לחוצה לקראת ההיפוך כי לא ידעתי עד כמה זה כואב יהיה, וכל ניסיונות הבירור שלי באינטרנט ועם טלי שעשתה היפוך ועינת שכמעט עשתה, לכל אחד הייתה חוויה אחרת ועדיין הייתי במתח וסקרנות ותקווה שזה יצליח, אבל לפחות הייתי מודעת לחלוטין לכל התהליך.

למחרת, ביום חמישי, התייצבתי שוב בתל השומר בשעה 7:30 עם מרב והדס, בהחלטה שהיום יום שמח!

נרשמתי בקבלה ועברתי את שגרת האולטרא סאונד, מוניטור, רופא, ומכאן המתנה להיפוך. המתנה שהתארכה כל הזמן היות והיה יום מאוד לחוץ בחדרי הלידה, וכל הזמן הגיעו לידות פעילות והרופאים היו עמוסים בניתוח חרום. כל זה דוקא היה לטובה כי על הדרך ראינו נשים מגיעות ללידה ודיברתי איתן, כל אחת והסיפור שלה, וניסיון להבין את התחושות, הייתי מאוד בפוקוס ובמידה מסוימת תפקדתי כדולה, מלחוש את מה שכל אחת שם עוברת ולתת משפט חיזוק או תזכורת למה לעשות במצבים כאלה ואחרים. היתה שם יולדת שהגיעה עם צירים אבל פתיחה לא מפותחת, ורצתה ללדת טבעי, בלי אפידורל, אבל לא התקדמה, אז אמרתי לבעלה שילחץ לה בבוהן ועוד נקודות ואז היא קפצה ואמרה לו "נכון שכחנו את הרפלקסולוגיה..." מאוחר יותר היא קיבלה פיטוצין ואחרי כמה שעות ראיתי אותה נראית מצונפת בכאב ובגוף שלה מובלת לחדר לידה (מחדרי ההמתנה הפעילה).

יולדת אחרת הגיעה לאחר ירידת מים וישבה עם בעלה מצונפת ופוחדת לזוז, אז גם איתה התחלנו לדבר והכל היה ממקום טוב וחיובי וצחקנו עם כולם.

ככה עברה שעה ועוד שעה וראינו עוד יולדת נכנסת וחלק כבר ילדו חוץ מהראשונה שכל היום חיכתה להתפתחות בלידה וליוותה אותנו במהלך כל היום.

בשלב מסויים גם גוסטבו (בעלה של בת דודה שלי שהוא נוירוכירורג בתל השומר) הגיע ובגלל שלא ממש ידענו מתי אכנס לתהליך ההיפוך, ישבנו והזמן עבר, מרב שמה סרט במחשב בצהריים, אני הייתי מורעבת, כי הייתי צריכה להיות בצום, הם הלכו וחזרו למכונת החטיפים והביאו בוטנים מצופים, לפני כן סנדויצ'ים מהקפיטריה (בשלב הזה אני הייתי הורגת בשביל בוטן, אבל כל מה שחשבתי עליו היה מתי יקראו לי להיפוך ושיצליח). בסביבות הצהריים גוסטבו היה צריך ללכת למחלקה שלו ואמר שנקרא לו כשיכניסו אותי (אח"כ הוא לא היה זמין ובדיעבד הבנו שהוא הספיק להיכנס למח של מישהו בשעתיים שאחרי, ניץוח דחוף של מישהו שנפל על הראש...).

בסה"כ האוירה היתה טובה וצחקנו עם כולם והרצנו זכרונות.

בשעה 14:30 קראו לי, בואי נכניס אותך מהר, התפנה חדר, שנספיק לתפוס את ד"ר מורן לפני שמסתיימת המשמרת.

שמחתי שהתהליך מתחיל. מתחיל, זה לא אומר שידוע כמה זמן זה ייקח.

נתנו לי להחליף לבגדי בית חולים וחיברו אותי למוניטור, שוב.

פתחו לי וריד והתחילו לתת לי נוזלים.

ושוב המתנה...

כך שכבתי עוד שעה וחצי בערך, וכבר אמרו לי שד"ר מורן סיימה את המשמרת ותבוא ד"ר שני לבצע את ההיפוך ושהיא גם מקסימה. חששתי אבל זה עודד אותי, דבקתי באופטימיות.

נתנו לי זריקת טרבוטלין, להפסקת צירים (שלא היו לי) וריכוך הרחם.

קצת פרטים יבשים על היפוך חיצוני:

1. היפוך עובר חיצוני עושים במקרה של מצג עכוז, בסביבות שבוע 37.

2. ההיפוך מבוצע בחדר לידה, למקרה שתתפתח לידה בעקבותיו, ע"י שני רופאים (אחד מבצע את ההיפוך והשני עוקב אחר דופק העובר באולטראסאונד.

3. כהכנה להיפוך –

· עוברים אולטראסאונד ומוניטור כדי לבדוק מצב העובר, דופק העובר ואם יש או אין צירים.

· ממש קרוב לתהליך נכנסים לחדר לידה, פותחים וריד ומקבלים נוזלים (אסור לעשות פיפי כדי שהשלפוחית תהיה מלאה ותגביה את העובר מהאגן לצורך ניסיון ההיפוך.

· כחצי שעה לפני מקבלים זריקה להפסקת צירים וריכוך הרחם.

· ההיפוך עצמו – מבוצע ע"י לחיצות סביב העובר וניסיון להוביל אותו למצג ראש כאשר הבטן מרוחה בסיליקון להחלקה, ותוך כדי עוקבים עם אולטרא סאונד שהתינוק מרגיש טוב ויש דופק.

4. לאחר בניסיונות, במידה והצליחו או לא, נשארת האישה לעוד כשעתיים של מוניטור כדי לוודא שלא מתפתחת לידה או מצוקה כל שהיא.

5. סיכונים – הסיכונים בהיפוך הם מזעריים (כ-1%) וכוללים:

· התפתחות לידה (אם ההיפוך לא הצליח זה אומר קיסרי חרום).

· היפרדות שיליה.

· לא זוכרת אם עוד משהו משמעותי.

קישור להסבר מקיף על היפוך עובר מאת ד"ר ישראל הנדלר (מנהל מיון יולדות תל השומר והרופא הכי מקסים שפגשתי) - http://www.hendler-md.co.il/apage/11477.php

לאחר קבלת הזריקה, המשכתי לשכב ולחכות וכעבור כחצי שעה הגיעו 2 הרופאות. הן באו עם משב רוח רענן וצעיר, והיו מאוד נחמדות. הציגו את עצמן והסבירו לי מה הולך להיות ולפני שהתחילו שאלו אם אני מוכנה.

הייתיח הכי מוכנה בעולם ואסירת תודה על כך שהן מסבירות ונעימות. לקחתי אויר, נתתי אישור להתחיל ונשמתי נשימות ארוכות ועמוקות לבטן בזמן שד"ר שני מרימה את הבטן מהאגן ומנסה להוביל את העוברית שלי לכיוון האגן.

ניסיון שני, לוקחת אויר ונושמת יפה יפה. לא כואב, לחיצות אבל לא נורא בכלל, כולי מכוונת ומנסה לעזור בכל הגוף.

ניסיון שלישי, הראש המורם שלה נותר במקומו, באולטרא סאונד אומרת הרופאה שהתינוקת בסבבה, מרגישה מעולה, טוב לה איך שהיא.

ניסיון רביעי ואחרון, לא מצליח.

הרופאה מסתכלת עלי ברוך ואומרת שלתינוקת ממש טוב בתנוחה שלה, והיא לא רוצה להתהפך. אחרי 4 ניסיונות אין טעם להמשיך להציק לי ולה.

אני מתכנסת, מבינה, ומזילה דמעות מתחת ליד שהרמתי לחסות את העיניים.

על הדרך הדס אומרת להן שאני גם דולה לעתיד, והן ממש מבינות את המקום שאני נמצאת בו, ומנסות לעודד ולהגיד שלפחות ניסיתי מה שאפשר, וזה בסדר גמור, עם ההבנה של תחושת הפספוס של לידה טבעית.

פתאום החלטתי שאני לא מתייאשת ושאלתי אם אפשר לעשות עוד ניסיון היפוך, ובאופן מאוד נרתם הן אמרו כן, למה לא. הרימו טלפון לד"ר מורן והתייעצו איתה.

רצו לקבוע לי ליום שני בשבוע שאחרי, אבל ד"ר מורן במקרה היתה למחרת (יום שישי) תורנית ואמרה להן שיגידו לי לבוא. כמובן שקפצתי על המציאה ושמחתי שאולי הפעם עם ד"ר מורן שהיא מומחית יותר לנושא, זה יצליח.

בין לבין מתוך ידיעה מה התשובה, שאלתי אם יש מצב שבו מבצעים לידת עכוז (הייתי בטוחה שיגידו לי לא, רק קיסרי). להפתעתי אמרה הרופאה שלאו דוקא רק קיסרי. אם האישה רוצה לידה נרתיקית, הרופאים דנים בנתונים ושוקלים את הנושא – התנאים כן לבצע לידה נרתיקית הם בדר"כ: שזו לא לידה ראשונה (וידוא שראש כבר עבר באגן הזה), שהרגליים לא מקדימות וכמובן רצון האישה.

למחרת, יום שישי, התייצבתי שוב, עברתי את שרשרת החיול של אולטרא סאונד, מוניטור במיון, והוכנסתי לחדר לידה, הפעם מרווח יותר,היה מקום גם להדס ומרב.

אותו תהליך כמו יום קודם, אינפוזיה, זריקה, מוניטור, מוניטור, המתנה, ומשהו כמו 12:00 הגיעה ד"ר מורן. גם גוסטבו הצליח להיות הפעם נוכח בתהליך (בכלל לא התביישתי, כל הפוקוס שלי היה על שזה יצליח).

הפעם ד"ר מורן החתימה אותי על הסכמה להיפוך לאחר הסבר על מה זה אומר ומה עלול להיות וכו'.

הגיעו עוד איזה 3 רופאים לדעתי לצפות בתהליך, והיא התחילה. הפעם קצת כאב, לא רציני, בגלל שזה היה יום אחרי יום, היא ניסתה להפוך אותה איזה 10 דקות רצופות בלי הפסקות ושוב לבסוף הפסיקה ואמרה שאין טעם להמשיך ולהציק לי.

שוב הבכי וההבנה שזהו, הניתוח הקיסרי הולך ומתקרב.

הושארתי להמשך מוניטור לעוד שעתיים, מרב והדס הלכו להיות עם הילדים, גוסטבו עוד נשאר איתי עד 14:30. הייתי בסה"כ בסדר, ושחררתי אותם, התחלתי לקבל את זה שלפחות באמת ניסיתי הכל, ועם התמיכה מסביב, לקבל את העובדה שמה שיהיה יהיה טוב.

בשעה 15:00 שוחררתי והרופא אמר לי לבוא לביקורת ביום ראשון (שמחתי שלא למחרת בשבת).

ביום ראשון, ביקורת, אולטרא סאונד, מוניטור, רופא.. הפעם הרופא עשה לי בדיקה וגינלית, זה היה זוועה, למרות שהוא היה נחמד בסה"כ, הרבה יותר גרוע מההיפוך וכל מה שחויתי שם. (אם יש משהו שנחסך ממני במצג העכוז הזה הוא ריבוי בדיקות וגינליות שאני מניחה ושמעתי שעוברות יולדות בלידה רגילה.

בסיום הוא פתח את היומן כדי לקבוע לי תור לניתוח קיסרי. מאותו רגע נפתחו אצלי הסכרים והתחלתי לבכות ללא הפסקה. הייתי מזועזעת מזה שקובעים לי תור ללידה כמו רופא שיניים, לא רק זה אלא הולכים לפתוח לי את הבטן, לא רק זה אלא שהתינוקת הולכת להיות מופתעת שמוציאים אותה פתאום כשיכלה להיות ברחם הנעים עוד שבועיים, לא רק זה אלא שגם לא אוכל להחזיק ולהניק את התינוקת מיד עם הלידה, ואחרי הניתוח אני אתקשה לתפקד כי עברתי ניתוח ולא לידה רגילה, ואיך אני אטפל בתינוקת, בקיצור, הייתי מסוחררת.

הניתוח נקבע ליום רביעי 9.2.2011 (יום ההולדת של ארז, גוסטבו, ליאת) למשמרת בוקר, כאשר אני אמורה להיות אחרונה כי הייתי הכי פחות בסיכון (וטוב שכך).

אמרו לי להגיע להדרכה לניתוח שמתקיימת בימים שני ורביעי.

בימים שאחרי, המשכתי עם עמידות הנר בבית, הלכתי לדיקור (3 פגישות), דיברתי עם התינוקת והזמנתי אותה להתהפך, ובמקביל התחלתי לקבל את המצב ולהתכונן. מבכי, עברתי בהדרגה ועם עזרה ותמיכה של החברים והדולות בלימודים, עברתי מבכי וחשש, לקבלה והבנה, הרבה קריאה על ניתוחים קיסריים ומידע מאנשים קרובים ודולות, עד להחלטה שאני הולכת לניתוח שמח, יוצרת לעצמי את הלידה השמחה שלי, עם הרבה ידע מצב רוח טוב , בטוחה בעצמי, בתהליך ומתקשרת עם הצוות.

למחרת הלכתי לעבודה, לא שעבדתי ממש אבל הלכתי למשאבי אנוש, סיפרתי לאנשים, פגשתי את האנשים ויחסית מוקדם חזרתי הביתה.

בהמשך אותו שבוע עשיתי דיקורים, ראיתי סרטים קלילים, קראתי עוד ועוד על קיסרי, בכיתי, קיבלתי, שמחתי, התעודדתי, הרגשתי בודדה והרגשתי נתמכת, הכל מכל.

ביום שני, הגעתי עם מרב והדס להדרכה על הניתוח – מסבירים את כל המהלך, מקבלים חוקן, המלווים חותמים, הרדמה (אפידוראלית או ספינלית לשיקול המרדים) וכו'.

ביום רביעי, 2.2.11 הלכתי ללימודים ומשם יצאתי מאוד אופטימית ומלאת כוחות מהתמיכה של הנשים המדהימות האלה והאנרגיות שהיו שם, והסיפורים שהבאתי מבית החולים.

הלילות בשבוע הזה היו מלאי חלומות על לידות, היפוכים, ניתוח קיסרי שעשו לי וראיתי את התפרים לבנים ויפים ולא כאב, ומחשבות טרופות על מה לקחת לבית חולים, ואיך להתארגן וכל הזמן התעסקות מחשבתית ספק במודע ספק חלום לקראת הלידה המתקרבת.

הימים הלכו והתקצרו, יום חמישי דיקור אחרון, יום שישי ארוחת ערב אצל ההורים, שבת אצל הדס, יום ראשון, יום שני... זהו. ביום שלישי צריך להגיע בבוקר לתל השומר, לעשות את כל הקבלה והבדיקות השגרתיות ולהתאשפז לקראת הניתוח למחרת (מהאשפוז ביום שלישי משתחררים ובאים למחרת).

יום שלישי 8.2.11 הגעתי בשעה 7:30, מרב הגיעה איתי, נכנסתי ליחידת הניטור – מוניטור, אולטרא סאונד, רופא והמתנה להדרכה של אחות מחלקת יולדות ששם יכינו אותנו למחרת לקראת הניתוח.

בהדרכה האחות הסבירה על תהליך הקבלה למחרת. שוב יש להגיע בשעה 7:30 כולם כולל המלווים, מתקבלים במחלקה, מקבלים חדר, ושם ממתינים כל אחת לתורה לנתוח, כאשר במידה ויש ניתוחי חרום הם קודמים כמובן. לקראת הניתוח יכינו אותנו – פתיחת וריד, קבלת נוזלים.
אני הייתי אמורה להיות אחרונה כאמור.

אחרי ההדרכה שוחררנו הביתה.

מרב נסעה לביתה, אני נסעתי להדס, אמרנו שנלך לקונדיטוריה של דומיניק לקפה ועוגה עם נעמה (בסוף גם אכלנו). אני הייתי במעין התרגשות מדודה, מתפקדת מצד אחד כרגיל, מצד שני במח האחורי יודעת שמחר תהיה לי בת, מחר הניתוח, מחר זה היום הגדול.

באותו ערב התקשרו אלי המון חברים ומשפחה לאחל בהצלחה ולשאול לשלומי, וזה היה מאוד מחמם ומעודד וגרם לי לתעסוקה במקום לחשוב לבד. היה בזה משהו מיוחד מאוד כי בעצם בדר"כ לא יודעים מתי תקרה הלידה כך שאי אפשר ממש לאחל בהצלחה לקראת המועד (גם אם יודעים בגדול) ופה פתאום זה מילא 2 תפקידים, אחד כאמור להעסיק אותי ושני קבלת האהבה הזו כמו ביום הולדת, רק שזה ממש יום ההולדת.